מתוך אחרית דבר לרומן הפיתוי אחרון
קרול ג’ורדן משתייכת למסורת ארוכה של בלשיות רווקות; וליתר דיוק: בלשיות הטרוסקסואליות שאינן חיות בזוגיות ממוסדת. קינסי מילואן, הבלשית המקסימה של סו גראפטון, אומרת למשל בב’ כמו ביזה: “אישית, אני מעדיפה להזדקן לבד מאשר עם אחד מהגברים שפגשתי עד כה. אני לא חווה את עצמי כבודדה, בלתי-שלמה או לא מסופקת…”. כמוה, גם וי.איי וורשבסקי, הבלשית שמניעה את סדרת הבלשים של שרה פרצקי, היא גרושה גאה, שחיה חיים מלאים ועשירים לבדה – היא אוהבת קפה שחור, ג’וגינג, סכנות מקצועיות ותעלומות מרתקות. היא מעדיפה את כל אלה – ואת העצמאות הגמורה שלה – על פני התפקיד שהיה שמור לה בעבר כשהייתה נשואה: להיות “האשה הייצוגית הקטנה”.
הזוגיות שלהם – המחויבות שלו אליה – אינה פוגעת בזהותו כבלש חוקר ובוחן בעל מחשבה עצמאית ומקורית. וכן, גם שרלוק הולמס, בלש הבלשים, פועל בעולם בתוך סוג של זוגיות יציבה. בפתח כלבם של בני בסקרוויל משוחחים הולמס וד”ר ווטסון ממש כזוג אוהבים. ווטסון שמח לקבל מחמאות מהולמס על כישורי ההסקה הבלשיים שלו (לפני שהוא מגלה בהמשך כי המחמאות חולקו לו באירוניה), ואומר על הולמס: “הוא אף פעם לא דיבר אלי כך, ואני חייב להודות שמילותיו הסבו לי עונג רב, כי פעמים רבות נפגעתי מהאדישות שהפגין כלפי הערצתי אותו…”. ד”ר ווטסון הוא במידה רבה העזר שכנגד, מי שמספר את הסיפור, שמעלה על נס את חוכמתו האדירה של שרלוק הולמס, וכמעט קשה לדמיין את הולמס פועל בעולם לבדו, בלעדיו.
מיס מארפל היא ללא ספק הבלשית הרווקה האולטימטיבית. לא סתם רווקה, אלא רווקה זקנה, זו שמתקיימת כביכול הרחק מעבר לזירת המיניות, הרומנטיקה, והיחסים בין המינים. מפקח המשטרה מכנה אותה בזלזול “זקנה חטטנית”, אבל לבסוף נאלץ להודות כי דווקא בזכות התכונות “הנשיות” שלה כרווקה זקנה, בזכות העובדה שהיא מהלכת בשולי החברה, כאישה פטפטנית, רכלנית, סקרנית, מתבוננת ולא מחויבת לאיש – היא זו שעוזרת לו לפצח את התעלומה.
בתחילת הפיתוי האחרון משורטטים שלושה קווים לדמותה של קרול ג’ורדן: היא מסורה לגמרי למקצועה כחוקרת מוכשרת במשטרה, “חיי החברה שלה אינם קיימים כמעט” והיא “הניחה לעצמה להתאהב באדם שאיננו מסוגל להרשות לעצמו להחזיר לה אהבה”.
ברגע שניתק הקשר שלה עם טוני, מושא אהבתה, כך אנחנו לומדים בפתח הדברים, ג’ורדן “הייתה סוף-סוף חופשייה ללכת בעקבות כישרונותיה ושאיפותיה ולהתמקד בסוג העבודה המתאים לה ביותר, ללא הסחת הדעת שגרמה לה נוכחותו”.
לכאורה אפשר היה לחשוב שזהו תחילתו של קו עלילתי רומנטי, הטומן בחובו לקח מהסוג של “אסור להתאהב במקום העבודה”, אבל בה בעת מבשר את ההתגברות על הקושי ואת ההתאחדות הצפויה של האוהבים בסופו. אלא שהדברים מעט מורכבים יותר: בז’אנר הבלשית ממילא אין ליחסים בין ג’ורדן לטוני סיכוי להתממש. הבלשית בהא הידיעה – כטיפוס, כסוג של אישה, כדמות בז’אנר ספרותי הבנוי סביבה – לעולם אינה בנויה לקשר. כל עוד קרול פועלת בעולם כבלשית, היא אינה יכולה להתקיים בו כאשת איש. ולמעשה, עצם התאהבותה של קרול בטוני אפשרית בתוך הסיפור הזה רק משום שטוני סובל מאין אונות, וכביכול אינו יכול לממש את אהבתו. ואל מקדרמיד, כך נדמה, מצייתת כאן לחוקי הז’אנר הבלשי ומוסיפה לו הערה משלה: האימפוטנטיות של הגבר הכרחית לפוטנטיות של הבלשית. האידיאל של הזוגיות סותר (עדיין) את האידיאל של הבלשית.
