“שווייק אינו יריב אלא שורד. הוא יודע לשרוד בתוך מערכת טוטליטרית שאיבדה את עשתונותיה, מבלי שיציע אלטרנטיבה רעיונית ובלי שיהווה אופוזיציה לשלטון.”
מקס שטנר
השוטה האמיתי וזוגתו
ראובן, האוויל של עיר המלכים, טען שאינו יכול להגיד “לא” לשקית צ’יפס. הלך המלך, בנה לו גרדום בחצר ואמר לו, “אם אתה אוכל עכשיו אפילו צ’יפס אחד, היום תמות.” כמובן שאותו כסיל הסתפק בנאצ’וס ושרד.
כעבור שבוע המלך השתגע והחליט שלא לפרק את הבמה בחצרו של חובב המטוגנים.
“אם אינך רוצה להיתלות,” אמר המלך לאזרח, “העד על שכנך שהוא היה חלק מקשר נגד הממלכה.”
ראובן בחן את אפשרויותיו. מצד אחד, הציווי “ואהבת לרעך כמוך” מחייב אותו שלא לשקר. מצד שני, צווארו יקר לו.
“אין לך ברירה,” אמר יועץ המס של האומלל. “אתה חייב לשקר על דוכן העדים כדי להציל את עצמך”.
איש חכם מקשיב ליועץ המס שלו. אבל ראובן השוטה חשב לעצמו, “כמו שיכולתי לבחור בין תפוחי-אדמה לבין החבל, אני יכול גם לבחור בין עדות שקר ובין המוות. יש לי ברירה בין שתי אפשרויות.”
לאחר לילה של ייסורים, מחליט הטיפש להקריב את חייו למען עקרונות הצדק.
בשעה 8:00 בבוקר, כאשר שליח המלך מגיע לשמוע את התשובה, ראובן אומר, “לא אוכל לתת עדות שקר”.
“רגע, רגע, רגע,” מתפרצת אשתו, בלהה, שהייתה טיפשה גדולה עוד יותר, כפי שניתן ללמוד מהעובדה שבחרה בראובן כבן זוג – למרות שהיה כזה נמוך, קרח, עגלגל ולא ממש מוצלח – על בסיס צחוקו המתוק וגמישות מותניו.
“רגע, רגע, רגע,” היא אומרת, “הוא לא מסכים להעיד נגד שכננו אבל אני בטח ובטח ששמעתי על הבגידה של השכן. האם המלך יהיה מוכן להסתפק בי כעדה במקום בעלי?”
לאחר שישה ימים של רכיבה בשלג, השליח חוזר ומודיע שהמלך יסכים לקבל את האישה כעדה חלופית.
הגבר לא מספיק להזיל דמעה, והאישה כבר עונה לשליח, “מצוין.”
“ומהן ההוראות המדויקות?” היא מוסיפה.
“להגיד ששמעת אותו אומר שצריך להפיל את המלך,” אומר השליח.
“זה לא טוב,” אומרת האישה, “אני צריכה הוראות הרבה יותר מפורטות. אני, לידיעתך, אהבלית מדופלמת,” והיא מצביעה על הקיר שם נמצאת באמת הדיפלומה המעידה על היותה סתומה דאן 5.
“בשל כך,” היא ממשיכה, “שוחררתי מבית הספר למורות חיילות בשנת תרפ”ו. במיוחד אני גרועה בשקרים. פעם אחת, בעיר לה-מנשה, ניסיתי למכור גלימת נשף ישנה של סבתא שלי, שהייתה אגב במצב ממש ממש טוב, ולכן חשבתי שראוי לקבל עליה לפחות 30 זהובים. כדי להעלות את המחיר צילמתי את עצמי בשחור-לבן עם פאה נכרית, לבושה בשמלה הרחבה. טענתי שזאת תמונה של המלכה ויקטוריה, שהייתה האדונית המקורית של הכותונת. למרבה הצער, בחנות העתיקות שאליה נכנסתי כדי למכור את המציאה, אמרו שיתקשו להסביר מדוע על השולחן, ליד המלכה ויקטוריה, עומדת כוס קפה של מקמינכהאוזן’ס. חטפתי מכות חזקות, כולל עם מקל, ולבסוף גורשתי מהחנות בלי התמונה ובלי הבגד.”
“אני לא מבין. מה את רוצה להגיד?” שואל השליח, מזיע בתוך כובע פרוות החמוסים שלו.
“אינני רוצה שהוד מלכותו יבוייש בגלל העדות הכושלת שלי ובוודאי שאין אני רוצה שאתה תהיה השליח שבחר בי למשימה שאינני מוכשרת אליה. בשל כך אני מבקשת הוראות מדויקות לגבי הסיפור שעלי לספר בבית המשפט, אם אפשר בכתב, כדי שאוכל ללמוד אותן בעל-פה ולדייק בדברים. אם אפשר לבקש – אז גם שההגנה לא תשאל אף שאלה. את זה אני מציעה מפני שאם שואלים אותי שאלות נוספות על סיפור שלמדתי בעל פה, הכישלון מובטח. הייתה פעם אחת בשלזיה –”
“די, תסתמי את הפה,” אומר לה הרץ האימפריאלי. “את תתייצבי בבית המשפט, עם או בלי הוראות. אם תעשי חוכמות את תהיי זאת שתוצא להורג.”
