קוזלת, פרק א’
זֲבֵל זְבָלִים אָמַר קוֹזֶלֶת, זֲבֵל זְבָלִים הַכֹּל זָבֶל. מַה יִּתְרוֹן לַזְּבוּב בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמוֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. דּוֹר הוֹלֵךְ וְדוֹר בָּא, וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם סוֹרָחַת. וְסָרַח הַזֶּבֶל וּבָא הַזֶּבֶל וְאֶל מְקוֹמוֹ סוֹרֵחַ הוּא שָׁם. כָּל הַזְחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא. אֶל מְקוֹם שֶׁהַזְּחָלִים הוֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת. כֹּל הַזְּבוּבִים יְגֵעִים, לֹא יוּכַל אִיש לְזַמְזֵם. לֹא תִשְֹבַּע עַיִן לִרְאוֹת, וְלֹא תִמָּלֵא אוֹזֶן מִזַמְזֵם. מַה שֶּׁחָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה טָעִים, וּמַה שֶׁנִרְקָב הוּא שֶׁיִּהְיֶה טָעִים, וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַזֶּבֶל. אֲנִי קוֹזֶלֶת, הָיִיתִי מֶלֶךְ. הֵרַחְתִי אֶת כָּל הַפַּחִים שֶׁנִּזְרְקוּ תַּחַת הַשָּׁמֶש, וְהִנֵּה הַכֹּל זֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ.
תצלום: אריאל נשרי
