יונתן דורי
סופר, עורך ומתרגם. גדל בירושלים, גר בתל אביב. בין ספריו: מפגעי מזג האוויר, קומיצי (משירי ביאליק), ספוילרים, כל דבר על רקע ירח.

עלי אדמות

“אני לא יודע,” אמר הקצין, “אם כבר הסביר לך המפקד איך המתקן פועל.”
(מתוך במושבת העונשין מאת פרנץ קפקא, תרגום: אילנה המרמן).

“התהליך ארוך, הוא יכול להימשך גם כמה שעות,” התנשף הממונה כשעלה במדרגות לקומה השנייה. הוא היה לבוש בחליפה שחורה מהודרת שהיתה מעט קטנה ממידותיו, אבל שיוותה לו מראה מבוגר יותר. הוא דחף ביד רכה את האורח, שהלך לפניו.

“בנינו אותו בצורה חכמה. מרגע שאתה נכנס לתהליך לא כדאי לך לצאת ממנו, לא כדאי לך להתחרט. תחילה אתה מפסיד את כל הרכוש שלך, אחר כך את הרכוש שעדיין אין לך, את החברים, את המשפחה, אתה מבין?”

הממונה פתח דלת עץ פשוטה למראה, והשניים נכנסו לתוך חדר לא גדול, שרצפתו דהויה, ועליה שורות של כיסאות פלסטיק לבנים שגבם מופנה אל במה קטנה נטושה. נשים אחדות ישבו בדומיה בפינת החדר, ליד שלט אלקטרוני שהציג את המספר הבא בתור. אשה מבוגרת בחצאית פרחונית דחקה את ראשה עמוק ככל שניתן לתוך אשנב שנקבע בקיר. האורח השתדל להבליע את נשימותיו, כדי לא להפריע.

“אלה לא המתים שלנו, אלא בני המשפחות,” לחש הממונה, “עכשיו שקט כאן, אבל כשמגיע מת חדש אתה צריך לראות איזו שמחה: צעקות, שירים, סוכריות נזרקות לאוויר, אנשים מתחבקים ומתנשקים במשך שעות, מצטלמים,” הממונה עצר לרגע ובחן את פניו החתומים של האורח, “אני מדבר ומדבר, מתחיל מהסוף וחוזר להתחלה, והכל מבולבל ולא ברור, אני צודק?” הוא פנה לארון שעמד בפינת הבמה, הוציא ממנו חבילה גדולה של ניירות מודפסים והטיח אותה על אחד הכיסאות, “נתחיל.” הנשים שבחדר נעצו בהם מבטים.

“ברוך הבא לעולם הבא עלי אדמות!” אמר הממונה והחווה בידו בתנועה רחבה. הוא המתין רגע, ועבר לדבר בנימה מתנצלת, “זה השם הטוב ביותר שיכולנו למצוא, חשבנו על לוגו שמורכב מעלים חומים וצהובים, מה דעתך? אנחנו לא מנוסים בתחום הזה כמוך, אנחנו עסק קטן, רק בתחילת דרכנו. אתה ראית בוודאי אלפים כמונו. אם תשים עלינו כסף מיד יעמדו כולם בתור להשקיע בנו. ואנחנו חייבים לגייס כסף, רק עוד קצת ונוכל לשנות את העולם. ההשקעה שלך תעמיד אותנו על הרגליים, רק איתך נביא כמות לקוחות שתצדיק את המנגנון שהקמנו. אתה חייב, חייב לעזור לנו,” הוא קרב עד שהאורח חש בהבל פיו ונרתע לאחור.

“אתה אדם דתי? כולנו בסופו של דבר. ומה הם מציעים לנו? את העולם הבא. תמות, הם אומרים, ואז תישא ההשקעה שלך פירות. ביום אחד, תמיד לא צפוי, ישתלמו לך המאמצים שהשקעת כל ימי חייך להיות אדם טוב ומוסרי,” הנשים הממתינות בתור קרבו כדי לשמוע את דברי הממונה. הוא הינהן להן לאות היכרות, והמשיך בקול מהוסה, “אנחנו החלטנו לקדם את הדת לשלב הבא, להציע לאנשים לעבור לעולם הבא ברגע המתאים להם ביותר, ולא להיות נתונים למקריות השרירותית.”

“אנחנו לא הורגים אף אחד,” מיהר הממונה להרגיע את האורח המזועזע, בוודאי נתקל במבטים כאלה בעבר, “אנחנו מציעים לאדם להיכנס מרצונו לעולם הבא, לאבד את כל היקר לו בזמן הנוח לו. אנחנו מעסיקים רופא, עורך דין ורב, שחותמים על המסמכים הנדרשים. אנחנו אוספים את כל רכושו של המת, פודים את ביטוח החיים שלו, מודיעים בעבודה, מפרסמים מודעות אבל, ומחלקים את הירושה לחברים ולמשפחה. המת ממלא טפסים שמשילים ממנו את כל חייו, קליפה אחר קליפה, בזמן שילדיו, חבריו, לעתים הוריו, מריעים לו, ומקבלים את הנתח הראוי להם. אין מלחמות, אין מריבות. ככל שהתהליך מתקדם, הקנס על הפסקתו גדל מאוד. הלחץ החברתי גדול אף הוא. עוד לא היה לנו מת שהחליט לחזור בו באמצע התהליך. את הטפסים שבתחתית החבילה המת ממלא בחדר הפנימי, כשלצידו רק מלווה אחד. את הטופס האחרון הוא ממלא לבד. לאחר מכן הוא נלקח מכאן, אל העולם הבא עלי אדמות, ושם הוא חי עד מותו הביולוגי, בלי שיוכל עוד לקחת חלק בעולם הזה.”

האורח ראה בדמיונו חדר קטן בעליית הגג, קירותיו מלוכסנים וריקים מתמונות, ועל ספסלי העץ שבו יושבים בצפיפות עשרות זקנים עריריים, שיניהם נתונות בכוסות חצי מלאות, ובידיהם הרועדות מנת המרק היומית המוקצית להם. מדי פעם אחד מהם צונח ומת, ואיש לא יודע.

“עלי אדמות מחוייבת לסטנדרטים הגבוהים ביותר של רמת חיים,” ניסה הממונה לקרוא את מחשבותיו של האורח, “כבר עם הקמת המיזם הקפדנו להעביר לצד השני כמה וכמה מטפלות שהגיעו במיוחד מהמזרח הרחוק. ומדובר אגב בפרט חשוב – עלי אדמות מעדיפה (לפחות בשלב ההרצה) מתים צעירים וחסרי רכוש. כאלה זוכים לבונוס מיוחד, אם הם מסכימים לסייע לאחרים בעולם הבא.”

השניים קרבו לאשנב הקטן, והממונה המשיך בלחישה דרמטית. “איך המשפחה יודעת שאנחנו לא הורגים את יקיריה? לשם כך פיתחנו טכנולוגיה פשוטה, שאותה אתה רואה כאן, באשנב. בכל שלושה חודשים יכול להגיע נציג המשפחה לאשנב, ולשאול שאלה אינטימית, שרק המת יכול לענות עליה. אנחנו כמובן לא רואים את השאלה או את התשובה. בן המשפחה שואל את השאלה, והמחשב בודק שלא מדובר חס וחלילה בהעברת מידע, או ביצירת קשר. רק שאלה. כעבור כמה דקות מגיעה התשובה מהמת. כך יודעים שהוא חי.”

האישה שראשה היה תחוב כל הזמן הזה באשנב פנתה לאחור וחיוך רגוע על שפתיה. “מה שלום יענקל?” שאל אותה הממונה ולא המתין לתשובה.

פניו של האורח היו חתומים. לא היה אפשר לדעת אם הוא מתלהב ממה שהוצג לו. הממונה הבין שעליו לנסות גישה אחרת.

