חייבת להיות דרך קיצור, דרך שמדלגת בין חצרות הבתים, מטפסת על הגדר שמובילה לשכונה אחרת, נזהרת שלא לדרוך על התפוזים המרקיבים בדשא העלוב, חותרת תחת נחירות הגברים במיטות נשיהם, משכיחה את הילדים הגדלים ליד העציץ שבסלון, מימין לפסנתר (העוזרת מנקה פעם בשבוע, גם בפינות), מעבירה אותך למקום שבו אתה לא ידוע, מתהווה מבחוץ ולא מבפנים, הולך גם כשלא צריך לחזור.
חייבת להיות דרך קיצור, חושב הנער הזועם ופונה לשכנתו לספסל האוטובוס. סל שוק גדול מוטל בין ידיה, ועכוזה נפרש על פני המושב כולו והודף את הנער אל המעבר.
הנער בועט באישה בחוזקה, חוטף מידיה את הסל וזורק אותו על הרצפה. הוא הודף את שדיה המסתערים עליו. האוטובוס נעצר פתאום (תחנה) והנער יורד ממנו. האישה בוכה וצועקת מהחלון, אבל למה?
הנער ממשיך בדרכו. ענן בשרני רובץ מעל גגות העיר, מעל האוטובוס, מעל מעבר החציה והרמזור, מעל העלייה הגדולה והירידה הקטנה, מעל הכביש הפתוח לתיקונים. הנער נכנס לבניין ומתחיל לעלות את שלושים ושש המדרגות אשר סובבות במעגל מרובע סביב פיר המעלית.
*
ערב. הנער בביתו. שוקל אם להתגלח מעתה והלאה בערבים או בבקרים. יש פנים לכאן ולכאן (בדיחה, הוא צוחק). האם יש משמעות להימנעותו מהכרעה? האם יש הכרעה במבוך, מלבד ההחלטה להיכנס, וההחלטה לצאת? הוא מביט על פניו במראה, ורואה שטעה. אולי רק כשיהיה בן עשרים ואחת ייראו זיפיו הקצוצים כמו בסרטים: משטחים אפורים האוחזים בלסת איתנה ויודעים לספוג אגרופים מכוונים היטב. הוא מבליט את הלסת התחתונה וידו הולמת בקיר בזעם מתוכנן. בקבוק הבושם של אמו מתנדנד על המדף אך נשאר במקומו. הנער שוטף את פניו ומנגב את לחייו במגבת בצבע ארגמן.
הִנה, האם והנער חולפים זה על פני זה כמו בריקוד, וחשים רק באִוושת רוח דקה. בבית יש קירות אבן ויש קירות אוויר, והדרכים בין כל שתי נקודות ידועות. יש מקומות שלא נכנסים אליהם, כי לעולם אינם ריקים, גם כשאין בהם איש. יש מקומות שלא שוהים בהם יותר מן הזמן הקצוב. הבית מקבל את צורת יושביו כמו כלב נאמן. וכאשר מביטים ימינה משתכפלים הקירות של שמאל, והבית עולה על גדותיו וכובש את כל החדרים שבהם ביקר הנער ואת כל החדרים שהוא רק מדמיין, בשכונה שלו ובשכונות אחרות.
וזאת סיבה לצאת מהבית: רוח חדשה מתעלמת מן הקירות הישנים, הופכת את ההליכה למפותלת פחות (או כך חושב הנער כרגע).
*
מן המטבח מגיעים קול טריקת המקרר ורחש הקומקום החשמלי. עוד רגע תדפוק אמו בדלת ותשאל אותו אם הוא רוצה לשתות משהו חם. הנער מנסה להתעלם מהקולות, וממשיך לאסוף חוקים באובססיביות כמדען המנסה לנצל עד תום את מעבדתו הקטנה, המתפוקקת מבגדים מקומטים, ספרים, תיקים, קירות, לפני שייצא לשטח. הוא מנסה להשליך מן הפרטים אל הכללים, הוא נותן לדברים מספרים במקום לקרוא להם בשמות.
חייו של הנער מתמלאים בפרטים שהוא אינו מסוגל לזכור, חלקיקי אבק שנמחים משולחנו אל הרצפה, ועוברים מן הרצפה לנעליו, ומשם אל הרחוב והלאה. הנער משנה צורה ושוכח את צורתו הקודמת ברגע שמישהו מביט בו. מפעם לפעם מופיע ריח של עץ כרות או צליל הפגיעה של אבן בעמוד או אוויר קריר של בוקר ומעלה בו געגוע לא מוגדר, תחושת אושר זעירה ולא רציונלית. ומיד מפעפע בנער זעם כבוש, זעמו של המורה שתלמידיו לא מקשיבים לו, וגרונו ניחר עוד שלפני שהחל ללמד אותם להיות אחרים.
