סופר פולני בתל אביב: על ליאו ליפסקי

לעיתים מתמזל מזלו של סופר, ועל אף שלשון יצירתו אינה הלשון המדוברת במקום מגוריו, כתיבתו חיה ונוכחת שם. זאת הודות למתרגם הנכון שהעביר את היצירה, שנכתבה בלשון תרבות אחרת, לתרבות שבקרבה הסופר מתגורר. זה הוא, למשל, המקרה של הסופרת אידה פינק, שלא רק ידועה לקורא העברי אלא אף זכתה בפרס ישראל. דוד וינפלד הפך את כתיבתה של פינק, כמו גם את שירתם של משוררים פולנים כגון הרברט ומילוש לחלק אינטגרלי מהספרות העברית. לליאו ליפסקי לא היה מזל כזה, אף על פי שחי וכתב בארץ במשך שנים רבות, ולאמיתו של דבר – רוב שנות חייו. הוא הגיע לתל אביב ב-1944 והתגורר בה עד מותו ב-1997. אמנם כמה מסיפוריו תורגמו ופורסמו שנתיים לפני פטירתו, ב-1995, ב”עיתון 77″ וב”מאזניים”,^[1] וגם יורם ברונובסקי תרגם כמה מסיפוריו ל”הארץ”, אך הם לא הטביעו את חותמם על הקורא העברי.

כמה פרטים ביוגרפיים ^[2]

ליאו ליפסקי נולד כלאון ליפשיץ בציריך ב-1917, ואילו ילדותו ובחרותו עברו עליו ברובע קז’ימייז’ שבעיר קראקוב, שם גם פרסם את סיפוריו הראשונים בכתבי עת פולניים. הוא החל ללמוד חינוך ופסיכולוגיה באוניברסיטה הייגאלונית, אך עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ברח לליבוב, וב-1940 נתפס על ידי הסובייטים ונשלח למחנה עבודה. הוא הצטרף לצבא הפולני של הגנרל אנדרס וכך הצליח לצאת מברה”מ. עוד בשהותו באוזבקיסטאן הוא חלה בטיפוס ובדלקת קרום המוח, ובטהרן לקה בדלקת ריאות, מחלות שהשאירו אותו נכה כל ימי חייו, משותק בחצי גופו הימני ועם קשיי דיבור. הוא שוחרר מהצבא ובמשך תקופה קצרה למד באוניברסיטה בביירות. ב-1944 עבר לתל אביב. בתחילה הדפיס את יצירותיו ביד אחת, ולאחר שמחלתו החמירה החל להכתיב אותן. מסוף שנות השמונים היה מרותק למיטתו. כל ימיו כתב בפולנית, ספרות שכללה רכיבים אוטוביוגרפיים ניכרים. הוא נפטר בתל אביב ב-1997.

קשת יצירתו אינה גדולה במיוחד והיא מחזיקה כמה ספרים, שרובם יצאו לאור בהוצאות אופוזיציוניות מחוץ לפולין, ובפולין עצמה של שנות ה-80. ספרו הראשון “חסרי מנוח” (Niespokojni) פורסם בחלקו בלונדון ב-1952 בכתב העת Wiadomości (“חדשות”) ובישראל ב-1998 ב”קונטורה” (kuntury). הספר כולו יצא לאחר מותו ב-1998 בפולין. הספר, שאופיו מקוטע ושבור ומרובה דמויות – אחת מהן, אמיל, היא במידה מסוימת בת דמותו של המחבר – מתייחס לתקופת נעוריו של ליפסקי לפני המלחמה ומתאר חוויות אמנותיות, אינטלקטואליות וארוטיות של צעירים, שידוע שבקרוב ייספו במלחמה. שני ספריו הבאים פורסמו בהוצאה האגדתית “קולטורה” בפאריס. ב-1957 יצא “יום ולילה” (Dzień i noc), קובץ סיפורים על חוויותיו במחנה העבודה בברה”מ, חוויותיו בליבוב לאחר שחרורו מבית הסוהר ועוד, וב-1960 יצא ספרו המפורסם ביותר “פיוטרוש”, בעל כותרת המשנה “אפוקריפים”. הספר מתאר את עולמו של פיוטרוש, אדם בעל נכות פיזית ומוח מבריק, שמביא את עצמו למצב של החפצה, אובייקטיפיקציה,  קיצונית. פיוטרוש הנכה מציע את עצמו למכירה בשוק בתל אביב. קונה אותו אישה שדורשת ממנו לשבת ימים שלמים בשירותים המשותפים לה ולשכניה, כדי להרתיע את שכניה ולגרום להם לעזוב את הדירה המשותפת. בטקסט דחוס וגרוטסקי מתאר ליפסקי נכות, מחלה, בדידות והשפלה, שאולי הן תוצאה של הלקאה עצמית על עצם ההישארות בחיים לאחר שהמשפחה, הידידים ועולם העבר הושמדו.