“חבל שאין לנו מת חדש עכשיו,” אמר, “אמנם אני רוצה להראות לך את הטפסים, ממש מלאכת מחשבת משפטית, אני רוצה לעבור איתך על כל תתי-הסעיפים, כדי שתוכל לבשר למשקיעים שהכל כשר, שכדאי להם להצטרף בהמוניהם. אבל במחשבה שנייה טוב מראה עיניים,” הוא פנה  לנשים שישבו לידם, “אולי אחת מכן רוצה למות היום?” הנשים המופתעות מיהרו להפנות את מבטיהן הצידה, “כן, אני יודע שזאת התרעה קצרה מדי,” הממונה חזר לאורח, “אתה יכול להבין בוודאי שבקשה פתאומית כזאת מנוגדת למהות שלנו, של תכנון מראש, חבל שלא ידעתי מוקדם יותר שאתה מתכוון להגיע.”

פני האורח נותרו חתומים. הממונה חש שהלחץ בחזהו גואה. הוא פתח את תיקו בידיים רועדות והוציא ממנו מחשב קטן. המסך נעור לחיים עם פרסומת רעשנית בכיכובה של בחורה זוהרת (“כך אנשים מעדיפים לקבל מסרים כאלה,” אמר הממונה בנימה מתנצלת).

“עכשיו! בדיוק עכשיו! רק בדקות הקרובות – מבצע עלי אדמות! כסף כסף כסף!” קראה הבחורה ונפנפה בחבילה גדולה של שטרות, “רע לכם? בואו אלינו! טוב לכם? אתם תמותו עלינו!” על המסך הבהב מספר טלפון וכתובת אתר אינטרנט.

“זאת הפעם הראשונה שאנחנו מפעילים את תוכנית גיוס המתים שלנו, במיוחד לכבודך,” הסביר הממונה וניסה לבחון את תגובתו של האורח,  “ברגע זה מופיעה הפרסומת כמעט בכל תחנות הטוטו והפיצוציות באיזור. תן לי עוד חמש דקות והאולם שלנו יהיה מלא במתנדבים, ואתה תוכל להבין את עוצמתו של המיזם.”

האורח לא הביע כל קוצר רוח כלפי המתרחש. הוא ידע שדברים לוקחים זמן ומראש הִקצה לעניין את כל שעות אחר הצהריים שלו. לכן פשוט שתק והתיישב על כיסא פלסטיק. הממונה ניגש למכונת השתייה הגדולה שבפינת החדר וקנה לשניהם קפה דלוח. אחר כך פסע בעצבנות הלוך ושוב בין האשנב לבמה הקטנה עם טלפון בידו וירה לתוכו מדי פעם הנחיות לא מובנות. הוא הבין שההזדמנות חומקת מבין ידיו, ולא ידע איך להמשיך מכאן.

ההמונים לא הגיעו ובינתיים התחלפו המספרים על הקיר. בתור נותרו רק עוד שתי נשים, רק אישה אחת, רק האורח והממונה. הערב ירד, ומן  החלונות הקבועים גבוה ליד התקרה גלש פנימה אורו של פנס רחוב. פקידה הציצה מתוך האשנב ושאלה את האורח אם הוא מחכה לתורו.  הממונה, שישב ליד האורח וראשו חפון בין כפות ידיו, הפנה אליה מבט ארסי והיא השתתקה. האשנב נסגר וכעבור כמה דקות הופיעה לצידם הפקידה ואמרה שעליה לנעול את המשרד. יש לה ילדים קטנים שמחכים לבד בבית. היא לא טרחה להסתכל על פניהם של הנוכחים. ניכר בה שהיתה רגילה לתמהונים שיושבים שעות ונהנים מהכנסת האורחים החמימה בלי להגיע לאשנב.

הממונה נותר לשבת ואילו האורח קם בשקט, אסף את ערימת הטפסים מהכיסא שלידו ונעמד ליד דלת היציאה. הוא התבונן בפקידה בזמן שסגרה את הארון וכיבתה את האורות. הפקידה קירקשה במפתחות שבידיה בקוצר רוח חינני וחייכה אליו בנימוס.

“ומה עם החבר שלך?” שאלה את האורח, “אם אין לו לאן ללכת, יש לנו הצעה שיכולה לעניין אותו.”