“What good is sitting alone in your room?“
יש חפצים שאי-אפשר לזרוק. הלב לא נותן לזרוק, עד שיבוא לב אחר וכן ייתן. המזוודה של סבתא של בני, למשל. סבתא בקרית-שאול, בני הלך, והמזוודה עדיין כאן, במדף העליון של הארון עם הדלתות החורקות. אבל איפה בני.
בני הלך, אבל השאיר כל מיני דברים. שלי מאמינה שהדברים יקראו לו לחזור: אלבומי תמונות הילדוּת, למשל, או חולצת סוף מסלול. איך אפשר לנטוש מאחור חולצת סוף מסלול. את המזוודה רצה לזרוק מזמן, אבל שלי התעקשה להשאיר אותה בבית. יש לה חיבה מיוחדת לחפצים ישנים. זו לא הייתה מזוודה עליזה, כזו הנגררת בעסק גדול אל עבר חופשת גלויה צבעונית בחו”ל. ממזוודה זו עוד נדף קמצוץ מריחו של הפחד הישן, ונשמר בה זכר רשרושם של מסמכים מפוקפקים מנסיעה לילית אחת בהולה. זו הייתה מזוודה שפעם נפתחה ביד רועדת, לקול נביחת פקודה, בעוד תת-מקלע שחור החזיר הד מאורם הצהוב של פנסי הרציף. זו הייתה מזוודה שכל-כולה מבטא זר. הקור העז פצע את כיסוי העור הדקיק שעטף אותה, והגשם ניפח ופרע את הקרטון הדחוס. כל כך הרבה מזוודות כאלה הוגלו למחשכים, הורחקו מהיומיום, העלו אבק ונשכחו לתמיד. על הידית כבר התייבשה מזמן זיעת כפות הידיים שהחליקו בחשאי שטרות לתוך כיסים, ועתה הופקדה למשמרת במדף העליון של הארון. מתחתיה תלויות כעת שמלותיה של שלי, אבל לא מעיל העור השחור, עם ביטנת הצמר, שבני קנה לפני שנתיים כשטסו לחופשה בלונדון.
עוד לא לפנות ערב. ינואר. שבת.
בני. השעה שעת התכרבלות זוגית, או לחילופין בהייה חסרת תכלית תוך כדי מעיכת סיגריה נוספת לתוך מאפרה גדושה. עיתוני סוף השבוע מפוזרים על שולחן הסלון, לאחר שנעשה בהם שימוש יסודי מדי. איפה בני. על הכיריים במטבח הקטנטן להבה חלשה לוחכת תחתיתו של סיר. את המתכון למרק האפונה מצאה באינטרנט, באתר שמתמחה בארוחות מהירות ומזינות לאנשים שחיים לבד. מנה אחת שהיא ארוחה שלמה. מעניין מה בני היה אומר על זה שפתאום התחילה לבשל. “אפרוחי”, רק הוא קרא לה כך, “אפרוחי, יפה לך”, ואולי גם היה מצרף נשיקה קולנית על לחיה.
ההתלהבות שלו הייתה מדבקת. שלי הייתה מוכנה לתת את כל האפונה שבעולם כדי לשמוע אותו קורא לה “רוחי” רק עוד פעם אחת.
בני. השעה שעת התכרבלות זוגית, או לחילופין בהייה חסרת תכלית תוך כדי מעיכת סיגריה נוספת לתוך מאפרה גדושה. עיתוני סוף השבוע מפוזרים על שולחן הסלון, לאחר שנעשה בהם שימוש יסודי מדי. איפה בני. על הכיריים במטבח הקטנטן להבה חלשה לוחכת תחתיתו של סיר. את המתכון למרק האפונה מצאה באינטרנט, באתר שמתמחה בארוחות מהירות ומזינות לאנשים שחיים לבד. מנה אחת שהיא ארוחה שלמה. מעניין מה בני היה אומר על זה שפתאום התחילה לבשל. “אפרוחי”, רק הוא קרא לה כך, “אפרוחי, יפה לך”, ואולי גם היה מצרף נשיקה קולנית על לחיה.