קרול ג’ורדן משתייכת למסורת ארוכה של בלשיות רווקות; וליתר דיוק: בלשיות הטרוסקסואליות שאינן חיות בזוגיות ממוסדת. קינסי מילואן, הבלשית המקסימה של סו גראפטון, אומרת למשל בב’ כמו ביזה: “אישית, אני מעדיפה להזדקן לבד מאשר עם אחד מהגברים שפגשתי עד כה. אני לא חווה את עצמי כבודדה, בלתי-שלמה או לא מסופקת…”. כמוה, גם וי.איי וורשבסקי, הבלשית שמניעה את סדרת הבלשים של שרה פרצקי, היא גרושה גאה, שחיה חיים מלאים ועשירים לבדה – היא אוהבת קפה שחור, ג’וגינג, סכנות מקצועיות ותעלומות מרתקות. היא מעדיפה את כל אלה – ואת העצמאות הגמורה שלה – על פני התפקיד שהיה שמור לה בעבר כשהייתה נשואה: להיות “האשה הייצוגית הקטנה”.
הרווקוּת היא בוודאי תכונה של הבלש באשר הוא – זכר ונקבה כאחד. הנה, לדוגמה: פיליפ מארלו של ריימונד צ’נדלר הוא בהגדרתו גבר בודד (“כן, אני מדבר הרבה יותר מדי; גברים בודדים תמיד מדברים יותר מדי; או שהם לא מדברים בכלל”, אומר מארלו ללקוחה שלו בהאחות הקטנה), וגם סאם ספייד של דשיאל האמט הוא דמות מובהקת של רווק הולל – גס רוח, מונע על ידי תשוקותיו, לא מתחייב, פה ושם נקלע ליחסי תשוקה ונחלץ מהם בלי לייסר את מצפונו. אבל בז’אנר הבלש-הגבר אפשר גם למצוא לא מעט בלשים נשואים, או כאלה שחיים ופועלים בתוך זוגיות ממוסדת, כזאת או אחרת. לדוגמה: ז’ול מגרה של סימנון נשוי למאדם מגרה, המשמשת עזר כנגדו בבית ואינה מעורבת בפתרון התעלומות; היא האישה, עקרת הבית המושלמת, והוא תמיד יוצא מאצלה וחוזר אליה, והיא דמות משמעותית ויציבה בחייו.
הזוגיות שלהם – המחויבות שלו אליה – אינה פוגעת בזהותו כבלש חוקר ובוחן בעל מחשבה עצמאית ומקורית. וכן, גם שרלוק הולמס, בלש הבלשים, פועל בעולם בתוך סוג של זוגיות יציבה. בפתח כלבם של בני בסקרוויל משוחחים הולמס וד”ר ווטסון ממש כזוג אוהבים. ווטסון שמח לקבל מחמאות מהולמס על כישורי ההסקה הבלשיים שלו (לפני שהוא מגלה בהמשך כי המחמאות חולקו לו באירוניה), ואומר על הולמס: “הוא אף פעם לא דיבר אלי כך, ואני חייב להודות שמילותיו הסבו לי עונג רב, כי פעמים רבות נפגעתי מהאדישות שהפגין כלפי הערצתי אותו…”. ד”ר ווטסון הוא במידה רבה העזר שכנגד, מי שמספר את הסיפור, שמעלה על נס את חוכמתו האדירה של שרלוק הולמס, וכמעט קשה לדמיין את הולמס פועל בעולם לבדו, בלעדיו.
והנה, בז’אנר הבלשיות – שנכתבו בו עשרות כותרים, ועוצבו בו מאות דמויות – קשה להעלות מן הזיכרון ולו דמות אחת של בלשית נשואה או כזאת שחיה חיי זוגיות עם גבר (אם לא מביאים בחשבון את דוראן פיירווֶזר, סוחרת העתיקות שנשואה לכומר – דמות א-מינית – ונקלעת לסיפורי רצח ופשע בספריה של מולי הארדוויק).
האם אפשר, למשל, לדמיין את מיס מארפל של אגתה כריסטי כרעיה ואם? בספר המצחיק והמותח מודעת הרצח, אחת הדמויות מסבירה את העניין של מיס מארפל בפיענוח תעלומות בלשיות: “נו טוב, אני מניח שאין לה הרבה מקורות התרגשות בחיים; זה בטח מעביר לה את הזמן, לרחרח אחרי רוצחים”.
מיס מארפל היא ללא ספק הבלשית הרווקה האולטימטיבית. לא סתם רווקה, אלא רווקה זקנה, זו שמתקיימת כביכול הרחק מעבר לזירת המיניות, הרומנטיקה, והיחסים בין המינים. מפקח המשטרה מכנה אותה בזלזול “זקנה חטטנית”, אבל לבסוף נאלץ להודות כי דווקא בזכות התכונות “הנשיות” שלה כרווקה זקנה, בזכות העובדה שהיא מהלכת בשולי החברה, כאישה פטפטנית, רכלנית, סקרנית, מתבוננת ולא מחויבת לאיש – היא זו שעוזרת לו לפצח את התעלומה.
מאז מיס מארפל באו לעולם בלשיות רווקות אחרות, צעירות יותר, מעורבות יותר בחיי התשוקה והיחסים – ובכל זאת רווקות – לעולם לא נשואות, לא אמהות לילדים קטנים, תמיד משוחררות מן המלאכות השגרתיות של הבית ומן האחריות על יחסים.
תצלום: גל חמו