בגרנאדה לכי לראות את האישה, אמרה לה דֶליה לפני שנסעה. איזו אישה? שאלה ודליה אמרה האישה שאומרת עתידות, כמובן. כולם הולכים אליה. זה כדאי. היא חיטָאנה ויש לה מאורה בהר בסקרֶה מונטה למעלה למעלה, מהיכן שניתן לראות במבט ציפור אפילו את האלהמברה.
אומרים שיש לה שיער שחור ארוך וסבוך ועיניים שחודרות מבעד לעצמות הרקה ויכולות להגיד את האמת ששם, עיניים כל כך שחורות שאין להן אישון ולכן הן יכולות לראות בתוך המערה פנימה את מה שבחוץ באור השמש אי אפשר לראות.
עכשיו כשעלתה במעלה הכביש הצר שנסלל על צלע ההר מתחת לבתים קטנים לבנים ומועדוני פלמנקו מזויף ובתי ספר לצוענים שילמדו לדבר בשפת בני אדם, הגנבים האלה, תהתה היכן בתוך כל זה תתחבא המכשפה בשערה השחור הסבוך. הנערים עם תווי הפנים של ארץ אחרת, של ערבות דשא גבוה, שרבצו בפתח חנות המכולת, השמיעו בעברה לחישה שרקנית ארוכה שנשרכה אחריה כשובל. נשים בחצאיות חסרות צורה חלפו על פניה עם ילדים דבוקים לירכיהן. גברים כהי פנים עברו בבדידותם המתייהרת-אומדת, שומרים את עצמם לעצמם אך מוכנים לחלוק אותו עימה על פי הזמנה.
כשהגיעה קרוב לקצה העלייה, וכבר יכלה לראות מולה על צלע ההר את פתחיהן המסוידים לבן-להדהים של המערות, החליטה שהגיע הזמן לשאול מישהו. היא חיכתה שתעבור שלישיית הגברים שהלכו צד-בצד כמו מחוברים במוט, מביטים הישר קדימה ובאופן מופלא וחסר הסבר מצליחים בכל זאת לנעוץ בה מבט ולהעביר בה אותה צמרמורת של אי-נוחות שחשה תמיד כשהלכה לבדה בספרד. כמו כן חיכתה שתעבור הקבוצה הקולנית של ילדי בית ספר, שכמה מהם, ילדים וילדות כאחד, הסתובבו אליה לאחר שעברו וזרקו לעברה הערות בשפה לא מובנת מעבר לכוונה הברורה של עלבון. ורק כשהגיעה האישה עמוסת הסלים פסעה הישר מולה, כך שתיאלץ לעצור, ושאלה, אולי את יודעת היכן נמצאת פה הצוענייה מגדת העתידות.
“כולן פה צועניות, סניוריטה. ואין צוענייה שאינה אומרת את העתיד.”
זה בילבל אותה לרגע.
“אני בעצמי יכולה להגיד לך את העתיד, סניוריטה. הנה,” הניחה את שני הסלים עמוסי הירקות על שביל העפר ועשתה תנועה כעומדת לחטוף את ידה, “מכף היד כבר אוכל להגיד לך מי הוא יהיה ואם יהיה כהה או בהיר, ואם יעשה לך
טוב, הכל אני יכולה להגיד לך.”
את הבעיה הזאת של ריבוי מכשפות לא שיערה מראש אבל היה לה ברור שלא באישה הזאת תמצא את מי שהיא מחפשת. היא נסוגה צעד אחד לאחור, למנוע ממנה לאחוז בידה, ואמרה: “תודה לך. אבל אני מחפשת מישהי מסוימת.” והחוותה תנועה של התנצלות וחזרה לצד שלה של השביל.
האשה רטנה אחריה “מישהי מיוחדת, מישהי מיוחדת, אין פה אף אחת מיוחדת. כולן פה מיוחדות, מוֹסה, פה זה לא כמו אצלכם למטה,” אבל היא המשיכה ללכת, מתעלמת מן המלמולים שנמשכו מאחור, ורק אחרי שעברה כברת דרך וכמעט הגיעה לעיקול צעקה אחריה האישה, “en la casa naranja. בבית הכתום. מהצד השני של הערוץ מול בית הספר.”