ההתלהבות שלו הייתה מדבקת. שלי הייתה מוכנה לתת את כל האפונה שבעולם כדי לשמוע אותו קורא לה “רוחי” רק עוד פעם אחת.
שלי ישובה על קצה קצה הכורסא. אילו הציץ שכן אופטימי לתוך דירתה, יכול היה לחשוב שהיא ממתינה למישהו. דירה חמימה. שטיח, עציצים, כריות צבעוניות. כל מה שנדרש. תכף תוציא בקבוק יין ותניח לצידו שתי כוסות, וצלחת עם גבינה וקרקרים משולשים עם שומשום כמו שבני אוהב, ותדלג אל המטבח מאושרת, להביא משם אגרטל עבור זר הפרחים, תודה רבה וממש לא היית צריך—
שלי לא מסוגלת להמשיך לשבת. היא קמה אל הארון, פותחת את דלתותיו לרווחה. כמו תמיד הדלתות נענות בחריקת מחאה נרגנת. שלי מתעלמת מהמדפים הריקים ושוב מורידה את המזוודה. כל כך הרבה פעמים הבטיחה לעצמה שתפסיק עם זה, אבל הדחף חזק ממנה. המזוודה חזקה ממנה. משהו התנפץ על הרצפה בדירת השכנים.
שלי לא מסוגלת להמשיך לשבת. היא קמה אל הארון, פותחת את דלתותיו לרווחה. כמו תמיד הדלתות נענות בחריקת מחאה נרגנת. שלי מתעלמת מהמדפים הריקים ושוב מורידה את המזוודה. כל כך הרבה פעמים הבטיחה לעצמה שתפסיק עם זה, אבל הדחף חזק ממנה. המזוודה חזקה ממנה. משהו התנפץ על הרצפה בדירת השכנים.
*
בפעם הראשונה ראתה מה יש שם בפנים כשהם פתחו את המזוודה ביחד. זו הייתה חצי-בדיחה חצי-הרפתקה, ושניהם צחקו הרבה. בני חיפש הזדמנויות עסקיות, “במיוחד עכשיו,” כך הסביר, “כשהמשפחה הקטנה שלנו עומדת סוף סוף להתרחב.” הוא השתהה, בוחן את תגובתה, שלא הגיעה. שלי כדרכה בזמן האחרון העלתה על פניה הבעה סתמית, וקיוותה שיחליף נושא. הם עדיין לומדים זה את זה, חשבה בפליאה, חמש שנים ביחד ועוד לא סיימו להכיר. בכל אופן, בני אמר שלדעתו זה הזמן הנכון ליטול יוזמה ולבדוק אחת ולתמיד מה יש בתוך המזוודה, שהייתה לא רק מרופטת אלא, בואי נודה מותק, גם קצת מסריחה. נכנס לו אז ג’וק לראש, שאולי סבתא הינדה החביאה באחד התאים מסמכים חשובים ששווים היום הון, נניח שטר בעלות על מגרש בברלין, או אגרות חוב ארוכות-טווח של ממשלת גרמניה. הכסף חשוב לבני, הוא מדבר עליו בלי סוף. כסף, כסף, כסף. על סבתא הינדה מיעט לדבר, היא מתה וכמעט לא נשארו לו זיכרונות ממנה. כששלי שאלה אותו פעם אודות סבתא שלו, ענה “התפגרה
מזמן” במקום להשיב כמו בן-אדם, “הבובע נפטרה כשהייתי בן ארבע וחצי”. שלי מייד קפצה עליו עם “תפסיק, לא יפה” מלא עלבון, בשמן של כל הסבתות המתות באשר הן שם, והוא צחק, קצת נכלם, וחיבק אותה חזק חזק.
מזמן” במקום להשיב כמו בן-אדם, “הבובע נפטרה כשהייתי בן ארבע וחצי”. שלי מייד קפצה עליו עם “תפסיק, לא יפה” מלא עלבון, בשמן של כל הסבתות המתות באשר הן שם, והוא צחק, קצת נכלם, וחיבק אותה חזק חזק.