“בוודאי,” עונה האישה ומביטה בשליח בעיניים שאין בהן אלא תמימות מושלמת ואהבת אדם לבלי קץ, “אני רק אישה פתיה, ואני מודיעה בהכנעה שאין לי אלא לציית לפקודותיך, הקצין הנעלה. אין דבר שישמח אותי יותר מלהיתפס כעדת שקר ולקפד את חיי למען הוד מעלתו הקיסר.”
במהלך הימים שבהם הוא רוכב בחזרה לארמון, בבוץ שהשאיר אחריו השלג, השליח מהרהר בנושא ומגיע למסקנה שאם האישה הזאת היא אכן סתומה עם תעודות, כפי שראה במו עיניו, הרי שהדבר יכול להקרין גם עליו בתור מי שלא זיהה את חוסר הכשירות שלה להיות עדת המפתח במשפט.
כאשר הוא מתייצב מול מפקדו, הפרש מודיע בהכנעה שהעדה קיבלה את הפקודה והסכימה לקיים אותה. אלא שהוא, השליח, חושב שהאישה, בדיוק כמו בן זוגה, רפת-שכל ושלא כדאי להפקיד בידיה משימה חשובה כזאת. המפקד צועק עליו ואולי גם גוזר שבוע מחבוש אבל כאשר הוא נושא את ההודעה למעלה הוא חש שיש איזה סיכון באי-הקשבה לשליח הטמבל. הידיעה שהאישה משתפת פעולה אך טיפשה, כלומר בלתי אמינה, עולה למעלה בשרשרת הפיקוד ולבסוף מחליט מי שמחליט שעדיף לוותר על עדות בלהה.
יגיד המגיד, “שרדה, אך בלי לערער את האוליגרכיה.”
אבל לא, הפואנטה אינה שהיא שרדה. לשרוד היתה יכולה גם באמצעות עדות שקר. הפואנטה היא שהיא שרדה בלי לפגוע בשכן. היא שרדה בלי להפר את “ואהבת לשכנך כמוך.”
מבלי שתציע אלטרנטיבה רעיונית
בחלומי, עפתי על שטיח מעופף אל עיר המלכים, לראיון עם בלהה, מטעם הירחון “עיצוב הבית והגן”.
בלהה פתחה את הדלת לבושה בסארי כחול וחבושה בתרבוש עם נוצת טווס. עברנו דרך דירה תלת-מפלסית מרוהטת בטוב טעם בסגנון לואי השש-עשרה, עם נברשות רובספייר, וישבנו בבוסתן שמאחור, בצל גפנים. רוח מהנחל הקרוב ליטפה את שערות שוקיי.
הצלמת של הירחון צילמה את בלהה בכל הנקודות הקסומות של גנה, כשמאחוריה תמיד שני הברדלסים הסיביריים שלה. כשהצילומים הסתיימו קיימתי את הראיון המוזמן, שכותרתו “כיצד להפוך גרדום בחצר האחורית מעול חזותי לנכס עיצובי.” זה החומר שקוראי.ות הירחון שלנו מתעניינים.ות בו, וידעתי שהעורכת תהיה מרוצה.
כשהסתיים הראיון ישבנו, בלהה ואני, על כוס גזוז לשיחה לא רשמית, שהייתה בעצם מטרתי המרכזית ושהיא בלב הדיווח הזה, המיועד לקהל היותר אקדמי. מטעמים אלה לא אתן יותר את פרטי הצבע השטחיים אלא רק את הדיאלוג האתי-פילוסופי.
שאלה: כתבו עלייך ועל שוטות מדומות אחרות, שאינכן מציעות אלטרנטיבה רעיונית ולא אופוזיציה שלטונית. אני חושב שאני מסכים עם ההערכה הזאת. הרי הדוצ’ה שלכם יכול להכריח מישהו אחר להעיד עדות שקר, אז מה הערך של מה שעשית, חוץ מהעובדה שהגנת על עצמך ועל ראובן?
תשובה: האלטרנטיבה הרעיונית שלי היא מעשיוּת אנושית פרטית. האופוזיציה השלטונית שלי אינה יוצאת מהמרחב הבין-אישי אל המרחב הלא-אישי, ולכן אין לה עניין בהחלפת השלטון. כמות מספיקה של אנשים הנוהגים באנושיות בין-אישית תספיק כדי לפייד את השלטון או להסתדר אתו, על פי הנסיבות. סליחה על הרעש. ידעתי שעדיף לא לאכול צ’ילי לפני בואך אבל לא התאפקתי. סליחה גם על הריח.
שאלה: זה לא חשוב, אני תת-תתרן. אבל מה יקרה בחברה שבה שלטון קטן, מושחת ואלים שולט ברוב? כל השיטות שלך לא יעזרו.
