פרק מרומן
מגרמנית: שירי שפירא
המלחמה עוד לא הגיעה אלינו. חיינו בפחד ובתקווה, וניסינו לא לעורר את זעם האלוהים על עירנו המוקפת חומות, על מאה וחמישה בתיה ועל הכנסייה ועל בית הקברות, שבו חיכו אבותינו ליום תחיית המתים.
הרבינו להתפלל כדי להרחיק את המלחמה. התפללנו אל האל הכול-יכול ואל הבתולה טובת הלב, התפללנו אל אדונית היער ואל אנשי חצות הקטנים, אל גֵּרווין הקדוש, אל פטרוס שומר הסף, אל יוחנן כותב הבשורה, וליתר ביטחון, התפללנו גם אל מֵלָה הזקנה, שבלילות הקשים, כשהשדים הורשו להסתובב חופשי, חולפת בשמים ופמלייתה בעקבותיה. התפללנו אל האל בעל הקרניים ואל הבישוף מרטין מטוּר, שחלק את גלימתו עם הקבצן כשזה קפא מקור, וכך קפאו השניים מקור ומצאו חן בעיני האל, כי הרי מה התועלת בחצי גלימה בחורף, והתפללנו למאוריציוס הקדוש, שבחר למות עם לגיון שלם כדי לא לבגוד באמונה באל האחד והישר.
פעמיים בשנה היה מגיע גובה המיסים ותמיד נראה מופתע לגלות שאנחנו עוד שם. מפעם לפעם הגיעו סוחרים, אך מאחר שלא קנינו הרבה, הם מיהרו לצאת לדרכם, וכך היה עדיף בעינינו. לא היינו זקוקים לדבר מרחבי העולם הגדול ולא חשבנו על העולם, עד שבוקר אחד התגלגלה אל רחובנו הראשי עגלה רתומה לחמור. זה היה ביום שבת, האביב רק התחיל, הנחל עלה על גדותיו ממי שלגים, וכבר זרענו את השדות שלא היו שדות בור.
על העגלה הוקם אוהל עשוי אריג מפרשים אדום, ולפניו כרעה אישה זקנה. גופה נראה כמו שק, פניה כעשויים מעור מעובד, וזוג עיניה – ככפתורים שחורים זעירים. אישה צעירה יותר, מנומשת ובעלת שיער כהה, עמדה מאחוריה. אולם במושב העגלון ישב גבר שהכרנו אף שהוא מעולם לא היה כאן, ומיד אחרי שהחלו הראשונים להיזכר מיהו וקראו בשמו, נזכרו גם אחרים, וכך עד מהרה קראו כולם בשלל קולות: “טיל כאן!”, “טיל הגיע!”, “תראו, הנה טיל!”. לא היה אפשר לטעות בו.
הפמפלטים הגיעו אפילו עד אלינו. הם הגיעו דרך היער, הרוח נשאה אותם עימה, סוחרים הביאו אותם – בעולם שבחוץ הודפסו רבים מהם, יותר מכפי שאפשר למנות. הם סיפרו על ספינת השוטים ועל סכלותם של הכמרים הגדולים ועל האפיפיור הרשע ברומא ועל מרטינוס לותר השטני מוויטנברג ועל הורידוס המכשף ועל דוקטור פאוסטוס ועל גאווין הגיבור מהשולחן העגול, וגם עליו, על טיל אולנשפיגל, שכעת הגיע אלינו בעצמו. הכרנו את הלְסוּטָה המוכתמת שלו, את הברדס החבוט ואת הגלימה העשויה מעור עגל, הכרנו את פניו הצנומים, את העיניים הקטנות, את הלחיים השקועות ואת שיני הארנב. מכנסיו נתפרו מאריג טוב, הנעליים יוצרו מעור משובח, אך ידיו היו ידי גנב או כתבן, ידיים שמעולם לא עבדו; יד ימין אחזה במושכות, ויד שמאל בשוט. עיניו נצנצו, והוא בירך אנשים לשלום פה ושם.
“ומה שמך?” הוא שאל ילדה אחת.
הקטנה שתקה, כי לא הבינה איך יכול להיות שמישהו מפורסם מדבר איתה.
“קדימה, תגידי!”
כשהצליחה לומר בגמגום ששמה מרתה, הוא רק חייך, כאילו כבר ידע.
ואז שאל בתשומת לב, כאילו המידע חשוב לו: “ובת כמה את?”
היא כחכחה בגרונה והשיבה לו. בשתים עשרה שנותיה עוד לא ראתה עיניים כמו שלו. עיניים כאלה ודאי ישנן בערים החופשיות של האימפריה ובחצרות השליטים, אך מישהו עם עיניים מסוג כזה עוד לא הגיע אלינו. מרתה לא ידעה שכל כך הרבה עוצמה, שכזו זריזות של הנשמה יכולה לדבר מתוך פניו של אדם. יום אחד תספר לבעלה שהיא בעצמה ראתה אותו, ולימים גם לנכדיה הספקנים, שיחשבו את אולנשפיגל לדמות מהאגדות הקדומות.