בערב הוא קרא לה לעזרה. היא תמכה במזוודה מלמטה בזמן שהוא משך בחוזקה ואולי חזק מדי, כי החבל שהידק את לסתות המזוודה זו-אל-זו נפרם פתאום והכול נפער והתפזר בבת-אחת, גשם של ניירת מעורב בפתותי אבק. הם לא הפסיקו להתעטש ולהתפוצץ מצחוק, ואז הסתבר שהיו שם בעיקר מגזרות נייר נפלאות שהשתמרו במצב לא רע בכלל. שלי התכופפה ואספה אותן אחת לאחת ונשימתה נעתקה מרוב יופי: פסנתרן גרום ענוג אצבעות, זמרת קצוצת שיער שישבה על קצה כיסא נטול משענת, שלוש רקדניות דשנות בשמלות קצרצרות, מתנפנפות, לכולן סרט ראש עטור
בנוצה, וגם גבר שמן מאד לבוש בחליפת פראק, שמצחו רחב ועיניו קטנטנות וכפות ידיו עטויות כסיות. מי שהכין את המגזרות האלה היה אמן מוכשר, בכך לא היה ספק. הבעות הפנים היו מלאות חיים ואמן המגזרות, השד יודע איך, אפילו הצליח לשוות לכסיות הנייר מרקם של עור עיזים רך. אבל עיקר כישרונו ניכר בחיתוך העדין של שמלות התחרה ובאווריריות המקסימה של קישוטי הנוצות. לצד היופי והעדינות, היו קווי המתאר של מנהל המופע גסים הרבה יותר, אולי כי האמן איבד את סבלנותו, או שזמנו נעשה קצוב, ואולי נפצע וידו איבדה מיציבותה. אין לדעת. הוא הסתפק בחצי עניבת פפיון, ובמקל הליכה מגולף שנרמז לצד מכנסיים שנגררו על הקרקע. דווקא בשפם הקפיד האמן להשקיע את מלוא כישרונו, ועיצב בתשומת לב את הקצוות המחודדים, שהתפצלו לצדדים כמו צמד כידונים שלופים.
בנוצה, וגם גבר שמן מאד לבוש בחליפת פראק, שמצחו רחב ועיניו קטנטנות וכפות ידיו עטויות כסיות. מי שהכין את המגזרות האלה היה אמן מוכשר, בכך לא היה ספק. הבעות הפנים היו מלאות חיים ואמן המגזרות, השד יודע איך, אפילו הצליח לשוות לכסיות הנייר מרקם של עור עיזים רך. אבל עיקר כישרונו ניכר בחיתוך העדין של שמלות התחרה ובאווריריות המקסימה של קישוטי הנוצות. לצד היופי והעדינות, היו קווי המתאר של מנהל המופע גסים הרבה יותר, אולי כי האמן איבד את סבלנותו, או שזמנו נעשה קצוב, ואולי נפצע וידו איבדה מיציבותה. אין לדעת. הוא הסתפק בחצי עניבת פפיון, ובמקל הליכה מגולף שנרמז לצד מכנסיים שנגררו על הקרקע. דווקא בשפם הקפיד האמן להשקיע את מלוא כישרונו, ועיצב בתשומת לב את הקצוות המחודדים, שהתפצלו לצדדים כמו צמד כידונים שלופים.
לנוכח כל אלה בני מלמל משפט שיכול היה להישמע כמו, “מעניין אם כל החרא הזה שווה משהו” והמשיך לחטט, חסר סבלנות ומאוכזב, בניירות האחרים שהתפזרו סביב. הוא ערם בצד אחד כרזות מופע, כרטיסי ביקור, כמה מכתבים ואלבום תמונות שאחדים מדפיו חסרים, והמשיך לנער בחוזקה את המזוודה, אך לא היה כל זכר לחותמת נוטריונית, לשטרות מכר או לחוזה נדל”ן. בני בחן קצרות תיבת עץ מגולפת שגילה באחד התאים הצדדיים, בתוכה נשמר סט עבודה חלוד של סכינים יפניות, ומשגם שם לא מצא את מבוקשו איבד עניין והלך לראות טלוויזיה. שלי אספה וסידרה, וכשסיימה לארוז נעמדה על קצות אצבעותיה ותוך כדי הפעלת מאמץ קל הצליחה להחזיר את המזוודה למקומה הקבוע בארון.
