הומרוס היה משורר סומא שחי במאה השמינית לפנה”ס בעיר סמירנה שבחוף המערבי של אסיה הקטנה, היא טורקיה של היום. הוא מחברם של שני האפוסים הגדולים, האיליאדה והאודיסיאה, שעלילותיהם עוסקות במלחמה עתיקה ואגדית, מלחמת טרויה, ובתולָדותיה.
או לא.
זה מאות בשנים נחקרת “השאלה ההומרית”: תעלומת זהותו של הומרוס. עד המאה השמונה-עשרה ראו בו דמות של ‘משורר אלוהי’ ו’אב קדמון’. במאה התשע-עשרה, ברוח הרומנטיקה הגרמנית, כפרו בקיומו של אדם ממשי ששמו הומרוס, וראו ביצירותיו פרי שצמח והבשיל מאליו מתוך ‘רוח עם’ כבירה, המדובבת את עצמה. לחילופין, בשל השוני הגדול במבנה, בלשון ובעולם הערכי והפיוטי בין האיליאדה לאודיסיאה, ראו בו שֵׁם המסתיר מאחוריו משוררים אחדים (בין החוקרים רווחה האמירה המשועשעת שאת האפוסים “לא כתב הומרוס, אלא אדם אחר בשם זה”). ניתן ליישב את ההבדלים האלה בהנחה שאת האיליאדה חיבר בנעוריו, ואת האודיסיאה בשלהי ימיו. כיום המחקר נוטה לראות בהומרוס אדם בשר ודם, שכנראה כתב או הכתיב את שני האפוסים ונתן בהם ביטוי למסורת עתיקה ומקודשת. על כן נחשב לגדול משוררי יוון, ולאידיאה הקדומה והמובהקת של דמות המשורר.
למה הומרוס?
יצירתו, המסמנת את לידתה של הספרות המערבית, היא יצירה כלילת שלמות בלשונה, במבניה, בשרטוט עלילתה ובעיצוב דמויותיה. במשך כמאתיים שנה השתמרו האיליאדה והאודיסיאה בעל פה, ורק במאה השישית לפנה”ס הועלו על הכתב. באותה מאה החלה המסורת של הקראת האפוסים בליווי מוסיקלי לפני אזרחי אתונה בחגיגות הפאנאתניות, שנערכו אחת לחמש שנים. ידוע מן המקורות שהמדקלם-הזמר (הרפסודוס) היה בוכה ומצטמרר תוך כדי קריאה, והקהל אף הוא הגיב בבכי ובסערת רגש עזה.
מאז התחנכו דורות על גבי דורות על ברכי הטקסטים הללו, ונושאיהם היו למודלים אוניברסליים של מצבים ורגשות אנושיים. מחזות ורומנים, אופרות ויצירות אמנות, שירי רוק ומוזיקה אלקטרונית מנהלים עד היום דיאלוג עם היצירה ההומרית. מתוך השפע הזה די לציין את “יוליסס” של ג’יימס ג’ויס, “פנלופאה” של מרגרט אטווד, “אודיסיאה בחלל”, ספרו של ארתור סי קלארק שסטנלי קובריק עיבד לסרט, הסרטים “המבט של אודיסאוס”, של תיאו אנגלופולוס ו”אחי, איפה
אתה” של האחים כהן, ובשירה העברית את שיריהם של טשרניחובסקי, לאה גולדברג, דליה רביקוביץ, חיים גורי ואחרים, המפיחים חיים בסיפורים ובדמויות העתיקים.
התימות ההומריות המובהקות, כגון המסע רב התהפוכות והשיבה הממושכת הביתה, מתהדהדות שוב ושוב ביצירות מודרניות, ומהן שנהפכו למעין אפיגרמות תרבותיות. כך למשל, הפתיחה הידועה של השיר “איתקה” לקוואפיס, “כִּי תֵּצֶא בַּדֶּרֶךְ אֶל אִיתָקָה / שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד” (בתרגום יורם ברונובסקי) היתה למטבע לשון הידועה לרבים שמן הסתם לא קראו את השיר מעולם.
עכשיו הומרוס
בגיליון השני של “אורות”, יוצרים ישראלים בשלל ז’אנרים, מהסיפור הקצר והמסה עד קומיקס ותרגום שירה, נותנים מימד אישי ועכשווי לתימות הללו, הזוכות לגילומים חדשים, חלקם מפתיעים: אודיסאוס השב הביתה הוא חייל מילואים ונאמנותה האגדית של פנלופה מוטלת בספק דווקא; בסיפור אחר טֶלֶמָכוֹס, הבן – כאן משורר כושל ונלעג – הוא השב אל אביו לפגישה מיוחלת, ובמסתו של אריאל הירשפלד הן אודיסאוס והן האודיסיאה מתגלים בסיפור כלל לא צפוי, אף שהיה לנגד עינינו מילדוּת. ביצירות אחרות, הקורָה המחודדת שניקרה את עין הקיקלופ מתגלגלת באופן גרוטסקי-מעודן באיזמל מנתחים והדקירה עצמה מנותחת בלשון משפטית יבשה; האלה-המכשפה קירקה משתקפת בדמותה של מגדת עתידות צוענייה שמבטה חודר לב וכליות, ובסיפורו של הסופר שמאחורי השם “רונן ה.”, אגממנון הוא קלפן המקריב את איפיגניה על מזבח הימוריו.
חלק מן היצירות העכשוויות מתייחסות אל הומרוס בעקיפין ובמרומז, וחלקן באופן ישיר וגלוי, אך מתוך גישה חתרנית: המיתוס, כפי שמדגים עירד מלכין במאמרו, אינו קאנון מקודש וחתום. כך, באחד הסיפורים הדמות ה’אודיסאית’ (הנוסעת, המחפשת) היא אישה; באחֵר יופיה הקטלני של הלנה אינו ‘משיק אלף אוניות’ אלא דוחק אותה ממשרה נוחה בחנות תמרוקים אל אפלולית מחסן; באחד השירים פנלופה הוא שמו של גבר, ובסיפור מאויר ה’חזירוּת’ של אודיסאוס אינה בהכרח תוצאת כשפיה של קירקה. כל אחת מן היצירות האלה עומדת בפני עצמה, גם במנותק מן המורשת ומן ההשראה ההומרית, אך קריאתן בהתייחס למשורר החמקמק מעניקה לו פרשנויות חדשות, ולהן, מימד עומק נוסף.
