מבוך השינה ; שלוש הערות על זמן

מבוך השינה

גם העמוד ומחצה הזה הושאר בכוונה ריק מכל סיפור. בחנות ספרים אחת ברחוב דיאגונל בברצלונה, שהשלט שבחזיתה מתאר במדויק את השמור בין כתליה, “ספרים נדירים יד שניה”, ראיתי את כרכי אלף לילה ולילה, מודפסים בכתב ברייל בספרדית. בעל החנות (זקן גנדרן שצעיף משי צבעוני עטף את צווארו והוא נעזר במקל הליכה) הצדיק את מחירם השערורייתי של הספרים הלבנים האלה בטענה כי בין בעליהם הקודמים נמנה לא אחר מאשר חורחה לואיס בורחס – שאף העתיק מאחד הכרכים סיפור אחד, שאינו מופיע בשום גירסה אחרת של אלף לילה ולילה.

לפני זמן מה תורגם הסיפור הזה לעברית, בכותרת ‘מבוך השינה’. תקציר הסיפור, בערך, כך:
מלך אחד ממלכי בבל חולם שבנו הצעיר מת. המלך שוקע (בעודו חולם) בייאוש ומפסיק לנהל את ענייני הממלכה. יועץ שמגיע ממחוז רחוק מייעץ למלך לישון לילה אחד במיטתו הקטנה של בנו.
“הרוח של בנך מייסרת אותך”, אומר היועץ. “עליך להבהיר לה שאין לה עוד מקום בעולם הזה”.
בחלומו המלך נוהג כך. הוא נרדם במיטת בנו וחולם שהוא מתעורר במיטתו שלו, ומגלה שבנו שוכב לצידו, בלא רוח חיים. הוא שולח יד לחרבו. הוא מתעורר באימה במיטת בנו; ואחר כך מתעורר שוב, במיטתו שלו. חרבו מגואלת בדם. (בגירסה אפשרית אחרת של האגדה הזו, כותב בורחס, הבן נרצח בידי אויבים וגופתו הונחה במיטתו של אביו.)

בסוף הסיפור בורחס מעיר, “לפני שנים אחדות נתקלתי בחנות לספרים יד שניה לא הרחק מספריית מקסיקו בעותק של אלף לילה ולילה, שכדי לקרוא אותו היה עלי ללמוד כתב שידיעתו נגזרה עלי כבר מלידה. לא היה ביכולתי לעמוד במחיר המבוקש; כשהבחין במבוכתי, הציע המוכר שאשאל את אחד הכרכים של הספר, בתמורה לפיקדון סמלי: שעון הכיס שלי. חזרתי עם הכרך השלישי (מבין החמישה) לדירתי וכעבור כמה לילות השבתי אותו לחנות, מבלי שעלה בידי למצוא בו את הלילה השש מאות ושניים במספר: הלילה שבו שחרזדה מספרת סיפור שתחילתו באגדת המסגרת של אלף לילה ולילה כולו, על אודות השׂולטן ששוכב עם בתולה חדשה מדי לילה ובבוקר עורף את ראשה, עד שמגיעה שחרזדה ומתחילה לספר את סיפורי אלף לילה ולילה, ובכללם גם הסיפור חסר המוצא של הלילה השש מאות ושניים…
אך לא הכל היה לחינם. בשעה שאצבעותי תרו בהססנות בספר, נתגלה לי בשולי אחד ממאות עמודיו הבוהקים סיום שונה לאגדה הזו על המלך מבבל, האָבֵל בחלומו”. המלך מקיץ במיטתו מחלום שאירע בתוך חלום ורואה שחרבו נתונה בנדן, כמו סימנייה בספר. בנו בן השבע ישן לצידו, בריא ושלם. הילד מתעורר ואומר, “סליחה, אבא. פחדתי לישון לבד”.

שלוש הערות על זמן

1.
לפני שנה, בעיירה קטנה בארצות הברית, ראיתי קבצן יושב לצד שלט מקרטון שבו נכתב: “עזרו לי: מכונת הזמן שלי התקלקלה. אני זקוק לכסף לחלקי חילוף, כדי לחזור הביתה, לשנת 2118”.

2.
קבלת ההנחה שהאל ברא את העולם לפני פחות מששת-אלפים שנה, מותנית בהסכמה לטענה שברא גם סימנים ושרידים לכל מה שאנו סבורים שאירע לפני כן: שלדי דינוזאורים, תנועת יבשות, ציורי מערות וכולי. בורחס מצטט באחת ממסותיו את ראסל, הכותב שבאותה מידה אפשר לטעון שהעולם, על כל עברו המרהיב, נברא לפני כמה דקות. רעיון קיצוני עוד יותר מצוי באגדת זן שממנה העתקתי את השורה הבאה: מורה אחד נשאל על ידי אחד מתלמידיו מתי נברא העולם, וענה, “עכשיו”.

3.

האגדה מספרת כי וירגיליוס כתב את האיניאדה במשך עשר שנים, בכל יום לא יותר משלוש שורות. ובאחרית ימיו החל גורע משירו: בין השורות שהספיק להשמיט היה גם מעשה באיניאס, שהולך ותועה ברחובותיה של קרתגו, עד שהוא מגיע לכיכר הומה אדם. הוא נדחק בהמון ומאזין למספר סיפורים עיוור, המספר על נדודיו ותלאותיו של אדם שלא מצליח למצוא את הדרך הביתה, אודיסאוס שמו. “אף לא דרך אחת מובילה מטרויה!” זועק איניאס, ספק לאלים, ספק למספר הסיפורים, “נגזר עלינו לצעוד בכולן”.