דניאל מורדזינסקי, בורחס, 1978
בכרטיס הביקור של דניאל מורדזינסקי כתוב שהוא צלם. האמת היא שהוא בעל חברה המתמחה בסלילת מסלולי המראה. אף מטוס עדיין לא המריא משם, אבל אני לא מכיר עין אחת שראתה תצלום שלו ולא הרגישה איך מתחממים בתוכה מנועים דמיוניים.
אם מורדזינסקי היה צלם קרב הוא היה מצלם את תמונת האהובה שהסתיר הפצוע בכיס חולצתו המוכתמת בדם. אם הוא היה צלם טבע המצלמה שלו היתה מתאהבת בטביעת רגלן של נמלים. אם הוא היה מפעיל של מכונות פוטו-רצח הרי שיחד עם התמונות היתה נפלטת מהמכונה גם מטפחת לניגוב דמעות. במילים אחרות: מתחת לאספלט של מסלולי ההמראה מסתתרות הקופסאות השחורות. הסודות שהוא לא מאיר על פני מצולמיו.
התצלום של חורחה לואיס בורחס (צולם ב-1978) הוא רחבת הריקודים שעליה נרקד טנגו של אור וחושך. הפנים של בורחס קופאות כפנסי ג’יפ בעין השועל. האצבע המושטת מאחור קפאה באוויר והיא תישאר כך לנצח. בגלגול הבא היא תוכל להחליף את החרב המתהפכת בשערי גן עדן. ובמוחו? מה מצטלם במוחו? אני מנחש שהוא נזכר בארבע השורות שכתב שש שנים קודם בפתח שירו ‘הזקיף’:
הָאוֹר נִכְנָס וַאֲנִי נִזְכָּר בִּי, הִנֵּהוּ שָׁם.
תְּחִלָּה הוּא אוֹמֵר לִי אֶת שְׁמוֹ, שֶׁהוּא (כַּמּוּבָן) שְׁמִי.
אֲנִי שָׁב לָעַבְדוּת הַנִּמְשֶׁכֶת לְמַעְלָה מִשֶּׁבַע עַשְׂרוֹת שָׁנִים.
הוּא כּוֹפֶה עָלַי אֶת זִכְרוֹנוֹ…
במצלמה של דניאל מורדזינסקי הזיכרון מזכיר לאור הפרוז’קטור את הימים שבהם היה פנס כיס.
* מספרדית: טל ניצן
רוני סומק דיבר על בורחס והקריא שיר במסיבת ההשקה:
