את דורון אפללו פגשתי בפעם הראשונה – ובעצם היחידה – בערב שירה בתיאטרון זניח כלשהו. הוזמנתי אל הערב כמשתתף, אבל הגעתי כצופה. “שירת עִם”, כך כונה האירוע, כלומר, מפגשים בין שירה ואמנויות אחרות. המארגנים ביקשו שאבצע כמה משיריי עם מוסיקה. סירבתי. בזה אחר זה עלו המשוררים, האמנים, היוצרים, יהיו אשר יהיו, וניסו לקנות את אהבת הקהל. לחשו על לִבו. התפתלו. פיתו. חיזור עקר. רק הופעתה של טבריה אסידו פתחה לי פתח. שמעתי על שירתה קודם, וגם נדמה לי שקראתי אחד מן השירים שלה, שיר פורנוגרפי עז, שסיכם סדרת התנסויות קרות, אדישות, כשחקנית בתעשיית המבוגרים המקומית. זו הלשון הנקייה, תעשיית המבוגרים. שורה משורות השיר לא נחקקה בזיכרוני. אבל הבדידות, החריתה בגוף, לאורך זמן, זיון אחרי זיון מול מצלמה, זה כן. אני צריך לחפש את אחד הסרטים שבהם השתתפה.
לרוע מזלה של טבריה היא שובצה לאחר משורר אחר, שאת שמו איני זוכר, שם ארוך, נוסטלגיה המתחזה כדת. קשקושים רוחניים. שיער גולש. גינונים של ייסורים. מאוד אופנתי. איזה שיעמום. אבל. אבל הוא קרא את שיריו על רקע מוסיקת טריפ הופ. אווירה ואור ירח. סרטים ישנים. למה מתכוונים כשאומרים על מוסיקה שהיא קולנועית. אולי לזה. אהבה ברחובות מואפלים. כמה חלונות דולקים היכשנהו. ערפל משחיר. ניחוח של גורל ובגידה באומתך שלך. בעצמך. כולנו מרגלים בחייו של מישהו אחר. למוסיקה לא היה כל קשר לשיריו. הוא לא ישב על הקצב. החמיץ את ההדגשים, את הפסיחות.
טבריה עלתה לבמה, המומה משהו, עיניים גדולות, שחורות בתאורת הבמה. עצמות לחיים גבוהות, אצילות מרוקאית. אני מזהה אותה בכל מקום. אבל חסרת כל חוש טעם בבגדים. חצאית מרושלת, מאיזה בד. איזה בד? מרוט, אני חושב. חולצה רקומה וסבך של צעיף נוצץ, זרוע נקודות קטנות כמו נעצים, או משהו אחר שקורע את העלטה. היא ציינה שבחרה באותה מוסיקה לליווי השירים שלה, בִּי סייד נשכח של מאסיב אטאק. חשבתי שכל זה עבר מהעולם בשנת אלפיים ושבע. וחורף לא חורף. קור גדול כמו בהמה. איפה הגשם עכשיו. והמשיכה: חשבתי שכל זה עבר מהעולם בשנת אלפיים ושבע. וחורף לא חורף. קור גדול כמו בהמה. איפה הגשם עכשיו. התחילה בלחישה והתגברה לצעקה וחיננה בקול גבר, והפכה לקול של אישה, ואותן שורות מגומגמות, ובמבטא גרוני, ערבי, אחר כך מרוקאי, ויידישאי, ורומני, חוזרת וחוזרת, שבע, שמונה פעמים. בקהל החלו להישמע קולות, חוסר מנוחה, צחקוקי מבוכה. הייאוש שלה על הבמה. העירום של הנוכחות. בלי שערורייה, כפי שהתרגלו לצפות ממנה. אבל היא הפכה את הרגע לשירה טהורה. אין מחילה על זה. גדוּלה היא עניין בלתי נסלח בתל אביב, אלפיים ושבע.
צפיתי דרוך, מוקסם, בטבריה המשׁביעה את הגשם, בשנה השחונה, הרעה הזאת. היא יכלה לשאת אותי דרך הדצמברים כולם. דרך העננות והזוהר המקפיא. הייתי שם. מישהו התנשף על עורפי.
פניתי. הוא אמר – גבר צעיר, שמנמן, מזיע למרות הצינה, אניצים של זקן, עיניים בולטות, כמעט צפרדעיות, יש לי נטייה להבחין בעיניים – אף אחד לא מבין אותה. אולי רק אני. ואולי גם אתה. בזמן שדיבר נבעה חור על הבמה. טבריה סיימה וירדה. רק שנינו מחאנו כפיים בהתלהבות. מן הקהל בא משק כנפיים חלוש. הוא אמר, מבחינתי אני יכול ללכת. באתי בשבילה. למרות שלא היתה רוצה שאני אבוא. אפשר לדבר אתך כמה שניות.
יצאנו החוצה. ביעף עברה ההיכרות: דורון אפללו. נעים מאוד. הוא מניח שאני זוכר את עין מזוינת, כתב העת שהוא וטבריה אסידו וניתאי האזרחי הוציאו לפני שלוש שנים וחילקו חינם בתל אביב. בבתי קפה. היה סביב זה הרבה רעש. כתבו במקומון כלשהו. לא זכרתי. מופתע המשיך בדברים – בכל אופן הוא כתב ממואר על התקופה הזו, החשובה, והוציא בהוצאה עצמית, הוא עצמו לא גר כבר בתל אביב, לפני שנה עזב, חזר לעיירה שלו, מבוא ים, אני חושב, עיירה שמעולם לא שמעתי את שׁימעה. הוא הביא לי עותק, כי מי שארגן את הערב אמר לו שכנראה אגיע. אין לו ספק שאמצא בזה עניין. הוא רשם את הפרטים שלו בעט בעמוד הפתיחה. יאללה, הוא חייב לרוץ.
תחבתי את החבילה שהעביר לי, עצם מלבני כרוך בשקית נייר ובשקית ניילון, אל תוך כיס המעיל שלי, שאותו חזרתי ופשטתי כשנכנסתי שוב לפנים התיאטרון. הנחתי את המעיל על כיסא. המקום התרוקן בהדרגה מבאיו. חיכיתי להחליף מילה עם טבריה. אבל כשהערב תם ונכנסתי לחדר האמנים, לא מצאתי אותה. מישהו אמר שכרגע עזבה. מיהרתי אל כניסת התיאטרון וראיתי אותה מתרחקת אל קצה הרחוב. פתחתי בריצה, אבל היא עלתה על מונית. ואני המשכתי בדרכי לדירה שלי. ביפו. ברגל. פיסות הבל צמריריות נטשו את שפתיי ככל שדמי התחמם מן ההליכה.
רק למחרת גיליתי ששכחתי את המעיל שלי. התקשרתי לתיאטרון. לא. שום מעיל לא נמצא. ואיתו נעלם עותק ספרו של אפללו, שצץ והופיע מקץ חודשיים, בשיטוט אקראי בחנות הספרים יד שנייה של י. הלפר באלנבי. זרוק ברישול באחד מארגזי הספרים שלאיש אין חפץ בהם. חמישה שקלים הספר. 0.0083 אגורות המילה. בממוצע. ראשית הבחנתי בדימוי שעל הכריכה. העתק דהוי של ‘המלאך בשמש’ של טרנר. אחר כך בשמו של אפללו, ולבסוף בשם הספר, החיים הישָׁנים. וכן, “דפוס מור-טל”. בראש עמוד הפתיחה החלק – נייר לא רע בכלל, ממוחזר, מרקם מחוספס, סיבי – נכתב: “לש. מד. באחווה.” ובתחתיתו פרטיו של אפללו, בעט. אין שאלה. העותק שנתן לי. שם הספר בלועזית לא נכתב כמקובל באנגלית, אלא באיטלקית: LA VITA VECCHIA. הופה, נתלה באילנות גבוהים.
המוטו בשער הספר נלקח משפת הבריאה ושפת הביניים, שהפך פופולארי בקרב חוגים אינטלקטואליים מסוימים. ספר מיסטי על מקורות הלשון. תקופה ארוכה יוחס באורח שגוי לשפינוזה. הגירסה המוקדמת ביותר שלו נדפסה בהולנד בלטינית, בפסבדונים (אִינְדוּם אֵירוֹלְג). לפני שנתיים נתגלה כתב יד קדום יותר שלו, כתוב עברית, מן המאה השש-עשרה, בגניזה של בית כנסת בסוורה (מוגדור) שבמרוקו. חיבור הספר מיוחס כעת לרבנו שבו”י, שלמה בנבנישיתי ורד יהודה, שעמד בראש קהילת מקובלים. על פי עדויות שהורישו הורים לילדים בצורת אגדות, הוא ותלמידיו נספו במוצאי שבת נחמו. בית המדרש שבו התקבצו לאחר תפילת ערבית קרס עליהם. קודם לקריסה נעקרו עצים ממקומם ומקוואות מים התאדו.
