מרשומות הכנס השביעי לטיפולוגיה שפתית השוואתית בפריז
בעולם יש ששת-אלפים שפות וחמש.
בשלושים ושבע מהן יש חמישה מינים: זכר, נקבה, דברים שחדרו אליהם שעורה, עפר, או קרן שמש, חפצים שרובם אדומים או זהובים-חיטה, שהם לעיתים מין אחד ולפעמים שניים, והמתים.
בשתים-עשרה שפות אחרות, ויש הגורסים עשרים ושתיים, רובן מהאיים הרבים והשונים, יש ארבעה מיני שייכות: לאכול, למשל “האויב שלי”; להיאכל, למשל “אהובתי”; לשתות ולהישתות.
“שטויות”, אומרת לי דנה אהובתי, “שוב אתה משתטה”. והיא צוחקת כמו עידו, שהוא רק בן שש וחצי, וכבר יש לו חגורה לבנה-כתומה בג’יו-ג’יטסו. אני מדביק ברוק לבי מטבע למצחה, אגורה ת”ו-שי”ן-כ”ף עם שמונת הגרעינים, מחייך ושותק.
דשא
הבחורה, שהיא מוסיקאית, שומעת את הקולות ולכן יודעת שגורלם נחרץ; ואילו הבחור, שהוא צייר, אינו שומע דבר. בסופו של הסיפור נאמר המשפט (אומר אותו אדם שלישי, שאיננו נמצא שם אלא למטה, על המדרגה הרביעית, משחק בקופסת סיגריות מעוכה שעיצב מישהו כסירה או מטוס כדי לברוח והלך, והוא מניע אותה הלוך ושוב בין ברכיו הפשוקות מתוחות על המדרגות לבין הכפות היחפות, שאצבעותיהן ממוללות עצמן פנימה והחוצה, בעוד העקב, הקר מאד ממגע המרצפת, [מעוינים שחורים ולבנים, מרושתים בסדקים שחלקם עמקו כבר ועבו ונהיו לשברים קטנים, והם מגלים מעט מן העפר שמתחת ובתוכו בדל יבש, יבש מזמן, של דשא שמנסה, בכל זאת מנסה, לצאת] נמתח כאילו הוא, בנפרד לגמרי מאותו אדם שלישי, בעליו, דווקא רוצה לעלות, לחזור אל המרפסת החשוכה שם עומדים עדיין הבחורה, שהיא מוסיקאית, והבחור, שהוא צייר): “המלחמה כאן, כבר חמש-עשרה דקות”.*
* תודה לאידה פינק ולדרור בורשטיין
בן מאה
חלמתי שאני בן מאה, די זקוף עדיין, ובמדרכה ממול עובר בן מאה ושלוש. “הוא יהיה כפרתך,” אומרים לי אנשים מן החבורה ההולכת איתי: מי הם, כבר אינני יודע.