בפולין יצאו לאור ב-1981 “אחיה הקטן של האיילה” (Sarni braciszek), שמהווה מצבה לעולם היהודי שנעלם, וב-1988 יצא בהוצאה מחתרתית “קובץ סיפורים” (Opowiadania zebrane), שתיאר את מחנות העבודה הסובייטים. כל ספריו יצאו בפולין לאחר קריסת הקומוניזם, ביניהם קובץ הסיפורים “העלמה והמוות (Śmierć i dziewczyna) ב-1991. לאחר מותו ב-2002 יצא הכרך “פאריס המוזהבת” (Paryż ze złota) הכולל זיכרונות מנסיעתו לפאריס, קטעים ניסיוניים בפרוזה ובשירה ומכתבים. לאחרונה יצא מבחר נוסף מסיפוריו בשם “חזרה” (Powrót), בעריכתה של אגניישקה מצ’יובסקה. הקובץ שערכה מצ’יובסקה וכמה ספרי מחקר שיצאו לאחרונה מעידים על העניין הרב שיש בפולין העכשווית ביצירתו של ליאו ליפסקי.^[3]

חסרי מנוח

ברצוני להתרכז בספרו הראשון של ליפסקי, “חסרי מנוח”.^[4] הספר נכתב בזמן המלחמה ולאחריה בטהרן, ביירות ובתל אביב, וכתיבתו הסתיימה ב-1948. ההצדקה לראות בספר רקע אוטוביוגרפי של ליפסקי נעוצה בין השאר בעובדה שעל כתב היד היה כתוב, “כמעט כל הפרוטוטיפים של הדמויות בספר נהרגו. הדמויות לא קיימות. אולי עדיף שכך”.^[5] פיוטר קרופינסקי טוען, שליפסקי שייך לכותבים שקשה להפריד ביצירותיהם בין החיים ליצירה. ליפסקי לא כתב דבר שאותו לא חווה לפני כן.^[6] “חסרי מנוח” מורכב משלושים ואחד פרקים. ניתן לקרוא אותם כסיפורים נפרדים, אך יחדיו הם יוצרים יצירה שלמה אחת. זו כוללת חלקי מכתבים, חלקי יומן, חלקים המסופרים בגוף ראשון ואחרים בגוף שלישי, קטעים דרמטיים, קטעי הגות, וגם הערות של המחבר. כל החלקים הללו חודרים זה לזה, משתלבים זה בזה, ויוצרים סיפור פוליפוני.^[7] ביצירה אין כמעט עלילה או מאורעות אלא תיאור של רגשות – הניסיון לתפוס את הרגע האמוציונלי, לבנות אפשרויות של הרגשה. ליפסקי מתייחס לטקסט שלו כאל חלל מעבדתי שבו הדמויות מתרגלות חוויות ארוטיות^[8] ואמוציונליות. גיבורי הספר כה צמאים לחוות את החיים, עד שלא ניתן להרוות את צימאונם. הם מסיטים את גבול החוויה הרחק מעבר למה שמקובל כמכובד והגון.^[9] הדמות הראשית היא אמיל, נער רגיש וחכם המוקסם ממוסיקה, ספרות ופילוסופיה. רשימות הקריאה המרשימות שלו מוצגות לקורא, כמו גם ניסיונות בוסריים של כתיבה, למשל דיאלוגים בין אפלטון לסוקרטס. אמיל מתכונן להיות סופר. תשוקת הקריאה שלו לא יודעת שובעה, ויש לו טכניקות קריאה שונות שמתאימות לספרים שונים, אלו שהוא חייב לקרוא, אלו שהוא צמא לקרוא ואלו שמעניקים לו תחושת נועם. העיסוק שלו בספרים: איסוף, צבירה, ספיגה, בליעה, הוא פעילות שמזכירה אכילה, אפילו זלילה.^[10]

את אמיל אנו מלווים מילדותו ועד בחרותו. הספר מתאר את חוויותיו בבית הספר, יחסיו עם חבריו, יחסיו עם הוריו – אביו מדען בקטריולוג מוזר ואמו החולה תדיר, מות אמו, התנסויות ארוטיות ראשוניות כמו גם חוויות הומו-ארוטיות של מתבגרים. מתוארים יחסיו המורכבים עם חברו הקרוב יאנק, עם אהובתו אווה ונערות נוספות. רק בדרך אגב נאמר לקורא (בפרק “שלושה אבות”, כשאמיל הוא נער) שהתקופה היא תקופת שלטונו של היטלר, משמע שנות השלושים. תחושת האיום גם היא מוזכרת בחצי פה, כשאביו של אמיל, פיליפ, חוכך בדעתו האם חייו אכן מלאים דיים, כך שיוכל למות ללא צער. הוא נזכר בכל הנשים בחייו ובכל הצלחותיו המקצועיות כמדען, ולאחר סקירת הישגיו הוא מגיע למסקנה שחייו “מלאים וסגורים כהיקף של מעגל” (עמ’ 95), כלומר שהוא מוכן למות בכל רגע. התחבטות די גרוטסקית זו אינה אלא תוצאה של האיום המורגש באוויר.

בתחילת הספר המחבר נמצא בעיר שאיננה עירו, עיר השוכנת על שפת הים, אולי תל אביב. העיר חסרת מנוחה: “סערה שחורה מתעופפת מעל העיר כנץ, מכה בכנפיה בבתים, בשמיים. מי ייתן שתצית את הכל, גם אותי” (9). הוא חסר מנוח, אינו יכול להתרכז, אינו יכול לכתוב, והוא מוסיף שכך הוא המצב מאז שהחלה המלחמה (12). אך הוא מנסה להכריח את עצמו לכתוב. נראה שלסופר היה חשוב להקים לתחיה, לפחות על הנייר, את עולם נעוריו שנעלם כליל. מעשה ההיזכרות הוא קשה ובלתי נעים: “אני אוכל את העבר כאילו אכלתי את צואתי שלי, אני לועס אותו תמיד מחדש ומההתחלה. כמו שאדם צמא בולע את רוקו” (11). ההיזכרות אינה מעשה נוסטלגי מהנה, אלא מאמץ כואב, דוחה, מרתיע, מזעזע, אך יחד עם זאת הוא חובה מוסרית. הסופר הוא מיופה הכוח שנשאר בחיים לספר את סיפורן של הדמויות שנרצחו.^[11] תחושת המחוייבות לדמויות מן העבר, ואולי אשמה על שדווקא הוא נשאר בחיים כופים עליו את מלאכת הזיכרון, ההעלאה באוב של התמונות הקשות והכתיבה.

“אני מחכה שהתמונות יעלו מול עיניי כמו נחשים בפני מהפנטם, תמונות של מוכי הכינים ואנשים חיים, שפיהם נלחץ אל שפתי הגופות, שמחבקות אותם בירכיהן, עד שיתערבבו במחסן ענק של זיעה, צואה, פחד וקיהיון, עד שיגלו מה שהיה לפני כן – על מנת שיתברר שאני שהייתי נידון למוות הפכתי לחי, נרצחתי כדי ליצור חיים ממשפטים וממילים, שינבטו מדשן שנוצר ממני ומאותם שנמקו” (13).

המספר, המת-החי, משלם בגופו על מעשה ההעלאה באוב, הוא והמתים הם הדשן שממנו צומח הסיפור. יחד עם זאת המחבר מרגיש כדמיורג הבורא בני אדם: “האהיה אל למחצה או מכשף למחצה, שיערבב, יעצב, יפרה וירבה בני אדם” (13). לאור המאורעות הטראומתיים של המלחמה, ולאחר שהוא נהרג, קם המחבר לתחיה^[12] כישו שהביא את בשורת הגאולה, כדי להביא את בשורת התחיה בכתיבה, הכתיבה כהשבה לחיים. אכן, בפרוזה הזו אין שום התייחסות למלחמה ונוראותיה, אלא לעולם שקדם לה.

בפרק הראשון “פאולוס” המחבר מצטט מהאיגרת אל הרומים (7:7-10), שעל פיה תחושת החטא והסבל הכרוך בו עד כדי מוות היא תוצאה של איסור. ללא מצווה גם חטא לא היה, “כי לא הייתי יודע החימוד לולי אמרה תורה לא תחמוד” (7:7). המחבר מעיד שהוא משולל תחושה של חטא, ובניגוד לפאולוס לא התורה או המצוות הרגו אותו. ואכן הדמויות שהמחבר מעלה באוב חיות ללא כל תחושה של חטא. אין ייסורי מצפון על התנהגות לא נאותה, אין הן סובלות מצער בגלל מעשיהן. אם הן בכלל חשות בצער הוא קיומי ואינו תלוי בפעולותיהן. במובן זה, העולם שהמחבר מחזיר לחיים הוא מצד אחד עולם של גן עדן לפני החטא הקדמון, עולם של תחושת חפות. אך מצד שני עולם זה הוא גיהינום אקזיסטנציאלי.

זה עולם של אנשים צעירים שמתמודדים עם בעיות קיומיות, יחסי משפחה, חברים, והארוטיקה היא מרכזית בחייהם. ארוטיקה קשה, לא אסתטית. בדרך כלל הנשים-נערות לא חשות דבר בזמן קיום יחסי מין. לא תשוקה, לא הנאה, בכלל לא ברור להן מדוע הן מקיימות יחסי מין. משותפת להן משיכה לעולם של יצאניות, רצון להבינן. אולי המשותף ביניהן ליצאניות הוא ניכור מגופן ומרגשותיהן. ההתנהגות של בני העשרה היא קריאת תגר על כל ערכי הבורגנות.^[13] אחת הדמויות, יואנה, כותבת יומן, וארבעה פרקים בספר הם מובאות מיומנה. היא מקיימת יחסים אינטימיים כסוג של תשלום עבור שירותים שונים, היא מנוצלת מינית, אך כלל אינה מודעת לזה. העולם הוא חף מרחמים וסכנות אורבות מכל עבר. למשל גברים מבוגרים שרוצים לנצל נערה תמימה. אך נערה תמימה זו מסוגלת לגרום למותו של כלב (78) ולא לחוש אשמה. סיפורי הילדות והנעורים שב”חסרי מנוח” נעדרים נוסטלגיה, אידיאליזציה, געגועים. להיפך, הם מראים עד כמה חיי הילדות הם חשופים, אכזריים, אירוטיים, חפים כמעט מהתערבות, מתמיכה, מדאגה, מאהבה הורית, או מדמות מבוגרת אחרת. המבוגרים או מהווים סכנה, או אדישים לגורל הצעירים, או שקועים בתסביכיהם ועולמם. אווה בפרק “ילדותה של אווה” גדלה מעצמה, ללא יד מכוונת, למרות שהינה בת יחידה להוריה. אם היא משתנה, השינוי נובע מתוך עצמה ולא מהשפעה כלשהי מבחוץ. מילדותה היא מכוונת את חייה כרצונה, מתנהלת לפי ראות עיניה בכל זמן נתון, נמשכת לאפל, לאסור ולמסוכן. היא עצמאית, אמיצה ואכזרית, ואף על פי שכלל אינה ילדה רגילה הפרק מסתיים במילים “מעבר לכך, היא הייתה ילדה נורמלית” (80).