הנער יודע שהוא מרסק את הרגע הזה לטובת הרגע הבא. הוא מפסיק את מלאכתו לכמה דקות כדי להתאבל על עצמו. על עצמו שמת אתמול, שמת שלשום, שמת כרגע. במחווה של נדיבות הוא מרשה לעצמו לקרוא קטע מספר שכבר קרא, סיפור אהבה אמריקאי, שבו הגיבור פורץ קדימה, לא חשוב לאן, ודורס את העומדים בדרכו. הסיפור מתרחש (עבור הנער) במגרש החנייה הנטוש שמאחורי הסופרמרקט, עם טעם של בוטנים קלויים בפה ומכנסיים קצרים והחבר הכי הטוב שהיה לו בכיתה ח’.
דפיקה נשמעת בדלת. הנער אומר כן אני רוצה, ומשליך את הספר על המיטה.
*
למחרת בבוקר הנער לובש את מדיו הירוקים ולבו תפל. על השולחן שקית האוכל שהכינה לו אמו. בפתח הבניין עומד אביו שירד להביא את העיתון, סופק כפיים: “כמה גדלת!”.
הנער מחייך לשם נימוס, וכבר לא יכול להתאפק ומחייך חיוך רחב, ומיד חושק את שפתיו. האב טופח על שכמו ועולה הביתה, ומעוצמת המכה מגיעים לחצר ביללות כל כלבי הרחוב. הגדול מביניהם קרב אל הנער ומלקק את מדיו בייראה.
הנה מה שמצחיק – ככל שחושבים עליה, נדמית הדרך מפותלת יותר: חוט שהסתבך, אשליה אופטית, אונה במוח. אבל למעשה הדרך פשוטה: הולכים לתחנה, ממתינים, מתיישבים במושב האחורי של האוטובוס, הנוח יותר לרגליים וממתינים שוב. חולפים על פני עצים ובתים שהוא רואה בדיוק פעמיים ביום. חולפים על פני אנשים שהוא אינו מכיר ומעולם לא ראה, אך הם מתאימים בשלמות לרחובות הללו. כל זה מגדיר אותו (הוא צוחק על היותו נדוש כל כך), ונעלם במהירות, בתוך כמה דקות, עד תחנת האוטובוס הבאה. אם עוצמים עיניים מאריכה טלטלת האוטובוס את הסיבובים, קול הנהג המזרז את הנוסעים מדמה את הזמן לשרשרת של התנגשויות שמכוונות אותך למטרה. יש משהו מרגיע בנסיעה כזאת, כמו בטיסה. האם תוכל לסייע לטייס להגיע ליעדו? שתוק ושב במקומך. מישהו אחר ימצא דרך, גם אם לא הבנה.
ככל שמתקרבים למרכז העיר, האוטובוס מתמלא בנוסעים. והם בתורם מקהים את המלבן של האוטובוס בעיניהם הנתקעות בחפצים, ובדבריהם המרובים, ובריחות פיותיהם ובאיברי גופם המתרווחים על מושבים.
*
מאחורי דוכן מאולתר ומצולק מביטה דודה מן האגודה למען החייל על הנער המתקרב אל הבסיס הצבאי. בידה שקית שוקו ולחמנייה טריה. בידו רובה משומן היטב, וכמעט טעון. רק מוסכמות שבריריות מעבירות את הלחמניה מן הדודה אל החייל אגב חיוך עדין. רק מוסכמות מונעות מן הדודה מלבכות על כתפו של החייל או להצעיד אותו בסך או להתעלם מנוכחותו או לשכב איתו. הנער מכיר אותה מהבקרים הקודמים. בצהריים היא נעלמת.
וזה מה שרציתי להקדים ולומר: הנער מגיע עד שער הבסיס, מציג תעודה ונכנס פנימה. אין הרוגים, אין מתים, אין מלחמה. לכאורה דבר לא קורה, וכך גם למעשה. שמעתי שכלב נדרס במושב הסמוך, לא ברור מי אשם, והמשטרה לא חוקרת.
אלה הדברים שהנער מצליח לזכור מאותו בוקר:
1. מכונה שיודעת לשפוך לתוך כוס פלסטיק חומה –
1.1 קפה עם אבקת חלב
1.2 מרק עוף
1.3 שוקו דלוח (הנער ניסה את כל האפשרויות).
2. צילו של רס”ר הבסיס שחלף (אולי) על פניו בדרך לבית השימוש.
3. עשר נערות לפחות, כולן מחייכות בלבוש חיילות, וכולן נערמות בזיכרונו לגוש מפרפר אחד של תשוקה שאין רצון אמיתי לממשה.
4. תחושת החמצה איומה, חד-משמעית וחסרת תקנה. תחושה ודאית שלו ניתן לתרגמה למילים (ואי אפשר) היתה אומרת משהו כמו – אין זמן. אין מספיק זמן. ולא ברור זמן לְמה.