תשובה: אני תמיד זוכרת שיש סיכון. כשיצאתי לדבר עם השליח, ידעתי שהוא יכול להרוג אותי. שאפתי אוויר מתוך הבנה שזה מה שעלול לקרות ונשפתי אוויר בתקווה שזה לא יקרה, בידיעה שהכל עוד פתוח.
שאלה: מה זאת אומרת, “הכל פתוח”?
תשובה: שאולי הוא יהרוג אותי ואולי לא. לשמחתי, בסוף כולם יצאו בריאים ושלמים.
שאלה: מה חשבת כשדיברת עם השליח, חוץ מהמחשבה על הסיכון שאת לוקחת?
תשובה: נכנסתי לתפקיד. כמו שחקנית. מילאתי את עצמי בדאגה לאיש הזה, לשליח, שעובד כל-כך קשה, שחייב להודיע לאנשים על הוצאתם להורג. “את יודעת,” אמרתי לעצמי, “אנשים לא תמיד מגיבים כל-כך טוב כשמודיעים להם שרוצים לתלות אותם. ואנשים מוציאים את זה על השליח, כאילו הוא האשם, בזמן שהוא רק מנסה להעביר את המסר בצורה הכי נחמדה שאפשר. מה הם מעדיפים, שהשליח יהיה מישהו שלא אכפת לו מבני-אדם, סדיסט?” לכן דיברתי אתו בנועם, בדרך ארץ, ומתוך אמפתיה. רק רציתי שהוא יעבור את השליחות בשלום, בלי להסתכן בטעות שתעלה לו בראשו.
שאלה: איך באמת הבטחת את שלומו של השליח?
תשובה: קודם כל, נראה לי קצת מוגזם שיש רק שתי אפשרויות: או להעיד עדות שקר או למות. קשה להאמין שזה יבוא מסולטאן כל-כך נאור, איש של כלכלה, שלום ובטחון. לכן רציתי לוודא שזה באמת המצב. כיוונתי את השיחה כך שהשליח יחזור לחצר וישאל עוד כמה שאלות, שתהיה לו הזדמנות לוודא שהוא לא טועה בפירוש ההוראות שניתנו לו. ואולי יהיה שם גם פתח לקבל עדות של אישה במקום איש. ראובן, מספיק!
[אמנם התחייבתי לתת לכם רק את הדיאלוג, אבל אני נאלץ לציין שבשלב הזה ראובן, ואיתו שני הברדלסים, החלו ללקק את קרסוליה של בלהה. ראובן, בניגוד לחתולים, לא הסתפק בקרסוליים. אני מציין את הדברים רק כדי להסביר שהמלים “ראובן, מספיק!” אינן חלק מהתאוריה של בלהה.]
תשובה (המשך): במקרה הכי גרוע, יהיו לשליח עוד כמה ימים של רכיבה נעימה בטבע, לפני שהסולטאן יקפד את פתיל חייו.
שאלה: ובכל זאת, הסכמת להעיד עדות שקר.
תשובה: נכון.
שאלה: אז מה הועלת בכך?
תשובה: הכי הכי חשוב לא לריב עם הסמכות, לא לסרב פקודה, לא להיות אופוזיציה ישירה. אם אתה אופוזיציה – ברוב המקרים אתה תפסיד. ואם לא תפסיד אלא תנצח, מה אתה? עדיף לזרוע בלב הטורף את התחושה שאתה טרף שאינו ערב לחך, שאתה סוכן לא אמין, שאתה גנב סוסים כושל, שקרנית פתטית. עדיף שהם עצמם יחליטו שהם לא רוצים אותך. שיזרקו אותך, צפרדע בלתי אכילה, בחזרה לביצה.
שאלה: ואת לא מרגישה ככה, קצת עלובה וקטנה, ובלתי נחשקת?
תשובה: ראובן, תעוף ממני!
ראובן: נראה לי שאני ישאיר אתכם כאן וילך לראות משחק כדורגל במחשב.
תשובה: שמע, יש כאן אתגר לא פשוט. להפנים שככל הנראה אני לא אהיה זאת שתשנה את האנושות, שתציל שבעה מיליארד יצורים תבוניים-לכאורה מכלייה קולקטיבית. אף על פי כן, כדי לאהוב את קיומי כאישה חיה ולא גיבורת-על דמיונית, אני משלימה עם מגבלות הכוח שלי.
שאלה: אולי את עושה לעצמך הנחה? אולי את פחדנית?
תשובה: אף פעם לא הצלחתי להבין את המטפורה של “לעשות לעצמך הנחה”. אם אני נותנת הנחות אז אני בעלת החנות, נכון? ואם ככה, אז למה בכלל אני קונה מעצמי? ואם אני לא קונה מעצמי אז למה אני מבקשת ממני הנחה? ובקשר לשאלה השנייה שלך –
אלא שכאן התעוררתי. אור זריחה פזיז קרן עליי מהווילון הוורדרד. שכבתי במיטתי, על גבי, מתלבט אם לקום ולהטיל מים או להמתין עד שאפליקציית ההשכמה תנגן.