בינתיים המשיכה העגלה להתגלגל הלאה, ומבטו כבר גלש אל מקום אחר, אל הקצה השני של הרחוב. “טיל הגיע!”, קראו שוב ברחוב, “טיל כאן!”, קראו מהחלונות, ו”טיל בא!”, קראו מכיכר הכנסייה, שכעת התגלגל אליה בעגלה. הוא הצליף בשוט וקם ממקומו.
חיש קל נהפכה העגלה לבימה. שתי הנשים קיפלו את האוהל, הצעירה אספה את שיערה לפקעת, חבשה כתר קטן וכרכה סביבה חתיכת בד סגלגל, ואילו הזקנה נעמדה לפני העגלה, הרימה את קולה ופצחה בשירת בלדה. הדיאלקט שלה נשמע דרומי, כמו בערים הגדולים של בוואריה, ולא היה קל להבנה, ובכל זאת הבנו שהיה זה סיפור על אישה וגבר שאהבו זה את זה ולא יכלו להיות ביחד כי מקווה מים הפריד ביניהם. טיל אולנשפיגל לקח צעיף כחול, כרע ברך והצליף בו, אוחז בצידו האחד, כך שהבד נפרש בקול גדול; הוא משך אותו חזרה ושוב הצליף בו, משך חזרה, הצליף, וכשכרע ברך בצידו האחד והאישה בצידו האחר והכחול הטלטל ביניהם, הוא באמת נראה כמו מים, וכך הגלים עלו וירדו בפראות, כאילו אין אונייה שתוכל להפליג דרכם.
כשהאישה הזדקפה והביטה בגלים בפנים מאובנים מפחד, הבחנו פתאום כמה הייתה יפה. כשעמדה שם ופשטה את זרועותיה השמיימה, הפסיקה בבת אחת להשתייך לכאן, ואיש מאיתנו לא היה מסוגל להסיר ממנה את המבט. רק מזווית העין ראינו את אהובה קופץ ורוקד ומתרוצץ ומניף את חרבו ונלחם בדרקונים ובאויבים ובמכשפות ובמלכים רשעים, במסעו הקשה אליה.
ההצגה נמשכה עד אחר הצהריים. ואף שידענו שעטיני הפרות כואבים, איש מאיתנו לא איבד את הסבלנות. הזקנה דקלמה במשך שעות. נדמה שאדם אינו מסוגל לזכור כל כך הרבה חרוזים, וכמה מאיתנו חשדו שהיא ממציאה אותם תוך כדי שירה. בינתיים טיל אולנשפיגל לא נח לרגע, ונדמה שסוליות נעליו כמעט ולא נוגעות בקרקע; בכל פעם שמבטינו פגשו בו, הוא היה במקום אחר על הבימה הקטנה. בסוף אירעה אי-הבנה: האישה היפה השיגה לעצמה רעל כדי להעמיד פני מתה כך שלא תיאלץ להינשא לאפוטרופוס הרשע, אך ההודעה שנועדה להסביר הכול לאהובהּ אבדה בדרך אליו, וכאשר הוא, החתן האמיתי, ידיד נפשה, הגיע לבסוף אל גופה הדומם, היכה בו זעזוע כבמכת ברק. הוא עמד שם זמן רב כאילו היה מאובן. הזקנה נאלמה. שמענו את הרוח ואת הפרות הגועות לעברנו. נשימתנו נעתקה.
לבסוף שלף את סכינו ודקר את עצמו בחזה. המחזה היה מהמם, הלהב נעלם בתוך הבשר, מטפחת אדומה התגלגלה מצווארונו כמו קילוח של דם, והוא חרחר חרחורי מוות לצידה, פִּרפר, שכב דומם. הוא מת. ושוב פרפר פרפור אחרון, הזדקף וצנח בחזרה. ואז שוב פרפר, ושוב שכב דומם, הפעם אחת ולתמיד. חיכינו. באמת. אחת ולתמיד.
כעבור כמה שניות התעוררה האישה והבחינה בגוף המת לידה. תחילה הייתה מבולבלת, ואז טלטלה אותו, ואז תפסה מה קרה ושוב הייתה מבולבלת, ואז היא בכתה, כאילו שום דבר טוב לא יקרה עוד עלי אדמות. ואז היא לקחה את סכינו והרגה גם את עצמה, ושוב הערצנו את התכסיס המחוכם ואת העומק שלתוכו נעלם להב הסכין בחזה. כעת נותרה רק הזקנה. היא דקלמה עוד כמה חרוזים, ובקושי הבנו אותם בגלל הדיאלקט. ואז הסתיימה ההצגה, ורבים מאיתנו עוד המשיכו לבכות זמן רב אחרי שהמתים קמו והשתחוו.