היא פנתה לאחור וקראה “תודה רבה לך,” ונופפה בידה, אבל האישה כבר הרימה את שני סליה ושבה ללכת במורד השביל בהליכה ישרת-הירכיים המיוחדת לצועניות, שבה תנועת העיכוס איננה גלית, מצד לצד, אלא, בדרך לא מובנת כלשהי, מעלה-מטה.
עתה ידעה מה עליה לחפש והיא מיקדה את עיניה בציפיה לצבע הכתום שיפרח לפתע על צלע ההר מעבר לכביש, ומפעם לפעם הסיטה את מבטה אל המדרון בצד השני לבדוק אם אפשר לראות שם בניין שיכול להיות בניין של בית ספר. בית הספר הופיע לבסוף כשכבר כמעט אמרה נואש והחליטה שהאישה שיטתה בה, כנקמה על שסירבה לקבל את שירותיה העל-טבעיים. לא היה אפשר לטעות בו: בניין גדול, מרובע, ארוך-מסדרונות ומרובה-חלונות ושתי תוספות חורגות משני צִדיו, קופסאות קטנות ומלבניות. ילדים עדיין זרמו משני הפתחים החוצה בזרם ממורטט ומרחיש, אבל גם בלעדיהם היתה מזהה אותו מיד. עתה הפנתה את מבטה לצד שמנגד, אל צלע ההר, וסרקה אותו בקפידה מיוחדת. השמש השוקעת האירה את המדרון כולו באור אדמדם של שקיעה וקשה היה לזהות שם צבעים, במיוחד לא צבע קרוב כל כך ככתום. ההר היה מכוסה בדלילות שיחים ועצים נמוכים, ובכל מקום שבו נחשפה האבן נחדרו הסלעים אדום עמוק. בדיעבד הבינה שטעותה היתה בכך שחיפשה משהו גדול שכולו צבוע כתום עז, בעוד שהדבר היחידי שהבדיל את פתח המאורה הזו מצלע ההר ומפתחי המחילות האחרות, לועות עגולים ושחורים פעורים בסלע, היה פס כתום ברוחב כף יד שהקיף אותו כמשקוף.
אור השקיעה לא רק שלא הבליט את הפס הכתום אלא אף מיזג אותו עוד יותר ברקע, משווה גם לו, כמו לכל שאר הדברים, את הגוון האדמדם שהנוף עוטה תמיד לפני שהוא הופך חכלילי, ואחר כחול עמוק, עד לסגול-האפור האחרון שלפני החושך המוחלט.
היא הביטה רגע ארוך בפתח, לגמור בליבה שזהו אכן המקום, ולמעשה כדי לגמור בליבה שאכן היא מתכוונת ללכת לשם, לטפס ולעלות במדרגות ואחר בשביל האבק הצר שהוביל למערה.
ואולי, בעיקר, כדי להתגבר על אותה תחושה מוזרה, לא מובנת ובעצם מובנת בהחלט, אותה שקיעה קלה בקרקעית הבטן ובבסיס עמוד השידרה שלחשה לה להניח לכל העניין ולפנות אחורנית ולרדת בחזרה למטה, למלון, ולו רק מפני שהערב יורד ויהיה מאוד לא נעים לחזור את כל הדרך הזו בחושך ומשום שאוֹרי מחכה לה בחדרם שבמלון כדי לצאת איתה לארוחת הערב.
אבל היא סירבה להניח לתחושה הזו להציף אותה, דחקה אותה בחזרה פנימה ובנשימת אוויר עמוקה אל הבטן, כזו שנוכחה, בשיעורי היוגה, שיש בה היכולת לייצב אותה ולהקנות לה מידה של בטחון, חצתה את הכביש והחלה לטפס במדרגות האבן.
המאורה היתה ההפך מכל מה שציפתה לו. אש נמוכה לא היבהבה בירכתי המערה ממש כפי שאפלולית לא שררה בפנים, והכתלים לא היו אבן גיר חרוצה מטפטוף המים של שנים אלא מסוידים לבן מבהיק, וכשחשבה על זה אכן היה מגוחך לצפות ממנה שתדליק אש באמצע יולי. שרר שם סדר מופתי ולמרות שהריהוט היה פשוט ברובו, שולחן עץ מהוקצע וכמה כיסאות ורק כורסה אחת יפה עם משענות מגולפות, הוא היה נקי ושלם. לא היה כיור אבל היה משטח עבודה מעץ שנועד בבירור לשמש לצרכי מטבח ועליו ניצבה כעת קדירה גדולה ולצידה ירקות קלופים.
היא חשבה שזה היה די מפחיד ומתאים יותר לו היתה המכשפה נפנית אליה וסכין הירקות בידה, לפחות, שערה הסתור נופל על פניה, אבל אף על פי ששערה אכן היה שחור וארוך הוא היה סרוק בקפידה ואת שלב הקילוף כבר סיימה, וכעת עמדה להשליך את הירקות לתוך הסיר. היא עמדה בפתח, חשה עצמה מסיגת גבול מאחר שלא היתה דלת לדפוק בה וכותלי האבן לא היו מחזירים את הנקישה. לא נותר אלא לעמוד ולחכות שהצוענייה תשגיח בה, אך לא היה בכך צורך, האישה הרגישה בה מיד אבל לא הגיבה בפתיעה, גם לא תבעה לדעת מי היא ומה היא עושה בביתה, רק העיפה בה מבט ואמרה את המשפט המוזר, או ליתר דיוק מילה, “הגעת”. היה קשה למצוא תשובה נאותה למשפט כזה, ולבסוף אמרה פשוט, “כן”.
המכשפה הנידה בראשה, כמרוצה. היא הטילה את הירקות הנותרים לתוך הסיר, הציתה אש במעין פתיליה מיושנת וסגרה את הסיר במכסה. אחר כך ניגבה את ידיה בצדי השמלה שלבשה, שמלה אדמדמה דהה, וניגשה אל הכורסה הגדולה שנוכחותה חלשה על החדר, אף שלא הוצבה במרכזו, והתיישבה.
“מה את חושבת שאגיד לך?” שאלה.
“אם הייתי יודעת, לא הייתי באה לכאן,” אמרה.
“זה לא נכון. כל אחד יודע מה הוא רוצה שיגידו לו כשהוא בא לכאן. הוא רק לא יודע מה באמת אגיד לו, כשיגיע,” אמרה המכשפה במידה של סיפוק, ואולי יותר מסיפוק, כמעט כִּשמֵחה לאידה, או לאיד כל מי שטיפסו ועלו עד למאורה
הגבוהה שלה בצלע ההר לשאול בעצתה.
“לא חשבתי על כך,” אמרה נורית.
“אני אעשה אתך עסק,” אמרה החיטאנה. “כמובן מעבר לתשלום הרגיל. אני אגיד לך מה שאני יכולה להגיד לך, אם את תגידי לי מה באת לשמוע.”
“מי קודם?” שאלה נורית.
“את קודם,” קבעה המכשפה בנימה שאין אחריה עוררין.
“בסדר,” אמרה נורית. רק אחרי שאמרה זאת תפשה שהתחייבה למשהו שאינו בידה.
“זה יקח הרבה זמן,” אמרה, מקווה אולי לדרך נסיגה.
“יש לי זמן,” אמרה המכשפה. היא התרווחה בכורסה כמו להדגים את כל הזמן שבעולם, שעמד לרשותה. ודאי, אם היא מכשפה, עמד לרשותה יותר מסוג אחד של זמן. למשל, אולי בו בזמן שהיא יושבת לכאורה בכורסתה ומצפה שהגרינגָה תמצא מהו שלחש לה, אי-שם בעמקי תודעתה, לזנוח את חובות המטייל בעיר שנאמר עליה כי אין צער גדול מזה של העיוור הבא בשעריה, ולפנות דווקא לכאן, להר הצחיח – אולי בו בזמן היא גם מנהלת חיים רבי פעילות במישור אחר לגמרי; עושה בכשפיה, למשל, למען קהיליית הצוענים שבקרבה היא שוכנת – בית ספר ראוי יותר? – או כנגדה.
היא ניסתה להתרכז, למחוק מראייתה את קירות המערה המשוחים סיד חד שסינוור את העיניים, הולם ברשתית בלובנו המבהיק, ולבסוף עצמה את עפעפיה. מול השחור האליפטי צפו עיגולים אדומים וקרעי צהוב לבנבן כעננים שנותרו משנפוג הערפל. זה לא עזר והיא פקחה את עיניה שוב. לפתע זה צץ בה, בפתאומיות מוחלטת ומפתיעה. רגע קודם לא היה שם.
“באתי כדי שתגידי לי למה אני פה.”
התשובה הספיראלית הזאת דומה שדווקא מצאה חן בעיני המכשפה. היא חייכה, וסוף סוף נראתה דומה לדמותה כפי שהיתה צריכה להיות, כי בפיה חסרו מרבית השיניים ורק עכשיו, מקרוב, שמה נורית לב ששפתיה היו מכווצות, משוכות פנימה אל החניכיים, חרוצות קמטים עמוקים, הרבה מעבר לקו השפה.
“נכון, נִיניָה, נכון,” אמרה בקול מלגלג מעט. “אבל האם כשאת אומרת ‘פה’ את מתכוונת לבית שלי, למערה הזאת –” היא החוותה בידה תנועה רחבה שחבקה את התקרה שהצבע הלבן לא הצליח לכסות בכל מקום, בגלל גובהה ובגלל
אי-אחידותה של האבן, ואת הקירות הצבועים לבן חלק ויפה שכלי מטבח תלויים עליהם – “או אולי למה בכלל את פה, בספרד, ואולי,” – כעת נעשה החיוך לעגני עוד יותר, באופן שאין לטעות בו – “אולי את מדברת על הבית שלך שבעיר שלך בארץ שלך הרחוקה, על הבכלל הגדול מכולם, אה, ניניה?”
נורית חשבה על השאלה. מה שברגע הראשון נשמע לה כהתחכמות סתמית היה בו יותר אמת משנראה בתחילה. ולשם מה הולכים למגדת עתידות, אם חושבים על כך, אם לא כדי לגלות איזה מפתח, צופן נעלם שידיעתו תבהיר לפתע את כל הדברים ותכניס בהם סדר, תַבנֶה אותם למבנה בעל צורה ברורה ומשמעות גדולה אחת. ורק משום שאף פעם לא מקבלים את התשובה הזו, שאליה התכווָנוּ מלכתחילה, לומדים עם הזמן לשכוח את השאלה ולהסתפק בתשובה
החלקית, שאינה מסבירה דבר, אך המעניקה לנו את הזָר שחור השיער שמעבר לים.
“שלושתם יחד, אני משערת,” אמרה.
המכשפה הנידה בראשה בשנית.
“עכשיו אני אגיד לך את שלי,” אמרה.
“אני מקווה שתהיי יותר ברורה ממני,” לא יכלה להתאפק מלומר.
המכשפה צחקה. צחוק מכשפי חסר שיניים וצרוד.
“אני אהיה ברורה במידה שאני ברורה,” אמרה. “ובמידה שאת תהיי ברורה אלי.”
נורית לא היתה בטוחה שהבינה למה התכוונה אבל החליטה שמוטב לא לשאול יותר הפעם ולהניח לה לדבר. בסופו של דבר, הלא לשם כך באה.
“את בחורה חכמה,” אמרה המכשפה.
לרגע אחד חשבה שזוהי תחילתה של הנבואה ואמרה לעצמה, איזה מין דבר זה, כשתפשה פתאום שהמכשפה לא דיברה אלא על שתיקתה, ונבוכה מאוד. כדי לצאת מסבך האמירות והתגובות מן הסוג הזה, שעשוי היה להתארך עד אינסוף, מה גם שנראה כי המכשפה מתענגת עליו מאד, שאלה אם תוכל לשבת.