ספר לא שיגרתי, הספר של אפללו. נפתח בזעם גדול. חשוף כמו נורה. זורח. בשחץ. אחר כך מתמתן לאיטו. אפללו מזגזג בין הזיכרונות מן החבורה הספרותית שלהם ובין חייו העכשוויים במבוא ים, הווה מדכדך, מגורים עם הוריו, כתיבה למקומון – רכילות, מפגעי תרבות וידיעות על שיבושים בהכנות לבחירות לרשות העירייה – סיפור אהבה לנערה בת תשע-עשרה שלא הולך לשום מקום, ושירים בפרוזה, מחזור שירים, ‘שיחות עם מי שלא’.
על המניפסט של החבורה הספרותית אתעכב בקיצור נמרץ. חברי עין מזוינת האמינו ששירה צריכה לחקור את גבולות האתוס של התקופה שלה. אם בעבר, עד תום שנות השמונים, אתוס התקופה היה אינדיבידואליזם קיצוני, ולפיכך החוויות העקרוניות שלו הן שיגעון והתנסויות בסמים, שאז, כאמור, היחיד מצוי ביחידותו, מחוץ לרשתות הדיכוי של חברה ותרבות, הרי שכיום אתוס התקופה הוא הייצוג האינסופי; כל ילד, טוען המניפסט, גדל מוקף במצלמות, בהשתקפויות, בתוך תיעוד בלתי נלאה של העצמי, ולפיכך התודעה שלו נוסדת על היות העצמי מושא תמידי למבט. מהם הקטבים של החוויה העקרונית הזאת? מצד אחד פורנוגרפיה, שבה הופך האדם לגוף גרידא, לפעילות פיזית שנועדה להיגלות לעיניו של אחר ולגרות אותו עצמו להיות לגוף. ומצד שני – טרור, כמכונה שאמונה על ייצור הדימוי האולטימטיבי, שלעומתו – מגדלים קורסים, איברים מרוטשים – לעומת הממשות המוחלטת שהוא מקרין, יכול הצופה רק להירתע בפחד, לסגת אל עצמו, להיאלם אינאונים, להיות לתודעה מגיבה בלבד. השירה של זמננו, אפוא, צריכה להיכתב על ידי שחקני פורנו וטרוריסטים. אנחנו קוראים למשוררים להפוך לכאלה בטרם ייכתבו שירה.
בעדינות אציין שהמניפסט והעיסוק בו אינם החלקים הטובים של הספר, אם כי מבחינת התוכן הם ודאי החלקים החזקים ומעוררי התגובה שבו. החלקים שאהבתי נוגעים דווקא לניסיונו – לא המוצלח בהכרח – של אפללו לפענח בדיעבד מי היו טבריה אסידו וניתאי האזרחי, ובדרך זאת לנחש מה עלה בגורלם. אני מעתיק לכאן את הקטעים שבהם מבקש אפללו לתפוס כיצד איבד כל אחד מהם את אמונתו.
ניתאי
ניתאי יתאהב באיטלקייה צעירה. איטלקייה צעירה תשבור לניתאי את הלב. לא תשבור לו. הלב הוא לא כלי חרס. גוש צמיג של רקמות, שרירים ודם. היא תנקז אותו מלחלוחית עד שיישאר לו, לניתאי, רק ספוג חרֵב. חתיכת חומר מתפורר. היא תייבש לו. ואחר כך תיעלם. לא תיעלם. קודם ייסעו לירושלים, לכינרת. הקתולית הקטנה, עם עיניים עמוקות כמו יין, שדיים בשלים, תתכופף אל פני המים, תליון הצלב הזהב יבזיק והשתקפותו תענה לו. הרבה לילות. זיונים לא מי יודע כמה. סבתא שלה תמות. היא תטוס ולא תשאיר כתובת. ניתאי יחכה. כמו האדם המודרני יחכה: במבואות של תחנות אוטובוס, מול צג הסלולרי, אצבע דרוכה על העכבר, סמַן ליד השלח/קבל בתוכנת המייל, בשורת החיפוש של גוגל, באפליקציות המסרים המיידיים, בסקייפ, איפה את, לוז נשמתי, איפה את, בת זונה.