מערכת היחסים המרכזית בספר היא זו שבין אמיל לאווה. אך קשר האהבה והחברות הזה הוא קשה, מפותל ומייסר. שניהם נלחמים בתחושת התלות שהם חשים זה לזה. זו אהבה ללא שמחה והתעלות. אמיל מבקש ואפילו דורש מאווה לשכב עם גברים אחרים ולדווח לו על כך, כדי להילחם בקינאה ובתלות שהוא חש כלפיה, כדי להתגבר על הטוטאליות של האהבה, או אולי זו דרכו לשלוט בה עוד יותר, שלא יהיו לה שום סודות בפניו. כל חייה, גם רגעיה האינטימיים, גלויים לפניו כספר פתוח. כדי להילחם באהבתו לאווה, אמיל עצמו גם מבקש חוויות ארוטיות עם נערות אחרות. אהבה, על פי אמיל, היא מייסרת: “המאפיין של סבל מאוהב הוא מעגל קסמים מטורף, שמקורו בכך שבחפשנו בקדחתנות מישהו שישקיט את ייסורינו, אנו פוגשים באדם האהוב שהוא מקור הייסורים, ואך ורק אותו אנו פוגשים” (105). המנוס מפני הסבל מביא עמו במעגל קסמים סבל נוסף, שאין ממנו מוצא. זו החזות הקודרת של האהבה ב”חסרי מנוח”. האהבה היא גם מעין תחרות סמויה, מי אוהב יותר ולכן תלוי יותר באהוב. תמיד אחד למעלה והשני למטה (132), כמו במשחק סכום אפס. מנקודת מבט כזו האהבה מלאה לא רק סבל, אלא גם אלימות, נקמה ותחרותיות.

למרות הבעיטה במוסכמות רבות, בעיקר של החברה הבורגנית בכל הקשור למין וארוטיקה, הרי תפיסת ה”אישה” בספרו של ליפסקי היא מסורתית ושמרנית לחלוטין, ובה שולטת הדיכוטומיה הידועה בין האישה שהיא טבע והגבר שהוא תרבות. בכך, טוענת צ’ובר, היה ליפסקי לבן של השיח המיזוגיני המודרניסטי.^[14]הנשים, לטענתו, הן החיים כשלעצמם. “נשים לא יכולות להתנתק מהבסיס הביולוגי. המחזור הוא תמיד Memento vivere  (‘זכור לחיות’), תזכורת לחיים. לעיתים נדירות הן משכילות, או אומניות דגולות… הן פשוט חיות” (119). אווה מתוארת כמורכבת מ”מסה אפלה, וולקנית, שהייתה כוח ויטלי, נוזל חיים וחן שממנו נבעו רעיונות חסרי שם, כי הטכניקה שלה להמחשת רעיונות לא השתוותה, ולא רצתה להשתוות, לרעיונות של מוחות אנונימיים, הנגועים בלוגיקה” (119). ובמקום אחר כותב אמיל לאווה: “לי יש דברים אחרים: מדע, כתיבה. נשים מתקדמות מתוך אהבתן לגברים, אף פעם לא מתוך אהבתן לדברים” (129), כלומר למדע, לכתיבה, לאומנות. כל הקביעות הללו לגבי האישה נובעות מחומרי הקריאה של אמיל השקוע בכתבי פלובר, מונטרלאן ואנדרה מורואה, ומהם הוא מאמץ את דעותיו על גברים ונשים. האינטלקטואליות והלמדנות של אמיל אינן מצילות אותו מהראיה הרומנטית-פטריארכלית וסטראוטיפית של נשים. (אמיל שקוע בעולם הספרים, והוא מונה את כל המורים הרוחניים שלו, מלבד אלו שהוזכרו גם תומס מאן, סלין, פרוסט, ג’ויס, קפקא, ויטקביץ’, דוסטוייבסקי, באבל, ניטשה, והרשימה עוד ארוכה).