השעות חולפות. שוב נראה לרגע שאין דרך חזרה. אך הנער, המתורגל לצפות באחרים, יודע שיש.
צריך רק לפעול בניגוד לכל מה שאומרים הפסיכולוגים: להתעלם, להדחיק, וההתנגשות בקירות כבר תניע אותו הלאה.
*
בשעה היעודה הנער יוצא החוצה אפוא והעולם ממהר ומסתדר לפניו. אחרים (נהגי אוטובוס) מוצאים עבורו את הדרך חזרה, צופרים למכוניות זרות, חולפים בין מסלולים. הוא יורד בתחנה שאחרי הסופרמרקט, כלבים רצים אחריו. נעליו חורקות כשהוא דורך על העיסה הדביקה שתחת עץ התות.
איש לא מת. אישה לא נופלת אל בין זרועותיו. ואם היו מתים או נופלים לזרועותיו, לא היה יודע כיצד להגיב (מלבד אולי, מה שרואים בסרטים), והיה מניח אותם בעדינות על הקרקע ומוסיף להמתין למשהו אחר.
אמו עומדת ומאכילה חתולים בפתח הבניין. אביו מנקה את המכונית בטפיחות קלות. ליד אביו עומד אדם זר, שוטר. שני הגברים קרבים אל הנער. השוטר טוען שאמש, בהיותו באוטובוס, פגע הנער באישה זאת וזאת, מהרחוב הסמוך.
הנער מתפלא עד כמה קל לאחרים לזהות אותו, לייצר ממנו דמות ולזכור אותה. רגש של גאווה (מטופשת) מתגנב לראשו המורכן, עד שהוא נזכר שגם אתמול לבש את אותם המדים. האב טופח על שכם השוטר ועל שכם בנו. מדיו של הנער מגִנים עליו. המעשה נסלח, ובלבד שלא יישנה.
הנער מדשדש בנעליו הכבדות במעלה המדרגות, וכף ידו הימנית מתחככת בקיר – הרגל שלא חלף מאז ימי ילדותו (השיטה היחידה ליציאה ממבוך, כך אומרים, היא לגעת בקיר ביד ימין וללכת לאורך פיתוליו). הנער משוטט בחלל הבית כאילו אין חוק שינבא מה יעשה בשעה כזאת במקום כזה ומה יהיה מסלול ההליכה שלו. כך, עד שהוא נכנס לחדרו.
*
וכך עובד ניסוי מדעי: לוקחים עכבר, או אדם, או חלקיק, או חומר, ומפעילים עליו כוח מדוד, באופן שנקבע מראש. ועושים את זה שוב ושוב, עד שמישהו מוכן לשמוע מה קרה ולפרסם את התגלית. יש איזו נחמה במדע, שמצליח להפוך עולם אינסופי ולא מוכר לנוסחה קלאוסטרופובית אחת.
אלא שהנער יושב בחדרו ויודע שלא יוכל לעשות עוד ניסויים, ולא יצליח להתרומם מעל הפרטים ולהגיע לעיקר. גופו מתמלא בתחושת כובד מעיקה, הוא נוזל ונדבק אל הכיסא, לבו פועם חזק מדי. אולי בגלל קולו של השוטר שנשמע מן החלון, מדבר אל אחד השכנים. אולי משום שהוא יודע שעליו להיכנע.
והנה עוד משהו: הבחילה שחש הנער לא נובעת מן ההכרה במוות, כפי שניבא סארטר שיקרה. הנער פשוט רעב. הוא לא מנסה להיות מאושר, כפי ששפינוזה היה מבקש ממנו. הוא רק מנסה להבין מה לעשות. הוא גם לא מקבל את הנחמה שהציע קאנט, ולפיה אין ולא תהיה תשובה לשאלות המחרידות את שנתו בלילה (ולפיכך אין טעם להתעורר מהן). הניסיון לפתור אותן הוא החשוב.
איש הפרטים אני, מחליט הנער ושומע את קול אביו החותך סלט לארוחת הערב המאוחרת, איש הפרטים הרעב תמיד. איש הרגע האובד, איש התיעוד האובססיבי, כותב את עצמו במהירות, מתעד כל פרט, כל תכונה, יורה לכל הכיוונים, מאבד את חבריו הקרובים שהם הוא עצמו, ממלא מדפים בכתביו ולעולם אינו קורא אותם, מפזר דגימות מעצמו, תולה בארון את שלדיו, כותב וכותב בלי לזוז ממקומו, עד שהזרוע מתקשחת ומתחננת להפסקה.
דפיקה נשמעת בדלת. הנער אומר אני בא, ומניח את העט על השולחן. הוא יוצא מהחדר והולך ישר לפינת האוכל, כמו קו גיאומטרי שאינו מבחין בין בית וחוץ, חותך את האוויר ומתיישב על הכיסא. אביו ואמו אינם אומרים דבר, מלבד אולי בקשה שיעביר את המלח.