אבל זה לא היה הכול. הפרות נאלצו להמשיך לחכות, כי אחרי הטרגדיה הגיע תור הקומדיה. הזקנה הכתה בתוף, וטיל אולנשפיגל ניגן בחליל ורקד עם האישה, שעכשיו כבר בכלל לא נראתה יפה במיוחד – ימינה ושמאלה וקדימה ואחורה. השניים הרימו את הזרועות באוויר, ותנועותיהם היו כה מתואמות שהם נראו לא כמו שני אנשים, אלא כמו בבואות. אנחנו ידענו לרקוד לא רע, ערכנו חגיגות לעיתים קרובות, אבל איש מאיתנו לא רקד כמוהם; מי שהביט בהם הרגיש כאילו לגוף האדם אין משקל וכאילו החיים אינם עצובים וקשים. וכך גם אנחנו לא הצלחנו לעמוד בשקט והתחלנו לנוע מצד לצד, לקפוץ, לדלג ולהסתובב.
אלא שלפתע נגמר הריקוד. הבטנו מתנשפים אל העגלה, שכעת טיל אולנשפיגל עמד עליה לבדו. שתי הנשים נעלמו. הוא שר שיר לעג על מלך החורף המסכן והטיפש, על הנסיך הבוחר מפפאלץ שחשב שיוכל לנצח את הקיסר ולקבל את הכתר מהפרוטסטנטים של פראג, אולם מלכותו התמוססה עוד בטרם הפשיר השלג. הוא שר גם על הקיסר, שתמיד היה לו קר מרוב תפילות, על האיש הקטן שרעד מפחד מפני השוודים בארמון הופבורג בווינה, ואז שר על מלך שוודיה, האריה של חצות שהיה חזק כמו דוב, אך מה הייתה התועלת בכוחו מול כדורי הרובים בקרב ליצֵן שלקחו את חייו כמו לשכיר חרב פשוט, וככה כיבו לך את האור, והלכה הנשמונת הקטנה של המלך, והלך האריה! טיל אולנשפיגל צחק, וגם אנחנו צחקנו, כי לא היה אפשר לעמוד בפניו וכי היה נעים לחשוב שהשליטים מתו ואנחנו עוד חיים, ואז הוא שר על מלך ספרד ששפתו התחתונה דשנה, שחשב שהוא שולט בעולם אף שהיה פושט רגל, חסר כול כמו תרנגול.
מרוב צחוק איחרנו לקלוט שהמוזיקה השתנתה, ושפתאום כבר לא נשמע בה שום לעג. עכשיו הוא שר בלדה על המלחמה, על רכיבה משותפת על סוסים ועל קרקוש הרובים ועל הידידות בין גברים ועל העמידה בסכנה ועל צהלת הכדורים הנורים בשריקה. הוא שר על חייהם של שכירי החרב ועל היופי שבמוות, הוא שר על רוממות הרוח של מי שנלחם על סוסו באויב, וכולנו הרגשנו את הלבבות שלנו פועמים במהרה. הגברים שבינינו חייכו, הנשים הנידו בראשן, האבות הרימו את ילדיהם על הכתפיים, האימהות השפילו מבט גאה אל בניהן.
רק לואיזֶה הזקנה צקצקה וטלטלה את ראשה ומלמלה בקול כה רם, עד שאלה שעמדו לידה אמרו לה ללכת הביתה. אבל היא רק נעשתה קולנית יותר וצעקה שאף אחד לא מבין הוא עושה, הוא מזמין את האסון, הוא קורא לו לבוא אלינו!
אבל כשהיסינו אותה בשריקות ובנפנופים ובאיומים, היא התרחקה משם בגרירת רגליים, תודה לאל, והוא כבר שב וניגן בחליל, והאישה עמדה לידו וכעת נראתה מלכותית כמו בת המעמד הגבוה. היא שרה בקול צלול על האהבה, שהינה חזקה מן המוות. על אהבת אם ואב היא שרה, ועל אהבת האל ועל האהבה בין גבר לאישה, ואז שוב חל שינוי, הקצב התגבר, הטונים התחדדו והחריפו, ופתאום היה זה שיר על אהבת הגוף, אהבה בין גופים חמים, על להתגלגל בעשב, על ניחוח גופך העירום וישבנך הגדול. הגברים שבינינו צחקו, ואז הנשים הצטרפו בצחוקן, ויותר מכולם צחקו הילדים. גם מרתה הקטנה צחקה. היא נדחפה קדימה, והיא הבינה את השיר היטב, כי לעיתים קרובות שמעה את אימא ואבא במיטה ואת עובדי החווה בין ערימות הקש ואת אחותה עם בן הנגר בשנה שעברה – שניהם היו חומקים החוצה בלילות, אבל מרתה התגנבה אחריהם וראתה הכול.
על פניו של האיש המפורסם הופיע חיוך רחב ותאוותני. עוצמה חזקה ניצתה בינו ובין האישה, כוח עז דחף אותו לכאן ואותה לפה, הוא משך את גופיהם כה קרוב זה לזה, והעובדה שהם לא נגעו זה בזה הייתה כמעט בלתי נסבלת. אבל נדמה שהמוזיקה שניגן מונעת בעדם, כי כאילו מבלי משים היא התחלפה במוזיקה אחרת, והרגע חלף, הצלילים כבר לא אפשרו לו להיות. הם שרו את ה-Agnus Dei, תפילת שֶֹה האלוהים. האישה שילבה את אצבעותיה ביראת קודש, qui tollis peccata mundi, הנושא חטאת עולם. והוא זז אחורה ברתיעה, והשניים נראו מבוהלים מהפראות שכמעט ואחזה בהם, כמו שאנחנו נבהלנו והצטלבנו, כי נזכרנו שאלוהים רואה הכול והרשות מועטה. השניים ירדו על הברכיים, ואנחנו עשינו כמוהם. הוא הניח את החליל, נעמד, פשט את זרועותיו וביקש תשלום ומזון. הוא אמר שעכשיו יש הפסקה. ואם ישלמו לו ביד רחבה, החלק הכי טוב עוד יגיע בהמשך.
הושטנו ידיים לכיסינו, אחוזי תדהמה. שתי הנשים עברו בין כולם עם גביעים. נתַנו כל כך הרבה שהמטבעות צלצלו וקיפצו. נתנו הכול: קארל שֵנקְנֶכט נתן, ומָלְטֶה שוֹפּף נתן, ואחותו עם השי”ן השורקת, ומשפחת הטוחנים, שבדרך כלל היו כל כך קמצנים, גם הם נתנו, והיינריך מאטֶר חסר השיניים ומתיאס וווֹהלזֵגֶן נתנו הרבה במיוחד, אפילו שהם היו בעלי מלאכה וחשבו שהם יותר טובים מכולם.
מרתה הלכה לאט מסביב לעגלה.
שם ישב טיל אולנשפיגל, שעון על הגלגל ושותה מספל בירה רחב. לידו עמד החמור.
“בואי הנה,” הוא אמר.
היא התקרבה וליבה דופק בחוזקה.
הוא הושיט לה את הספל. “שתי,” אמר לה.
היא לקחה אותו בידיה. לבירה היה טעם מר וכבד.
“האנשים פה. הם אנשים טובים?”
היא הנהנה.
“אנשים שוחרי שלום, עוזרים זה לזה, מסתדרים זה עם זה, מחבבים זה את זה, כאלה אנשים?”
היא שתתה עוד לגימה. “כן.”
“בסדר גמור,” הוא אמר.
“אנחנו עוד נראה,” אמר החמור.
מרוב בהלה שמטה מרתה את הספל.
“הבירה הטעימה,” אמר החמור. “ילדה מטומטמת שכמוך.”
“קוראים לזה לדבר מהבטן,” אמר טיל אולנשפיגל. “גם את יכולה ללמוד איך עושים את זה, אם את רוצה.”
“גם את יכולה ללמוד,” אמר החמור.
מרתה הרימה את ספל הבירה וצעדה צעד אחורה. שלולית הבירה הלכה וגדלה והצטמצמה בחזרה, האדמה היבשה ספגה לתוכה את הרטיבות.
“ברצינות,” הוא אמר. “בואי איתנו. אותי את כבר מכירה. אני טיל. ואחותי שעומדת שם, קוראים לה נֵלֶה. היא לא אחותי. איך קוראים לזקנה אני לא יודע. והחמור הוא החמור.”
מרתה התבוננה בו.
“נלמד אותך הכול,” אמר החמור. “אני ונלה והזקנה וטיל. ואת תוכלי לצאת מפה. העולם גדול. תוכלי לראות אותו. לא קוראים לי סתם חמור, גם לי יש שם. שמי אוֹרִיגִינֶס.”
“למה אתם שואלים אותי?”
“כי את לא כמוהם,” אמר טיל אולנשפיגל. “את כמונו.”
מרתה הושיטה לו את הספל, אבל הוא לא לקח אותו, אז היא הניחה אותו על האדמה. ליבה הלם. היא חשבה על הוריה ועל אחותה ועל הבית שגרה בו, ועל הגבעה שמאחורי היער ועל קולות הרוח בעצים, שלא יכלה לדמיין שבדיוק כך הם נשמעים במקום אחר. והיא חשבה על הנזיד שאימה מבשלת.
ניצוץ חלף בעיניו של האיש המפורסם, והוא אמר בחיוך: “תחשבי על הפתגם הישן. בכל מקום אפשר למצוא משהו טוב יותר מהמוות.”
מרתה הנידה בראשה.
“טוב ויפה,” הוא אמר.
היא חיכתה, אבל הוא לא אמר דבר, וחלף עוד רגע עד שהבינה שהעניין שלו בה כבר התפוגג.
אם כן, היא שוב הקיפה את העגלה וחזרה אל האנשים שהיא מכירה, אלינו. כעת אנחנו היינו חייה, לא היו לה עוד חיים אחרים. היא התיישבה על האדמה. היא חשה ריקה. אך כשהבטנו למעלה, גם היא הביטה מעלה, כי כולנו יחד הבחנו שמשהו תלוי בשמים.
קו שחור חצה את התכלת. צמצמנו את עינינו. זה היה חבל.
בצידו האחד הוא היה קשור אל החלון של מגדל הכנסייה, ובצידו האחר אל תורן שהתנשא מהחומה שליד חלון בית העירייה, שבו עבד פקיד העיר, אבל לא לעיתים קרובות, כי היה עצלן. בחלון עמדה האישה הצעירה, היא בוודאי סיימה לקשור את החבל לפני רגע; אבל איך, תהינו, היא מתחה אותו? אפשר להיות כאן או שם, בחלון הזה או ההוא, אפשר בקלות לקשור אליו חבל ולהניח לו ליפול, אבל איך אפשר להעלות אותו בחזרה אל החלון השני כדי להדק אותו אל הצד הנגדי?
פערנו את פיותנו לרווחה. לרגע נדמה לנו שהחבל עצמו הוא היצירה ושאין עוד צורך בדבר. ציפור דרור נחתה על החבל, ניתרה ניתור קטן, פרשה כנפיים, שקלה בדעתה ונשארה במקומה.
אז הופיע טיל אולנשפיגל שם למעלה, בחלון של מגדל הכנסייה. הוא נופף בידו, זינק אל אדן החלון ועלה על החבל. הוא עלה לשם כאילו זה שום דבר. הוא עלה לשם כאילו הוא צועד צעד כמו כל צעד אחר. איש מאיתנו לא דיבר, אף אחד לא קרא, לא זז. עצרנו את הנשימה.
הוא לא התנדנד ולא ניסה למצוא שיווי משקל, הוא פשוט הלך. זרועותיו היטלטלו בצידיו, הוא הלך כמו שהולכים על הקרקע, הוא רק נראה מעט מעודן מדי כשבכל פעם הניח רגל אחת בדיוק לפני האחרת. היה צריך להתבונן היטב כדי להבחין בתנועות האגן הקטנות שלו, שבעזרתן ספג את תנודות החבל. הוא ניתר ניתור אחד ולרגע קל בלבד כופף את ברכיו, עד ששב והזדקף. ואז התהלך לו, ידיו משולבות מאחוריו גבו, עד למרכז החבל. הדרור התעופף, אך הוא נפנף בכנפיו רק כמה פעמים ושב ונחת וסובב את ראשו; הכול היה כל כך שקט שיכולנו לשמוע אותו מצפצף ומצייץ. וכמובן שמענו את הפרות שלנו.
טיל אולנשפיגל שמעלינו הסתובב, לאט ובשאננות – לא כמו מישהו שנמצא בסכנה, אלא כמו מישהו שמביט סביבו בסקרנות. רגל ימין שלו ניצבה לאורך החבל, רגל שמאל לרוחבו, ברכיו היו מעט מכופפות ואגרופיו נטועים במותניו. וכולנו, כל מי שהביט למעלה, תפסנו פתאום מהי קלילות. תפסנו איך נראים החיים של מי שבאמת עושה מה שהוא רוצה, לא מאמין בכלום ולא מציית לאף אחד; תפסנו איך זה להיות אדם כזה, והבנו שלעולם לא נהיה אנשים כאלה.
“תחלצו נעליים!”
לא הבנו אם שמענו אותו נכון.
“תחלצו אותן,” הוא קרא. “כל אחד שיחלוץ את נעל ימין. אל תשאלו, פשוט תעשו, זה יהיה מצחיק. תסמכו עליי, תחלצו נעליים. זקנים וצעירים, נשים וגברים! כולם. את נעל ימין.”
בהינו בו.
“לא נהניתם עד עכשיו? אתם לא רוצים עוד? אני אראה לכם עוד, תחלצו נעליים, כל אחד את נעל ימין, קדימה!”
לקח לנו זמן עד שהתחלנו לזוז. כאלה אנחנו תמיד, טיפוסים זהירים. הראשון שציית היה האופה, ומיד אחריו מַלטֶה שוֹפְּף ואז קארל לָם ואז אשתו, ואז צייתו בעלי המלאכה שחושבים שהם יותר טובים מכולם, ואז גם כולנו, כל אחד מאיתנו, חוץ ממרתה. טינֶה קרוגמן שעמדה לידה דחפה אותה במרפקה והצביעה על רגלה הימנית, אבל מרתה הנידה בראשה, וטיל אולנשפיגל ניתר שוב מעל החבל והקיש ברגליו בעודו באוויר. הוא ניתר כל כך גבוה, שבזמן שזינק מעלה היה צריך לפשוט את זרועותיו כדי למצוא שיווי משקל – אמנם רק לרגע קל, אבל הדבר הספיק בשביל להזכיר לנו שגם לו יש משקל ושהוא לא יכול לעוף.
“ועכשיו תזרקו,” הוא קרא בקול רם וצלול. “אל תחשבו, אל תשאלו, אל תהססו, זה יהיה כיף גדול. תעשו מה שאני אומר. תזרקו!”
טינה קרוגמן הייתה הראשונה. הנעל שלה התעופפה והגיעה לגובה ונעלמה בהמון. ואז התעופפה עוד נעל, הנעל של סוזאנֶה שוֹפּף, ואז עוד אחת, ואז עפו עוד עשרות ואז עוד ועוד ועוד. כולנו צחקנו וצעקנו וקראנו: “תיזהרו!”, ו”להתכופף!”, ו”תתכוננו לעוד אחת!” זה היה כיף לא רגיל, ולא הפריע לנו שכמה מהנעליים פגעו בראשים. קללות נשמעו, כמה נשים גידפו, כמה ילדים בכו, אבל זה לא היה נורא, ואפילו מרתה נאלצה לחייך כשמגף עור כבד החטיא אותה רק בקושי בעוד שנעל בית מבד שטה לה מול כפות רגליה. הוא צדק, וכמה אפילו נהנו כל כך שהם זרקו גם את נעל שמאל. וכמה זרקו גם כובעים וכפות וכדים שהתנפצו איפשהו, וכמה גם זרקו אבנים כמובן. אך כשקולו דיבר אלינו, הרעש גווע. האזנו בתשומת לב.
“מטומטמים שכמותכם.”
צמצמנו את עינינו. השמש כמעט שקעה. מי שעמדו בצד האחורי של החצר יכלו לראות אותו בבירור, והשאר רק יכלו להבחין בקווי המתאר שלו.
“אידיוטים שכמותכם. ראשי כרוב. שפנים. כלומניקים, חפרפרות, עכברושים טיפשים. עכשיו לכו תאספו אותן.”
עמדנו ובהינו.
“או שאתם טיפשים מדי? אתם לא יכולים ללכת לאסוף אותן, לא מצליחים, אין לכם כלום בתוך הגולגולת?” הוא צחק בקול. הדרור התעופף משם, עף מעל הגגות ונעלם.
הבטנו זה בזה. מה שהוא אמר היה נבזי; אבל כל כך נבזי ובה בעת לא נבזי, שזו לא הייתה יכולה להיות עוד בדיחה או עוד אחת מההקנטות הגסות שלו. הרי בזכותן הוא התפרסם, הוא יכול להרשות לעצמו לומר דברים כאלה.
“מה יש?” הוא שאל. “אתם כבר לא זקוקים להן? כבר לא רוצים אותן? הן כבר לא לטעמכם? בהמות שכמוכם, לכו תאספו את הנעליים!”
מַלטֶה שוֹפּף היה הראשון. הוא לא הרגיש טוב כל הזמן הזה, ולכן כעת הוא רץ אל המקום שאליו חשב שמגפיו התעופפו. הוא דחף אנשים הצידה, נדחק ביניהם ונדחף, התכופף ונבר בין הרגליים. בצד השני של הכיכר עשה קרל שֵנקְנֵכט כמוהו, ואחריהם אֵלְסבֶּת, אלמנת הנפח, אבל לֵמבְּקֶה הזקן עצר בעדה וקרא אליה שתתחפף כי זאת הנעל של הבת שלו. אלסבת, שמצחה עוד כאב משום שפגע בו מגף, קראה בחזרה שמוטב שהוא בעצמו יתחפף, ושהיא יודעת לזהות את הנעל שלה טוב מאוד, אין סיכוי שלבת של למבקה יש נעליים רקומות יפות כאלה, ולמבקה הזקן צעק בתגובה שתזוז לו מהדרך ושלא תעליב את הבת שלו, והיא צעקה שהוא גנב נעליים מסריח. אז התערב הבן של למבקה: “אני מזהיר אותך!” ובאותו הזמן התחילו ליזֶה שוֹך ואשת הטוחן לריב כי הנעליים שלהן באמת נראו אותו הדבר וכפות הרגליים שלהן היו באותו גודל, וגם בין קארל לָם וגיסו עלו צעקות, ופתאום הבינה מרתה מה מתרחש, והיא השתופפה על האדמה וזחלה הרחק משם.
מעליה כבר התפתחו דחיפות, גידופים ומהלומות. כמה שמצאו את נעליהם במהרה נמלטו, אך בקרב כל השאר פרץ זעם כה גדול, כאילו הצטבר כבר זמן-מה. הנגר מוריץ בלאט וסימון קֵרן עושה הפרסות היכו זה את זה באגרופים, ומי שחשב שהם רבים על נעליים לא ידע שאשתו של מוריץ הובטחה לסימון כשהייתה ילדה. שניהם דיממו מהאף ומהפה, שניהם התנשפו כסוסים, ואיש לא העז להפריד ביניהם; גם לורֶה פּילץ ואֵלְזָה קוֹהלשמיט התכתשו מרה, אבל אחרי הכול הייתה ביניהן שנאה כל כך עתיקה שהן כבר לא זכרו את הסיבות לה. אולם היה ידוע היטב מדוע משפחת זֵמְלֶר והאנשים לבית גרינאַנגֶּר הסתערו זה על זה; הכול היה בגלל המריבה על השדה ועניין הירושה הישן, שהתבשל עוד מימי השר פטר, וגם בגלל הבת למשפחת זמלר והילד שלה, שלא היה מבעלה, אלא מקארל שֵנקְנֵכט. הזעם השתלח לכל עבר כמו קדחת – בכל מקום שהעיניים פנו היו צעקות ומכות, גופים התגלגלו מצד לצד, וכעת סובבה מרתה את ראשה ונשאה את מבטה אל על.
הוא עמד שם וצחק. גופו היה מקושת לאחור, פיו פעור לרווחה וכתפיו רועדות. רק כפות רגליו עמדו דוממות, ומותניו נעו מצד לצד עם החבל המיטלטל. למרתה היה נדמה שהיא רק צריכה להסתכל היטב, ואז תבין מדוע הוא כל כך שמח – אבל אז רץ לכיוונה גבר בלי לראות אותה, והמגף שלו פגע בחזה, וראשה נחבט באדמה, וכששאפה אוויר היא הרגישה כאילו דוקרות אותה מחטים. היא התגלגלה ושכבה על הגב. החבל והשמים היו ריקים. טיל אולנשפיגל נעלם.
היא הרימה את עצמה מהקרקע. היא חלפה בצליעה על פני הגופים המתקוטטים, המתגלגלים, הנושכים זה את זה, המייבבים, המרביצים, שפה ושם עוד זיהתה ביניהם פנים; היא צלעה לאורך הרחוב, כפופה ובראש מושפל, אך ברגע שהגיעה לדלת ביתה, שמעה מאחוריה את קרקוש העגלה. היא הסתובבה. במושב העגלון ישבה האישה הצעירה, זו שקרא לה נלה, ולידה כרעה האישה הזקנה ולא זזה. מדוע איש לא עצר אותם, מדוע איש לא עקב אחריהם? העגלה חלפה על פני מרתה. היא הביטה בה מתרחקת. בקרוב היא תגיע אל עצי הבוקיצה, ואז אל שער העיר, ואז תמשיך הלאה.
ואז, כשהעגלה כבר כמעט הגיעה אל אחרוני הבתים, בכל זאת רץ אחריה מישהו בצעדים גדולים ונטולי מאמץ. הגלימה שלבש מעור עגל סמרה סביב צווארו כמו יצור חי.
“הייתי לוקח אותך איתנו!” הוא קרא כשחלף על פני מרתה. קצת לפני שהרחוב התעקל, הוא השיג את העגלה וזינק. השומר היה בכיכר הראשית עם כולם, איש לא מנע מהם לצאת.
מרתה נכנסה הביתה לאיטה, סגרה את הדלת מאחוריה והשחילה את הבריח. התיש שכב ליד התנור ונשא אליה מבט שואל. היא שמעה את הפרות שואגות, ומהכיכר נישאו צעקותינו.
אך לבסוף נרגענו. הפחות נחלבו עוד לפני רדת הערב. אימא של מרתה חזרה הביתה, ופרט לכמה שריטות לא קרה לה כלום, אבא שלה איבד שן ואוזנו הייתה פצועה, ומישהו דרך לאחותה על הרגל בכזו עוצמה שהיא עוד צלעה כמה שבועות. אבל הבוקר הגיע והערב למחרת, והחיים המשיכו. בכל בית היו חבלות וחתכים ושריטות וזרועות נקועות ושיניים חסרות, אך עוד ביום למחרת הכיכר הראשית שוב הייתה נקייה, וכולם נעלו נעליים.
מעולם לא דיברנו על מה שקרה. גם לא דיברנו על אולנשפיגל. דבקנו בכך בלי להבחין; אפילו הנס זֵמלֶר, שחטף מכות כה קשות שמאז ואילך נאלץ לשכב במיטה ולא היה מסוגל לאכול דבר פרט למרק סמיך, התנהג כאילו כך היה תמיד. וגם אלמנתו של קארל שֵנקְנֵכט, שקברנו למחרת בחצר הכנסייה, התנהגה כאילו הייתה זו מכת גורל וכאילו היא לא יודעת למי שייך הסכין שנתקע בגבו. רק החבל עוד היה תלוי מעל הכיכר במשך ימים, הוא רעד ברוח ושימש מקום מנוחה לדרורים ולסנוניות, עד שהכומר, שחטף כהוגן בקטטה כי לא מצאו חן בעינינו השחץ וההתנשאות שלו, שוב היה מסוגל לעלות אל מגדל הפעמונים וחתך אותו.
אבל גם לא שכחנו. מה שקרה נשאר בינינו. הוא נשאר כשאספנו את הקציר, והוא נשאר כשהתמקחנו זה עם זה על החיטה או כשהתאספנו למיסה ביום ראשון, שבה הכומר עטה ארשת חדשה, של חצי פליאה וחצי פחד. והוא נשאר בייחוד כשחגגנו חגים בכיכר וכשהבטנו זה בפני זה בשעת הריקודים. אז חשנו שהאוויר נעשה כבד יותר, כאילו המים שינו את טעמם וכאילו השמים אינם אותם שמים מאז שנתלה בהם החבל.
וכעבור יותר משנה המלחמה בכל זאת הגיעה אלינו. לילה אחד שמענו צהלות, ואז נשמע מבחוץ צחוק של הרבה קולות, וכבר יכולנו לשמוע את רעש הדלתות הנשברות, ולפני שהספקנו לצאת לרחובות חמושים בקילשונים וסכינים חסרי תועלת, כבר התלקחו הלהבות.
שכירי החרב היו רעבים מהרגיל, ושתו אפילו יותר. זה זמן רב הם לא נכנסו לעיר עם היצע רחב כל כך. לואיזֶה הזקנה, שישנה עמוק והפעם לא חזתה דבר, מתה במיטתה. הכומר מת כשנעמד מחוץ לשערי הכנסייה כדי להגן עליה. ליזֶה שוֹך מתה כשניסתה להחביא מטבעות זהב, האופה והנפח ולמבקה הזקן ומוריץ בלאט ורוב הגברים האחרים מתו כשניסו להגן על נשותיהם, והנשים מתו באותו אופן שבו נשים מתות במלחמה.
גם מרתה מתה. היא הספיקה לראות את תקרת חדרה מתלהטת בצבע אדום, היא הריחה את העשן עוד לפני שהוא לפת אותה כה בחוזקה עד שהיא לא זיהתה עוד דבר, והיא שמעה את אחותה קוראת לעזרה, בעוד העתיד, שרק לפני רגע היה שלה, התפוגג כליל: הגבר שלעולם לא תינשא לו, הילדים שלא תגדל, והנכדים, שלעולם לא תשב איתם אחר צהריים אחד באביב ותספר להם על הבדחן המפורסם, והילדים של הנכדים, כל אותם אנשים שבכל זאת לא יהיו קיימים. זה קורה כל כך מהר, היא חשבה, כאילו הציצה מאחורי סוד גדול. וכששמעה את קורות הגג מתפצחות, היא הבינה שכעת אולי טיל אולנשפיגל יהיה היחיד שיזכור את פנינו וידע שהיינו קיימים.
היחידים ששרדו היו הנס זֵמלֶר המשותק, שביתו לא עלה באש ושנשכח מפני שאינו יכול לזוז, וגם אֵלזָה ציגלֶר ופאול גרינאַנגֶּר, שהיו ביחד ביער בלי שאף אחד ידע. כשחזרו בדמדומי הבוקר בבגדים סתורים ושיער פרוע וגילו רק הריסות תחת עשן מסתלסל, הם חשבו לרגע שהאל שלח להם מחזה טירוף כעונש על חטאיהם. הם עברו ביחד מערבה, ולזמן קצר הם היו מאושרים.
אבל אותנו, כל השאר, אפשר לשמוע במקום שבו פעם חיינו, לעיתים בעצים. אפשר לשמוע אותנו בעשב ובקולות הצרצרים, אפשר לשמוע אותנו כשמניחים את הראש על החור שבענף הבוקיצה הזקנה, ולפעמים נדמה לְילדים שהם יכולים לראות את פנינו במי הנחל. הכנסייה שלנו כבר אינה עומדת על תילה, אך חלוקי הנחל שהמים ליטשו לצורות עגולות ולבנות עדיין ישנם, כפי שהעצים הם עדיין אותם עצים. אבל אנחנו זוכרים, גם כשאיש לא זוכר אותנו, כי עוד לא השלמנו עם אי-היותנו. המוות עדיין חדש לנו, ואיננו אדישים לענייניהם של החיים. הרי הכול קרה לא מזמן.
פרק ראשון מתוך הרומן “טיל”.
Taken from: Daniel Kehlmann, TYLL
Copyright © 2017 by Rowohlt Verlag GmbH, Reinbek bei Hamburg / Germany