העם שלי וכיליונו

הקשר בין אמיל ואווה, למרות היותו לא קל, היה קשר עז. הם היו סבוכים זה בזה, קשורים זה בזה כמו ענפים בסבך עבות, ויותר ויותר היו הולכים ומסתבכים זה בזה. להפריד ביניהם היה אפשרי רק בגרזן, כמי שמשרך דרכו בג’ונגל (160). מה היה המרכיב ביחסים הללו, שהפך את שני הצעירים לקשורים כל כך זה בזה? הרי כפי שראינו האהבה עצמה הפחידה את שניהם במידה רבה. כאן מציע המחבר, כבדרך אגב, מימד נוסף לקשר הסבוך הזה. התקופה שבה מתרחש הסיפור, שהוזכרה באופן מוצנע במיוחד, על סף מלחמת העולם השנייה, איננה קלה, והיהודים במיוחד היו ערים לסכנה שריחפה עליהם. יחד עם זאת, יש מעט מאוד הקשרים תרבותיים שמזהים את הדמויות כיהודיות. יש יותר התייחסויות לברית החדשה מאשר לתנ”ך, ההקשר התרבותי הוא לחלוטין אירופאי ורק במקום אחד מועלית אימרה שמיוחסת לחכם תלמודי (128). ברור, אם כן, שהדמויות בספר הן דמויות של יהודים שעברו תהליך אקולטורציה מוחלטת לתרבות הפולנית והאירופאית, והתרחקו ממקור מחצבתם. אך ורק פרק אחד מתייחס לנפרדוּת, או למימד שמבדיל את הקבוצה הזו מאחרים, למימד שגם קושר בין אמיל לאווה. הפרק נקרא “העם שלי”, והוא זה המתאר את הקשר הסבוך וההדוק בין אמיל לאווה, שאינו ניתן לניתוק. הסיבה החשובה והעיקרית לכך הייתה “שהיו מאותו גזע, מאותו שבט, חיו בזוגיות של עריות” (160).  ובהמשך המחבר מספר על אותו גזע או שבט מיוחד: “על פני כל הארץ היה מפוזר ומפורד עם, שאינו יודע דבר על עצמו, עם הרעב לידע על כל הדברים, חסר מנוחה ומדאיג, מטורף ואחוז שיגעון, עם שבו נוצרים עוד בילדות מושגים מעורפלים, חסרי צורה, מחוקים, מיטלטלים, ולא ניתן לאמר עליהם דבר, וניתן לאמר עליהם רק שהם ישנם, מופקים מהילדות” (160-161).

עובדת ההשתייכות לעם הזה, הכל-כך קשה להגדרה ולתפיסה, היא הקושרת עמוק בין אמיל לאווה. מדובר במימד ראשוני, קדמוני, לא מוגדר, אך בעל עוצמה. שניהם לא יודעים כמעט דבר על יהדות, הם התרחקו ממנה, הם לא יודעים דבר על עצמם, ובכל זאת המושגים המעורפלים, הקדמונים, המשותפים להם, חזקים כל כך עד שהם נקשרים בעבותות זה לזה. המחבר מדבר על מושגים ודימויים מלאי עוצמה, לא על קשר דם. כלומר לא הגזע הוא המרכיב החשוב והראשוני, אלא איזה שהוא מרכיב רוחני, אינטלקטואלי, מטושטש אבל קיים, פשוט קיים.

ואותו עם, אותו שבט, נדון לכיליון. המחבר העסוק במלאכת ההיזכרות המדאיבה, מעלה את הדמויות מול עיניו כמו בעלת האוב. הוא מחזיר אותן לחיים, לפחות על הנייר, אך ביודעו מה עומד לפניהן, הוא גם צריך לספר את מותן. בפרק שלפני האחרון “אווה והירחים” מסופר מותה של אווה. הירחים, האחד בשמים והשני השתקפותו במי הים, מתייחסים למוטו של הפרק הלקוח מבלדה של מיצקביץ’, “על האגם” (“Świtź”). לא אדון כאן בבלדה, רק אומר שהמשיכה למים, והטביעה בהם, שהיא למעשה הצלה ולא מוות, מופיעים גם אצל מיצ’קביץ’ וגם אצל ליפסקי.

אווה הולכת אל הנהר, מתוך תשוקה לסגור את מעגל החיים, מעגל שלאמיתו של דבר לא ניתן לסוגרו (199). היא עולה על סירה במקום שבו הנהר נשפך לים, ושטה הימה. נאמר לנו בפרק על ילדותה של אווה שהיא מעולם לא למדה לשחות, היא פחדה מהמים, ואילו עתה לפתע היא נמשכת אליהם, מתקרבת לגדה, “כיסופים עזים לירח, תשוקה שיהיה שלה… והרי זה זמן רב ידעה שהיא כל יכולה. התכופפה, לקחה אותו בידיה, ויבקעו המים בעדנה מתחת לכובד גופה ויכסוה. ישוע הנוצרי הלך על פני הגלים והיא תוכל לרחף על פני המים”. אווה שקעה במצולות, ובתחתית הים “ישבה ברגליים שלובות כמו בודהה ועפעפיה הזהובים נטו מטה” (200-201).

האם מותה של אווה הוא התאבדות?  במהלך הספר מוזכרת אמה חולת הנפש והעובדה שבמשפחתה היו בעבר מקרים של התאבדויות. אפשרות אחרת היא שאולי מותה של אווה הוא תוצאה של חיזיון מיסטי, תשוקה עצומה למים ולירח ותחושה של יכולת על טבעית להשתרע על המים ולא לטבוע? בתיאור הזה יש לנו הקשרים לקריעת ים סוף ולהצלה העל טבעית של בני ישראל, ליכולת העל טבעית של ישו ללכת על פני המים, וכמובן גם  לתחייתו לאחר מותו, וכמו כן נזכר בודהה שחווה הארה והגיע לנירוונה. אולי גם אווה חוותה ישועה? אולי כמו בודהה הגיעה למנוחה ולנחלה? יחד עם זאת יכול להיות שליפסקי רצה לעשות חסד אחרון עם אווה ועם העולם שהקים לתחיה. להעניק להם מוות יפה, אסתטי, או לתארם כמי שאולי לא מתו באמת. כי הטביעה, כמו בבלדה של מיצ’קביץ’ היא הצלה, וההצלה פירושה לחסוך מאווה את המוות בייסורים גדולים ובהשפלה עצומה שעברו על יהודי אירופה. אהובת נעוריו של ליפסקי אידה אלבינגר נספתה בקראקוב במהלך הכיבוש הנאצי^[15] וליפסקי הסופר, שהעלה באוב את דמותה באווה, רצה אולי לחסוך ממנה את ייסורי הגטו ולהעניק לה מיתת נשיקה, או שמא חיי נצח? כפי שכתב באשלר   (Bachelard) “המים מאנישים את המוות”,^[16] הופכים אותו למסוגנן. באופן זה הקינה הגדולה על רצח העם היהודי בשואה, שהוא הסאב-טקסט של “חסרי מנוח”, מביעה את הכאב והייסורים באופן מרוכך, מרוחק, אסתטי וחף מפאתוס.

תמונתו של ליפסקי: צלם לא ידוע

תצלום: אריאל נשרי

[1] Hanna Gosk, Jesteś sam w swojej drodze, (Świat Literacki, 1998), 168.

[2]  הפרטים הביוגרפיים לקוחים ברובם מ:

Gosk, 7-12; Karolina Famulska-Ciesilska, Sławomir Jacek Żurek, Literatura Polska w Izraelu, (Kraków: Austeria, 2012), 104-106; http://www.yivoencyclopedia.org/article.aspx/Lipski_Leo, נבדק ב-17 באוקטובר 2015. .

[3]  למשל:

Jarosław Błahy, Literatura jako lustro: o projekcji i odbiciach fizjologicznych w twórczości Leo Lipskiego, (Szczecin: Wydawnictwo Forma: Stowarzyszenie OFFicyna, 2009); Marta Cuber, Trofea wyobraźni: o prozie Leo Lipskiego, (Katowice: Wydawnictwo Uniwersytetu Śląskiego, 2011); Piotr Krupiński, Ciało, historia, kultura: pisarstwo Mariana Pankowskiego i Leo Lipskiego wobec tabu, (Szczecin: Wydawnictwo Naukowe Uniwersytetu Szczecińskiego, 2011); Jagoda Wierzejska, Retoryczna interpretacja autobiograficzna na przykładzie pisarstwa Andrzeja Bobkowskiego, Zygmunta Haupta i Leo Lipskiego, (Warszawa: Dom Wydawniczy Elipsa, 2012).

[4] Leo Lipski, Niespokojni, (Olsztyn: ODN: 1998).

[5] Gosk, 49.

[6] Krupiński, 55.

[7] Gosk, 57.

[8] Gosk, 58-60.

[9] Cuber, 117.

[10] Cuber, 56.

[11] Stanisław Bereś, „Posłowie”, Niespokojni, 215.

[12] Gosk, 55.

[13] Gosk, 54.

[14] Cuber, 103.

[15] Gosk, 8.

[16] Cuber, 100.