“האם תוכלי לשבת, האם תוכלי לשבת,” זימזמה המכשפה וכבר נראָה ששוב היא עומדת על סִפּה של עוד אחת מאותן אמירות צועניות הרות סוד, אך היא לא המשיכה, ובמקום זה הצביעה בידה על אחד מכיסאות העץ-ורפיה שעמדו ליד השולחן ואמרה בנימה חותכת, כאומרת לסגור בחדות עניין אחד ולפתוח חדש, “תביאי אותו לכאן.”
היא נטלה את הכיסא, שהיה כבד משחשבה, והציבה אותו קרוב למקום מושבה של החיטאנה, מתוך המחשבה שהנה תיקח זו סוף סוף את ידה כדי לבחון אותה. אבל המכשפה לא עשתה כל מחווה בכיוון הזה. היא רק הסבה את מבטה כך שננעץ הישר בפניה, ולמעשה הישר בעיניים, מבט שהוליד בה אי-נוחות רבה כל כך שהגיעה למדרגת חרדה. בניגוד לשכל הישר נתן המבט הזה את התחושה שהיא אינה מסתכלת בעיניה, וגם לא מה שנהוג לכנות מעבר לה, לנורית, אלא
איפשהו בין השניים, במקום שלעולם אין מסתכלים לתוכו ולמעשה אסור בתכלית האיסור להציץ בו, וכי חשיפת המקום הזה שבתוכה, בין זגוגית העין לצִדה האחורי של הגולגולת, עלול לגרום לה נזק רב ובלתי הפיך.
“זה לא מזיק,” אמרה המכשפה. “או רק כשיש בכך צורך. אבל מי שרוצה בכך מגיע לכאן רק לעתים נדירות. מי שרק רוצה לדעת, כמוך, וכמו רוב האחרים, אין לו מה לחשוש. מעבר לידיעה עצמה,” הוסיפה כלאחר יד. “את תחזרי למלון שלך.” ובמפתיע הניחה את שתי ידיה, כפות הידיים שטוחות כלפי מטה, על כתפיה של נורית, זרועותיה מתוחות, מכבידות-ולא-מכבידות על הכתף, ופניה נעוצות הישר בפניה של נורית כך שמבטה פלח את עיניה ישר כסרגל.
“לילה טוב,” אמרה.
בגופה של נורית עברה צמרמורת. היה במילים משהו מאיים מאוד, בפרט משום שעדיין לא היה לילה. בעונה זו נמשכו דמדומי הערב קרוב לשעתיים, והשמיים עדיין לא העמיקו בחוץ.
אבל היה צריך לענות.
“לילה טוב,” אמרה.
הפעם לא הנידה המכשפה בראשה, אבל היה ברור שהגיבה בצורה שנדרשה ממנה.
“בואי אלי,” אמרה המכשפה.
ולחרדתה הרבה הרגישה משהו נמשך מתוכה, מתוך עיניה, כמו שבלול הנמשך ויוצא מקליפתו ומחליק לאורך הקו הישר שנמתח אליה מעיניה של הצועניה, ונבלע שם. הדבר הזה היה מפחיד כל כך שתגובתה הראשונית היתה לרוץ, לברוח, אבל ידיה של המכשפה הכבידו על כתפיה כמשקלות ברזל ולא הניחו לה אפילו להתחבט או לנוע. היא היתה אסירת המבט לא פחות מאשר אסירת הידיים.
“אל תדאגי,” אמרה המכשפה. “זה יחזור אלייך.”
ואז התערפלו עיניה של המכשפה. ערפל אפור הופיע בהן והתערבל וכיסה מדרונות של שיחים נמוכים וקוצים וחיות קטנות כלטאות שהבזיקו עליהם כהבהקים של אור, והן הפכו עכורות ובלתי-חדירות כעיני העיוור. ואז הצטללו לאיטן, והצועניה הביטה בנורית במבט חדש, נוח בהרבה לשאתו, ולא שהיה רך יותר כמו שהכיל אותה יותר והתיר לה להיות.
“את מה שבאת למצוא לא תמצאי,” אמרה המכשפה.
היא עצרה רגע לשאוף אוויר.
“אבל אולי תמצאי מהו הדבר שעליך לחפש.”
נדרש אומץ רב כדי לדבר אל הפנים האלה הקרובות כל כך, מול הקפלים העמוקים של העור וכתמי הזיקנה או השמש, מול המבט שהיה עכשיו צלול ושקוף כמו מים, אבל אחרת היתה נחנקת.
“מהו הדבר שבאתי לחפש?” שאלה.
“מהו הדבר שבאת לחפש?” שאלה המכשפה.
ובאורח מוזר הצטלל ראשה של נורית לחלוטין, כמו מבטה של המכשפה, והיא ענתה: “את הריגוש באתי לחפש.”
“הריגוש,” אמרה המכשפה. “הו. מה שמאחורי הווילון.”
העין מולה הצטמצמה, העמיקה, כוללת בתוכה אותה, את הפתיליה המהבהבת, את הבוהק המתעמעם של הקירות, אפילו, מובחן בתוך השחור, הכחול העמוק של הערב. כל זה היה כלול בשחור הגמור הזה. אחר משכה בכתפיה. דומה היה שהעניין שלה בה אזל.
“את מחפשת את מה שאת מפחדת ממנו,” אמרה, “מתוך המחשבה היהירה שיש לך הכוח לשנות אותו.” לפתע ניצת זעם מבהיל, מזוקק כלהבת ספירט, בתוך העיניים שמולה. “לאיש אין הכוח לשנות את מהלך הדברים. רק לבחור
את הדרך שבה ילך מבין אלו הנתונות לבחירתו.”
“ואיך אדע אילו דרכים הן אלה?” שאלה נורית.
“את יודעת מהן הדרכים העומדות לרשותך,” אמרה המכשפה.
בעיניה היבהב קוצר רוח, והכעס המתעורר כאשר בן שיחך מתכחש למה שהוא מובן מאליו.
“אני תמיד יודעת, בעצם, איך ללכת אל מה שיחמוק ממני, משום שאני מפחדת ממנו ומשום שאני רוצה בו מאותה סיבה עצמה,” הציעה נורית.
“משפט מתימטי פשוט,” אמרה המכשפה.
ובאותו רגע נפתחו קירות המערה אל השמיים הצבועים בסגול אפור ונהדר, אל השמיים הפתוחים המרחפים מעל לוואדי ולאורות העיר העילית ובוסתני המנזרים המבודדים, והיו איתם לאחד; והערב התגבש ונסגר בתוך עצמו, סגול ומוצק ונהדר, כפי שהמים מתמזגים תמיד חזרה אל תוך עצמם, מחלחל בסלע ההר, במדרון הקוצני, בחספוס המינרלי של האבן, שמעולם לא עוּבּדה והוחלקה ונצבעה לבן אלא היתה רק היא עצמה, תמצית האבן, המינרל גופו; לא היתה מערה, ודאי שלא היתה צועניה ועַם החיטאנים כולו אולי לא היה קיים, ודאי לא היא עצמה בתוך המערה על הכיסא עם דבלולי הקש הדוקרניים ומבטה הנוקב של המכשפה שפלח את בטנה עד למקום החבוי האחרון, והיא הבינה עכשיו לחלוטין על מה דיברה המכשפה וידעה שלעולם לא תוכל להבין את הדברים פרט לאותו שבריר של רגע שהתקיים עכשיו, צלול כסכין חדה החודרת עד לב האדמה ועד ליבה שלה וממסמרת אותה אל הכיסא ואל מבטה של הצוענייה, שהרעיד עתה, כחוט שגלים עוברים לאורכו, ולאט התרפה עד שהתיר את הקשר והתיר אותה, מעט-מעט, אל עצמה הרגילה. והיא ידעה שאין לה מה לעשות אלא לקום ולהניח את שלוש-מאות הפסֶטות על שולחן העץ ולצאת ולרדת במדרגות החצובות באבן הגירית של ההר ולחזור בשביל המשתפל אל העיר התחתית, אל הבתים הצרים והגבוהים הצמודים זה לזה, ומלון אספלנדיד, שם חיכה לה אורי לארוחת הערב.