גם הוא יקום וייסע. בספטמבר. הקיץ הישראלי לא ייגמר. אבל בצפון איטליה ודאי קר יותר. סתיו. רוח תפוסה בעצים. משתוללת. במנטובה, היא אמרה. עיר קטנה, מרכז עתיק. לא יותר מחמשת-אלפים תושבים. כמה קשה יהיה למצוא.
יהיה קשה למצוא. ימים שלמים יסתובב במרכז. עומס החום לא יוקל. ייתכן שבמנטובה חם יותר מבישראל. כבשן בכל נקבובית. סימטאות קטנות ורחובות ראשיים. שלושה אגמים יפהפיים, מבאישים. הוא יתעה אליהם ויחזור אל בין החומות. ויסתובב. יתפלא בפיאצה וירגיליו. הכסף ייגמר לו. הוא ימצא מסתור בקרירות של הכנסיות. רכוּת הצל במבצרי האבן. נשמע כמו התחלה של שיר. בתחילה יירתע. משהו מהתנאים ההיגייניים הגרועים שבהם קיבלו עליהם העמים האירופאים את הנצרות דבק לעד בכתלים של בתי הסגידה שלהם: חמיצות הזיעה, צחנת חזירים ניחרים, כינים בשער הערווה, זיבה ושיניים רקובות. מה הציעה הדת הזאת. עבודת בשר למי שהוא רק בשר.
אט-אט תרד עליו שלווה לנוכח התמונות והפסלים הגודשים את הדואומו. הוא יעז להביט סביבו. ובכל זאת עומק יש שם. הכנעה בפני דבר מה גדול. תאי הווידויים מעץ, והכמרים בגלימותיהם הכהות, הנשים המבוגרות היושבות לצידיהם על ספסלים, מלחשות אליהם. וכל משא הסבל. כל המסמרות. הכמיהה העזה תתגלגל בשירה. אינה חדלה להתגלגל. מי מהמשוררים היהודיים לא חלם להיות ישו. צלעות בולטות מֵרָזוֹן ואזור חלציים מטונף. וחנית מחטטת בחזה, חותרת אל המסתתר תחתיו. שירי האהבה יתחלפו בשירי התפעמות. הלל כל זרד, כל גחל נהרה. זוהר האל הניבט בעלים. עלי במדרגות הקודש, נפשי המייחלת לבקרים.
הוא יתרומם ממושבו בקצה האולם המרכזי, וינדוד פנימה. זה יקרה יום אחד. מוכרח לקרות. יתור בגומחות הצדדיות, העמוסות יפעה. קול ה’ בכוח. קול ה’ בהדר. הנוצרים האלה לא מקלים ראש באפסות האמונה. לבסוף – לא יזכור איך הגיע – יעקוף שבכת ברזל, יעלה במדרגות. גומחה עגולה, פשוטה למראה ועל הקירות סדרת ציורים. רגע יחיד משוכפל בהם: קדושים שוקדים על תלמודם והנה באה יונה מרחוק, או אלומת אור צונחת, זועקת מנגד, או מלאך, אפוף תפארה על אם הדרך, או ילד עגול לחיים מושך בשולי הבגד. היופי מכה את הנקראים שוק על ירך. אבל בציור המרכזי, הגדול מכולם, הצנוע, הנמלט מן העין, בציור המרכזי יעמדו שני גברים בסירה עוגנת, האחד עוד עסוק ברשתותיו, גחון לשמאל. השני מושיט את ידיו אל גבר שלישי, שכפות רגליו רוחפות על פני הרציף, והוא כבר מתרחק אל האופק שלו. שני הגברים לכודים בגשמיותם, שריריים, אולי טבולים ריח חריף של דגים ומים. השלישי, הישו מביניהם, אימרת שׂלמתו צפה באוויר, ראשו פונה להביט בדייגים בעצב, ג’יימס וג’ון, האחים, מעבר לאחיזתם.
נחשול של בדידות יטלטל את ניתאי. הלוך ואבול מן הדואומו למלון. ויחזור למחרת ויעמוד מול הציור, מול כל הציורים – התמימים, המובנים מאליהם – וישתקע בציור האחד, המסה שלו, כאן, בארץ ניכר, בגולה. מיהו הנושא פנים נואש אל נוטשו. ג’יימס או ג’ון? אבי, אבי, אל תעזבני. לא עכשיו. לא בגוף הזה. לא ככה. והוא ייסוב וייצא, ובדרך ישליך את פנקס השירים אל הפח. ומחדר המלון יתקשר אל משרדי דלתא, ויקדים את תאריך השיבה. ובבוקר הטיסה יקום חפוי אבל רענן, ובמונית לשדה התעופה יוצפו עיניו. מה נשאר מהאלוהי אם לא בכי.
טבריה
בדרך נס תגיע טבריה להתגורר בגנים הבוטניים בברוקלין. היא תמצא את עצמה בחופת הזכוכית שבפאתי הגן, ולא תשתומם. בכל בוקר תצא לטייל בשבילים המתפצלים, תעצור מול עליה הרחבים של הקסטור אָרָליָה, הבדים העדינים של תרזת הכסף, פראותו של אלון בן-כלאיים, כריעתו הלֵאה של עץ רוש בוכה. אלוהים, תגיד לעצמה, הוא קודם כל גנן. קודם כל הוא נוטע גן. מה יש לאדם לחפש את הנשגב בהרים פרועים, בישימוני הקרח, אל מול ערפל. הוא כאן, מעשה ידיים. מתורבת.
עם ערב יופיע בשבילי הגן גבר. לא צעיר. כבן חמישים. עב בשר, לא שמן, נימים מרשתים את החוטם. בלורית לבנה דלילה, אולי יותר מחמישים. עיניים אפורות. היא תדבר אליו. הוא יענה בהנהונים, בנידי ראש. יתקרב אליה עוד ועוד עד שהקירבה תיעשה בלתי נסבלת. היא תתעלס איתו. אחרי כל כך הרבה גברים הגוף לא חשוב, רק כושר העמידה, היא לא תתהה איך הוא מצליח. בטוח לוקח אֶקְסְטֶנְז, תגיד לעצמה. כבר היו לי כאלה. אחד אפילו הראה לה את סרטון הפרסומת למוצר.
היא תעז בשיטוטיה. תיכנס לתוך האולמות המסוגרים, עד שתניח יד על הידית לא יעלה בדעתה שאינה נעולה. אל ההיכל הטרופי, שהאוויר בחללו סמיך מלחות, וכבד. הזנים היפים, הירוקים, כל זן עמל בחשאי על טוויית רשת חמצן. למעשה, היא תקרא בשלטים, אין תרופה או מזון בימינו שאינם מכילים רכיב שמקורו ביערות הגשם הטרופיים, והמדענים יודעים כה מעט. היא תביט במהגוני, אמירים מסובכים, וגזע קירח, חלק, בעץ הקולה הניטע עם לדת תינוק, בוונילה פְּלַנִיפוֹלְיַה, הסחלב היחיד המטופח לצרכי מאכל.
מקץ כמה לילות תשאל את הגבר, מי שלח אותך, מי אתה. הוא ייאנח בינו לבינו. והיא תלך הלאה, אל העבר הרחוק של הגנים, תגיע אל שדרות הדובדבנים, אל סוכת הוורדים. היא תמנה את הזנים שאינם פורחים בסתיו: גי דה מופאסן, מיקדו, תמצית הפנינה, אמנות מודרנית, גאווה אמריקאית, שלום ורוד, קארן בליקסן, קארי גרנט, קרחון, לוליטה, אברה קדברה, מרמה, מסתרי דמשק. באחת תתייגע מהסמליות הטמונה ברשימות.
למראשות המיטה בחופת הזכוכית תניח נר. שיהיה. כשנגיע אל הגשר. דיה לצרה. אבל בכל שעה שתקיץ לבחון את פני הגבר, אם חצות או אם שחר, לא תמצא אותו לצידה. בימים תשתעמם בהיכל המדברי, תישאר אדישה לנוכח צמחי המים. הסחלב “קסם אדום” עם שורשיו החשופים ידמה בעיניה למוצג אנטומי, שלד שנשלף בשלמות מגוויה. אז מה, היא תגיד לעצמה.
ולילה אחד תעמיד פני ישנה. החשיכה החיצונית תחרוק שיניים, תגהר סביב לנר הדולק בידה. הגבר ישכב לצידה, כנפיים אדירות מקופלות סביב גופו, להגן עליו מפניה. כמו כל הגברים שידעתי, תגיד לעצמה. כנפיים מחושמלות, ריצודים רצים לאורכן, גצים בוערים וכלים, כל הבשר נוגה זך כמו מרקע נוטה לכבות. ואט דה פאק, היא תלחש, בניגוד לרצונה, ואט-דה-פאק, טבריה, מצאת לך את מי לשגל, חברה. שלוש טיפות שעווה יכתימו את מצחו. ועיניו ייפתחו כדי חריץ.
הוא לא ישוב לפקוד אותה. חנוקה תיכנס אל היכל הבונסאי. בונסאי, איזו תועבה היא הבונסאי. נניח שיפני אחד מצא בהרים אורן זעיר והביא אותו לעיר. ויפני אחר, תגיד לעצמה, חובב טבע חד-מוח כמו קודמו, מוצא בהרים גם הוא דולב גמדי. השאלה מתבקשת, מה גורם לעצים לצמוח בצורה הזו. אולי העובדה שהשורשים מוגבלים בסלעים. כמובן, ואז מיד יש להקדיש חיים שלמים לבדיקת ההשערה, לגידול עצים – קטנטנים, אבל התפתחות מושלמת.
נתחיל אפוא בעץ הערבה הגדל במהירות, כה נחפז לגדול עד שענפיו לא נושאים לפעמים את משקל העלים. ונמשיך לעצים אחרים: לימון, הבנה טקסני, אשוח, ברוש. נגזום, היא תגיד לעצמה במרירות גוברת, את השורשים ונגביל אותם בכלי, את הגזע והענפים נלפף בחוט ברזל שלא יתעבו. אולי נחקה דרכי צמיחה מסוימות, עץ הגדל במישור סחוף רוח, למשל, גזעו נוטה לארץ, נעשה מזה סגנון. אשפה של סגנונות.
היא תקרא שיר על הקיר, ממול ליציאה: יְרֵחַ הַסְּתָו זוֹרֵחַ מַבְהִיק מֵעַל הֶהָרִים / הַאֵין זֶה מִשּׁוּם רְצוֹנוֹ שֶׁנִּמְנֶה / אֶת עֲלֵי הַשָּׁנִי הַנּוֹשְׁרִים? נו, בחייאת ראבק. מהו העולם שבו אפשרי הבונסאי, תגיד לעצמה, שבו התבונה האנושית הפגומה משליטה את עצמה. מי הניח לו להיות כל כך חסר השגחה.
ותשוב לחופה, אבל בדרך, בהתלהטות של האור – לא התלהטות; קחו את הציורים של טרנר, וסדרו אותם על פי זמן יצירתם, והסיעו במהירות, דמות כזאת תהיה לאור – הבריאה כולה תילכד במבטה, והיא תדע, בהתעלות, באושר שאין לו קץ, אין לו תכלה, באושר גואה וגובר. מול הדליות השמנמנות, מול הלוטוס הקדוש, מול פרחי האצבעונית, פעמוניים, אזוביון קמלוטי, היא תדע. כל צמח אטום, סגור לעצמו. גם העצים נפרדים, הכל נפרד, מלבלב ביחידות, מה לזרזיר ולאדר, אין קשר בין הדברים, אין קוּרים של סיבה, תוצאה, כלום לא מתוח בין אירוע אחד של קיום לאחר, רק האור הדולק ככה, רק הגן הזה, רק רחש היום הטורד את חושינו, רק בני האדם.
דורון
אני אהיה בן חמש-עשרה. תהיה לי אחות, מבוגרת ממני בשנתיים. מִרְיָם. עוד בתור ילדים היא תפרוש עלי חסותה. בחצר בית הספר יקרינו סרטים, מדע בדיוני זול, לא אמין, ואם נאהב את הסרט נלך להקרנה החוזרת בקצה האחר של מבוא ים. אף פעם לא אגיע לבד, בגלל חבורת הילדים המקומית. ופעם יטעו ויאגפו אותי, והיא תופיע, איומה, כהה, כמו סכין. בקיץ אחד היא תיקח אותי, כאשר נהיה עוד ילדים, ותודעת הגיל תחכה לזמנים אחרים, תוביל אותי אל חורשה, מעבה עמוק ומוצלל, ובלב העצים בריכה של מי גשם, שתשתמר מן החורפים שנכונו לבוא. האוויר ירחש וירחש מחיים, אנחנו נדבר, ולבסוף, תשושים, רעבים, מבטנו ייתלה בשיחים הגדלים לצד הבריכה, פירות אדומים, חושניים יקרצו. אחותי תחשוב שהפירות ראויים למאכל, אני לא אסכים, אבל היא תשכנע, נסתכן, נאכל, נשכב על הגדה, וקרן אור ירוקה תסתנן אל המים. אחותי תגיד, איזה חום, בוא ננסה לישון צהריים. וכשנפקח את עינינו עם ערב, תמלמל בהפתעה, אבל אנחנו בסדר.