בפעם השנייה שלפה שלי את המזוודה החוצה אחרי מריבה לילית אחת. בני הלך והיא מצאה עצמה בשעת לילה מאוחרת לגמרי לבד. כששיחזרה אחר-כך את השתלשלות האירועים, יכולה הייתה להישבע שבפעם הזאת עוצמת הצעקות הייתה לא יותר מבינונית, וגם מטח הבכי הנילווה היה סמלי ביותר. ובכל זאת בני עזב בטריקת דלת מהדהדת, ונעלם למספר שעות. שלי לא דאגה אפילו לרגע, ידעה שהכול בסדר וזו רק הצגה והוא עוד יחזור אליה, לאן כבר יש לו ללכת. וכך היה. אמנם לא על ארבע, אבל בהחלט מתנודד לפנות בוקר על מגפי הבוקרים שקנתה לו ליום ההולדת, אפוף
עננה של סירחון חמצמץ (הריח שלו גברי מאד, חשבה, ולא לגמרי בלתי נעים). הוא נכנס ישר למיטה, אפילו לא פקח עין כשהסירה את מגפיו כדי שלא ילכלך את סדיני הכותנה המצרית. עד שחזר היא התאמנה שעתיים מול המראה באמבטיה: איך תביא תינוק והיא בעצמה עוד תינוקת, איך תינוק – והיא בעצמה התינוקת שלו?! שבה ודקלמה פעמים רבות, בוחנת את דמותה המשתקפת, מנסה גווני-קול, מגבשת אסטרטגיה מנצחת של שכנוע עצמי מלא להט, מימיקה שמביעה תחינה נואשת וקול ילדותי אפילו יותר מהרגיל אצלה. בסוף נמאס לה והיא נזכרה במזוודה, ונזכרה שרצתה להביט במגזרות הנייר עוד פעם אחת.
עננה של סירחון חמצמץ (הריח שלו גברי מאד, חשבה, ולא לגמרי בלתי נעים). הוא נכנס ישר למיטה, אפילו לא פקח עין כשהסירה את מגפיו כדי שלא ילכלך את סדיני הכותנה המצרית. עד שחזר היא התאמנה שעתיים מול המראה באמבטיה: איך תביא תינוק והיא בעצמה עוד תינוקת, איך תינוק – והיא בעצמה התינוקת שלו?! שבה ודקלמה פעמים רבות, בוחנת את דמותה המשתקפת, מנסה גווני-קול, מגבשת אסטרטגיה מנצחת של שכנוע עצמי מלא להט, מימיקה שמביעה תחינה נואשת וקול ילדותי אפילו יותר מהרגיל אצלה. בסוף נמאס לה והיא נזכרה במזוודה, ונזכרה שרצתה להביט במגזרות הנייר עוד פעם אחת.
כשדחפה-גררה את המזוודה למרכז הסלון התקצרה נשימתה, שלי לא זכרה שבפעם הקודמת המזוודה הייתה כבדה כל כך. מתוך המזוודה בקעו צלילים חנוקים, אך משפתחה את המכסה לרווחה לא הצליחה לראות דבר, כי בדיוק באותו רגע אחזה בה סחרחורת איומה, והיא איבדה את שיווי משקלה ומעדה קדימה, ועוד הספיקה לתהות בכעס מבוהל מי זה שהתגנב מאחוריה ומסיבה עלומה כלשהי החליט לדחוף אותה, ובטרם נשלמה תהייתה החלה נופלת לתוך המזוודה הפתוחה, והנפילה הייתה רכה ונוצתית להפתיע, ובעודה נופלת נזכרה בנערת גומי שראתה פעם בטלוויזיה, סינית דקיקת צמות, שידעה לקפל עצמה לתוך מזוודה אדומה רגילה בתכלית, ובעודה דחוסה שם, קרסוליה לצידי אזניה, אף הצליחה לסגור את הרוכסן מבפנים. כל זה הרשים את שלי מאד, והיא קיוותה שבהמשך התוכנית יראו שוב את הסינית מתקפלת. אבל בפעם הבאה שהסינית הופיעה ראו אותה מאכילה זוג תאומים מלוכסנים שמנמנים, ושלי התאכזבה שלא קיפלה גם אותם.
נשימה עמוקה אחת, זה כל מה שהייתה זקוקה לו על מנת לעמוד שוב זקופה על רגליה. היא המתינה רגע, מוודאת שהסחרחורת חלפה ורק אז פנתה להכין לעצמה כוס תה. מתוך המזוודה הפתוחה בקע קולה של זמרת. קול שירתה הלך והתגבר עד שמילא את כל החדר וליווה את שלי אל המטבח וחזרה. היה לזמרת קול קטיפה שורט, שעורר בשלי דחף להצמיד לחי נשית רכה כנגד לחי גברית זִיפנית וקשה. היא הקשיבה לזמרת ששרה על ירח אחד וגבר אחד, בעודה מתנדנדת בעיניים עצומות על הכיסא נטול המשענת, ספק שיכורה ספק מגלמת תפקיד בהצגה. רקדניות המזוודה הניעו את גופן לצלילי המנגינה, מאמצות אל חזן אהוב דמיוני. שלי הביטה בהן בקנאה. ריקוד מעולם לא היה הצד החזק שלה, אפילו לא הצד החלש, פשוט לא היה לה צד כזה. במסיבות נטתה להחביא את גופה באחת מפינות החדר, לכל היותר קשרה שיחה קצרה עם מחפשי מקלט אחרים. באחת הפינות האלה מצא אותה בני וכעבור שנה התחתנו. הם הסתדרו די טוב, הוא התפרנס יפה כראש צוות בחברת שליחויות, והיא התקבלה לא מזמן לעבודה כמעצבת טקסטיל במפעל שהתמחה במצעי יוקרה. הכול התנהל ממש סבבה עד שבני החליט שהוא רוצה להיות אבא. מאד מאד רוצה. ושלי לא. לא מאד, בכל אופן. עדיין לא החליטה. בדירת השכנים מישהו הוריד באמצע הלילה את המים בשירותים ברעש גדול.
אחרי הלילה ההוא נהגה שלי להוציא את המזוודה מדי פעם, בפרטיות, בהזדמנויות שבהן בני לא היה בבית. בכל פעם נחשפו בפניה סודות חדשים ומרגשים: הזמרת, כך הסתבר, אהבה לעשן סיגרים, עדיף מיובאים, ולעיתים נהגה לטייל בשדרה עוטה חליפה גברית כשלעינה השמאלית מונוקל; אחת הרקדניות הִבהירה את שיערה לגוון בלונד שערורייתי שנקרא “בדרנית של חיילים”; הפסנתרן התאהב נואשות בלוליין, אך זה לא השיב לו אהבה; הרקדנית האמצעית, שהייתה השאפתנית מבין השלוש, התלפפה בחיבה יתרה סביב מנהל המופע, שנראה סמוק ושבע רצון באופן ששלי הגדירה בינה לבינה כבהמי; הן שרו, הן רקדו, נופפו בידיהן ורגליהן והשימו עצמן מבויישות כשנחשפו תחתוניהן תוך כדי ריקוד, כאילו באקראי; לעיתים כלל לא טרחו ללבוש תחתונים והקהל שאג, שרק, רקע ברגליו ויצא מגדרו. הפסנתרן חישמל את קלידי הפסנתר והחליף צרורות של בדיחות גסות עם המנחה. האוויר היה ספוג צחנת ויסקי זול ובירה, ועשן סיגריות סמיך טרף את מעט החמצן שנותר. הם היו אבודים, כולם, אבל דומה שלא באמת היה להם אכפת, וכשהיו מיואשים – צחקו בקול. שלי אהבה את השעות הגנובות האלה מול המזוודה הפתוחה, שהלכו ותכפו, והזכירו לה ימים רחוקים של ילדוּת בהם כל מה שרצתה היה שיניחו לה לשקוע עוד ועוד במשחק עם בובותיה. רוב הזמן כמעט לא שמה לב לכך שבני לא בבית ובדירת השכנים עמדה דממה מעיקה.
*
שבת. ינואר. לפנות ערב. כן, בני.
ענני גשם סמיכים מאפירים את השמיים ומנמיכים אותם בהדרגה. משב רוח פראי מטלטל באחת את שדרת התריס וגם נרגע באחת, משל לא היה זה משב רוח אלא מעין עווית שתפסה את האוויר. המזוודה הסגורה מונחת לצידה על השטיח. שלי מתאפקת בכל כוחה שלא לפתוח, מדמה שהיא עומדת למבחן כמעט אורפיאי בחומרתו, ואם רק תצליח להתאפק בנוגע למזוודה זה איכשהו יעזור להחזיר את בני הביתה, בריא ושלם. אפילו על זה כבר הייתה מוכנה להתפשר. יד אחת, רגל אחת, עין אחת, זה מספיק. היא תסתדר עם מה שיש. העיקר שיחזור, אולי אפילו עוד היום. פתאום עכשיו. היא מנסה להסיח את דעתה באמצעות העננים שבחלון, עוקבת אחרי הערימה הכהה שהולכת ותופחת מול עיניה, רוטטת מתוך תשוקת התרוקנות. ברדיו מודיעים על סיכויים גבוהים להתפתחות סערה. החושך יורד אט-אט על השכונה, כקשיש הכופף את ברכיו טיפין טיפין מתוך כוונה זהירה להתיישב. בפינת החדר דולק תנור סלילים קטן, מכתים את החשיכה באורו הכתום. מתי היה כאן בני לאחרונה? לפני חודש? שלושה ימים? קר. היא איבדה את הספירה. בפעם האחרונה הטיח בה שהיא אגואיסטית קטנה שעסוקה רק בעצמה, ואז התבונן בה במבט ממושך ומרוכז כממתין לתשובתה הרשמית לפני שיחרץ הדין. ככל שתשובתה התעכבה, שרירי פניו רפו, ולבסוף משך בכתפיו, הטיל כמה בגדים לתוך תיק הגב של המילואים, לקח את המעיל ויצא.
ענני גשם סמיכים מאפירים את השמיים ומנמיכים אותם בהדרגה. משב רוח פראי מטלטל באחת את שדרת התריס וגם נרגע באחת, משל לא היה זה משב רוח אלא מעין עווית שתפסה את האוויר. המזוודה הסגורה מונחת לצידה על השטיח. שלי מתאפקת בכל כוחה שלא לפתוח, מדמה שהיא עומדת למבחן כמעט אורפיאי בחומרתו, ואם רק תצליח להתאפק בנוגע למזוודה זה איכשהו יעזור להחזיר את בני הביתה, בריא ושלם. אפילו על זה כבר הייתה מוכנה להתפשר. יד אחת, רגל אחת, עין אחת, זה מספיק. היא תסתדר עם מה שיש. העיקר שיחזור, אולי אפילו עוד היום. פתאום עכשיו. היא מנסה להסיח את דעתה באמצעות העננים שבחלון, עוקבת אחרי הערימה הכהה שהולכת ותופחת מול עיניה, רוטטת מתוך תשוקת התרוקנות. ברדיו מודיעים על סיכויים גבוהים להתפתחות סערה. החושך יורד אט-אט על השכונה, כקשיש הכופף את ברכיו טיפין טיפין מתוך כוונה זהירה להתיישב. בפינת החדר דולק תנור סלילים קטן, מכתים את החשיכה באורו הכתום. מתי היה כאן בני לאחרונה? לפני חודש? שלושה ימים? קר. היא איבדה את הספירה. בפעם האחרונה הטיח בה שהיא אגואיסטית קטנה שעסוקה רק בעצמה, ואז התבונן בה במבט ממושך ומרוכז כממתין לתשובתה הרשמית לפני שיחרץ הדין. ככל שתשובתה התעכבה, שרירי פניו רפו, ולבסוף משך בכתפיו, הטיל כמה בגדים לתוך תיק הגב של המילואים, לקח את המעיל ויצא.
מאז הלילה ההוא, בכל פעם שפתחה את המזוודה נעטפה בתחושת תיפלות שרק הלכה והתעצמה. המשחק כבר לא הסב לה כל הנאה, אבל תחושה זו כשלעצמה לא שינתה דבר, שכן הדחף לשוב ולפתוח את המזוודה כבר השתלט עליה כליל. דברים רבים השתנו שם. הפסנתרן עדיין ניגן, אך עורו הצהיב, גוו נעשה כפוף והוא אף איבד כמה משיניו. הוא עמד לאבד גם את מקום עבודתו משום שהתקשה לשנן את השירים החדשים שהקהל דרש ממנו לנגן, שירי לכת צבאיים בעיקר. גוון הסומק בלחייה השקועות של הזמרת היה עז מדי, חולני, ועיניה בהקו בברק מוזר, בדומה לחולים הסובלים מהתקפי קדחת תכופים. ניכר היה ששמלתה נקרעה מספר פעמים והוטלאה טלאי על טלאי ביד רשלנית. שושנת משי צהובה, כמושה, הסתבכה בשערה שמזמן לא נוקה. משלוש הרקדניות נותרו רק שתיים ושתיהן היו שלדיות להחריד, צלעותיהן בלטו כשרקדו בליאות, מניפות בקושי את רגליהן, שבשל רזונן נדמו כארוכות מתמיד. רק מנהל המופע נראה מדושן כהרגלו: הוא החליף את חליפת הערב המהודרת במדי חאקי מגוהצים. זוג מגפי ברך מצוחצחים, כובע מצחייה ושוט עור קצר השלימו את הופעתו. שלי מצצה מעט מהסיגריה שאחזה בין אצבעותיה אך העשן חרך את גרונה והרע את מצבה. שלי השתוקקה להיפטר מהסיגריה אבל מאפרה לא נראתה בשום מקום. בינתיים ניסתה לנהל קרב בלימה מול מיצי הקיבה שטיפסו מעלה, ובמקביל השתדלה שלא לנשום את אדי מרק האפונה, שניחוחו התפשט בינתיים בכל הדירה, סמיך וגס ומרוכז. ברק עז השתלח בשמיים מלווה ברעם שדרדר ערמת סלעים דמיונית מעל לראשה. באחת מדירות השכנים שמעה פעוט שהתקשה לשאת את השאון הזה, ופרץ ביללות מרות, ממאן להינחם. מכסה המזוודה היה פתוח. שלי ידעה מה עליה לעשות וכבר הושיטה ידה לשם, אבל מנהל המופע היה זריז ממנה והמזוודה שבה ונסגרה בטריקה עזה, היא בקושי הספיקה. העיקר שבני בדרך, לא היה לה ספק בזה. היא הרגישה אותו מתקרב, צעדיו הכבדים, הדוביים, הולמים במדרגות. בני יבוא עוד מעט ויסדר הכול. הוא רק מנסה להבהיל אותה קצת. הוא אוהב אותה מאד, כך חזר ואמר לה. היא דמיינה אותו כורע ברך ומבקש את סליחתה על שלא הבין, מבטיח שמעתה יתחשב, ועיניו ינדדו וינעצו בכל זאת מבט מייחל בבטנה השטוחה, וגם היא תגאה כולה באהבתה אליו ותשנה מייד את דעתה. הוא רוצה לעשות לה ילד, והיא מתפנקת. לא פלא שהלך. לפחות המחשבה על בטנה השטוחה העניקה לה מעט נוחם, לעת עתה.
היא הייתה עייפה. היא תסכים לו.
משהו היבהב. מתוך המזוודה עלה ריח ניירות בוערים, ופתיל עשן יחיד הסתלסל בעצלתיים כלפי התקרה. שלי לא שמה לב לכל זה. היא ישבה כפופה, פניה אל הדלת, לפניה ערימת תצלומים של בני ובידה סכין יפנית מוכנה לשימוש. לא, לא באמת. צעד כזה הוא לחלוטין בלתי מתקבל על הדעת, משבש את הסדר הטוב ללא תקנה. לא ניתן לזה לקרות. שלי תסכים לו. היא הייתה עייפה. הילד היללן של השכנים סוף סוף השתתק.
תצלום: אריאל נשרי
