הקדמה
מתוך 154 הסונטות בקורפוס השקספירי ידועות 26 הסונטות שמספריהן 127-152 בתור ‘הסונטות לגברת השחורה’. כולן מופנות לגברת כלשהי, שחורת עיניים ושחורת שיער וככל הנראה גם בעלת עור כהה (או לכל הפחות לא צחור), שכלפיה יש לכותב תערובת עזה של רגשות משיכה, זעם, ייאוש, התמכרות, לעג והערצה המסתחררים כולם בעוצמה ובחן בלתי רגילים בטקסטים הללו.
עבור הכותב הנלכד ברשתן עשויות הסונטות הללו עצמן להפוך למעין ‘גברת שחורה’ של חיי היצירה שלו. כך קרה, לזמן מה לפחות, לכותב שורות אלה. שני הביצועים המובאים כאן הם מפרותיה של מערכת היחסים הסבוכה שנרקמה ביני לבינן.
הפרח בגני
האהבה לשיר מסוים מולידה לא אחת את התשוקה לתרגמו. במקרה שלפנינו הולידה המשיכה לחטיבת הסונטים הזו תשוקה הפוכה – לתרגם אל תוכה, כלומר להשתמש בה כשפת/סוגת יעד.
האם יכול ‘הפרח בגני’ מאת אביהו מדינה ובביצועו של זוהר ארגוב להתגלגל בסונט שקספירי? האם קיימת השקה בין הטקסט העברי הזה לבין עולם התוכן הייחודי ותנועת הרגש שאין לטעות בה המאפיינת את הסונטים לגברת השחורה?
התרגום שלפניכם בא במגע עם השאלות הללו, תוך שהוא מקבל על עצמו להישאר נאמן לרצף העלילתי של המקור ולדימויים המרכזיים שבו. את הטקסט המלא של ‘הפרח בגני’ ניתן לאתר בקלות יחסית ברשת האינטרנט, למשל באתר שירונט (www.shiron.net) וטוב יעשה הקורא שהפרטים יקרים לליבו אם יעמיד זה מול זה מקור ותרגום.
Fairer Than Spring’s Fairest
Fairer than spring’s fairest, clearest day,
Unyielding memory of thy figure shines.
As divine presence breaks through a dark clouds array,
And to its light the eye confines.
Why dost I pine within and suffer so,
To tell the longing fever of my love?
I urge my words yet stubborn, they won’t go
As time creeps on, leaving nothing to be spoken of.
Dark, drudging days award my wake
With barren fields of thine things past.
Haste back, my music, to relieve this ache
That none can mute, nor I outlast.
Amongst thy voids you flower in this garden of my doom,
Your sweet fragrance the eternal evidence of my mortal bloom.
הסונטה ה- 130
סונטה 130 היא ככל הנראה אחת משתי הסונטות הידועות ביותר של שקספיר (לצד סונטה 18). אילו הייתה סונטה זו פזמון מולחן ודאי היו מצטברים זה מכבר מאות ביצועים שלה בשפות ובסגנונות שונים.
הביצוע המובא כאן שומר על מבנה החריזה המקורי, על המבנה הרטורי הכללי ולעיתים אף על דימויים או שברי דימויים ספציפיים ויחד עם זאת מתנהל על מישור תוכן שונה מאוד, גם אם קשור קשר הדוק לזה המקורי.
Sonnet No. 130 Revisited
My poem’s rhymes are nothing like Natan’s,
Though it has struct cathedrals are more structured,
If snow be white, why then this sheet is dun:
If lines be bones, my poem’s bones are fractured:
I have read prose’s finest, light and might,
But no such fineness see I in my piece,
And in some papers there is more insight,
Than in these strays of image gone amiss.
I love to feel its print, yet well I know
The curve of my love’s lips is a more pleasing round:
I grant I never heard the heavens moan,
My poem when it is read has human sound.
And yet by heaven I think my verse as rare,
For any she it can belie with false compare.