ובת שבע-עשרה תתחיל לדבר על סוגי תערים. מרים, לא אהיה שם לומר לה, אבל למה לך. ההקשבה שלי תגוז משם, והיא תדבר על איך השפה גם היא תער, וכמה נמאס לה מכל זה, והציפורים קוראות לה כשהיא עוברת בדרך, מבין ענפים, בשקיקה יקראו לה. הקיץ יבוא, ומרים.
אחר כך אִמי תיכנס אל חדר האמבטיה ותמצא את הדם. היא תצעק. ואותה, שקועה כמו פרח באגן חרסינה. אני אהיה בן חמש-עשרה, צעיר ממנה בשנתיים, ובכל יום מתקרב אל הגיל שבו נעצרה.
ובן תשע-עשרה, בחופשה מן הצבא, אנסה גם אני להימלט. אִמי ואבי ייצאו לאנשהו, אחי הבכור עוד יגור בביתו עם אשתו ההרה, אחינו הקטנים ישהו אצלו, ואני אעמוד בחלל הסלון. מעשיי בגלגולים קודמים יתייצבו לטובתי או לרעתי, איך אפשר לשער. עדיין לבוש במדים, רק הרגע אגיע הביתה, רק הרגע אעבור בדלת. הכתף עוד תכאב מלחץ רצועת התרמיל. ואני אפתח את אבזם החגורה, אשלוף אותה מחבקי המכנסיים ואבין. מתוחה בין שתי ידַי אבין.
הלולאה כבר נמצאת שם, ממתינה. את שולחן הסלון אדחק אל הספה, ותחת הנברשת אציב כיסא, את החגורה אקשור אליה. ואכרוך סביב הצוואר. הנברשת תענה בפרץ חשמל. אולי יזדעזע הזוהר הכלוא בקירות. אבל המפרקת תחזיק, ובתוך האוויר הנגמר אזכור איך בשנים ההן הייתי יוצא לחצר בגפי, משום מה תמיד בגפי, להסתכל בחולצות הלחות מתוחות על חבלי כביסה, וידי תישלח אל אחורי עורפי להציל. והדלת —
אִמי לא תאבד עשתונות, תייצב את הכיסא ותעלה לתמוך בגוף שלי, הקל עד בחילה. ותצעק אל אבי, ברוּך, מה אתה עומד שם כולך המום, לך תביא סכין חזקה, את זאת הגדולה מסט הבשר. וכשנמתין שנינו חבוקים, היא תתנשף ותגיד, דורון, דורון, היית ילד כל כך חרישי.
לא אשתאה על בחירת המילה, ואחרי כמה ימים, צווארי מוקף בפס אדום, שנצטרך להמציא לו תירוץ, אתעורר בחצות ואווכח שחורף. והלילה, אם אאסוף את כל הדימויים לכוכבים שהצטברו משחר הזמן, אקרע אותם לגזרים ואזרוק באוויר, כך ייראה הלילה – השום דבר של השירה, שורץ יתושים, והחושך: הציפור הטורפת אותם בעודם מחפשים טרף.
ובתום כמה שעות ערוּת, ונים לא נים, וכן, אולי כדאי להודות, כמה חלומות, אתלבש ואצא לחצר. שחר עמום. זריחה שתתנפץ דרך לוחות עופרת. דרך מסך צפחה. סוכת הגפן של אבי תעמוד מוכת ברד, עלוות השקמה, שמי יודע מי נטע, הרוגה מכפור עז, לא, לא כפור עז, חֲנָמָל, לפתע אדע את המילה הנכונה, חנמל. היא תנץ במחשבתי כמו ירח, את השקמה יהרוג חנמל, אבל אני כבר לא ארגיש יותר טוב אחר כך.
שמעון אדף דיבר על בורחס וקפקא והקריא קטעים מסיפור במסיבת ההשקה:
