אזרח או אזרחית יקרים,
שלשום, כשמאמא שלי אושפזה בכפיה, היא ביקשה שאכתוב משהו שיעזור לאחרים, מדריך קצר שיסביר איך הצלחתי לנצח אתַ שיטה. “לפחות שיצא משהו טוב מכל זה,” אמרה לפני שנדחפה לתוך אמבולנס, מי יודע מתי תחזור. “כן, מאמושקה,” צעקתי לה מַחלון, “אני אכתוב, שכולם ידעו.” אבל לא באמת רציתי לכתוב. היה לי נחמד כל כך להיות בבית ולא בעבודה. קציןַ-משמעת הרשה לי להיעדר מַעבודה במשך יומיים שלמים! וגם היה שקט כל כך בלי מאמא. אני אוהב אותה, כן? אבל היא עושה רעש בלי הפסקה, ומלכלכת אתַ רצפה, והולכת הלוך וחזור לאורךַ סלון, ומקרקרת. אז עכשיו היה שקט. לא רציתי לכתוב מדריך, ולא רציתי לגלות אתַ סוד איך מנצחים אתַ שיטה, וכך עברַ יום ולא כתבתי כלום.
עכשיו תראו, אני מוגדר עובד חיוני, ומזהַ כל התחיל בעצם, כשהופיעוַ הנחיותַ חדשות ואי אפשר היה יותר להתחמק מַעבודה. מה שאומרים לך – אתה חייב לעשות. אסור סתם להסתובב ברחוב, לפחות אסור לי, בלי להמציא תירוץ למה אתה לא בעבודה. שוטר תופס אותך? פקח תופס אותך? חבל לך עלַ זמן. אתַ אמת, אני השתגעתי מזה. וכמו שמאמא אמרה, מצאתי אולי דרך לנצח אתַ שיטה. ימים יגידו. בינתיים שכבתי עלַ ספה בסלון, בביתַ ריק ולא בעבודה, שרקתי לעצמי שירים ולא כתבתי שום מדריך. כיף.
פתאוםַ, יום בצהריים, מאמא חזרהַ ביתה, עם אזיק אלקטרוני עלַ רגל וקצינת-פיקוח שתבקר אותנו כל יום. כששמעתי רעשים במדרגות קפצתי מַספה ופתחתי אתַ מחשב, כאילו אני כותב. הרגשתי מאוד לא נעים, בעיקר כי הלשנתי על אמא ובגללי עצרו אותה. שלא תבינו לא נכון, עשיתי את מה שכולם עושים. כשלחצו אותי לפינה העברתי אתַ כדור הלאה. כשעצרו אותי ושאלו למה לא הגעתי לעבודה במשך שבוע – בניגוד לחוק וללא אישור! – אחרי שכבר ויתרו לי על יומיים! – עניתי שיש סיבה אישית שאני לא יכול לגלות. כששאלו מהַ סיבה עשיתי פרצוף עצוב וביקשתי מים. לקח להם שלוש דקות להביא כוס. בזמןַ זה חשבתי וחשבתי ולא הצלחתי למצוא תירוץ. למה לא הגעתי לעבודה? כי די, לא רציתי להיות עובד חיוני. העדפתי לשכב במיטה, לקפוץ לסופרמרקט, להסתובב עלַ דשא בגןַ ציבורי. אחרי שבוע של מנוחה חבר צלצל ואמר לי: “תבוא עכשיו לעבודה או שיביאו אותך…”
קפצתי לעבודה ומיד נלקחתי לחדר של קציןַ-משמעת. הוא לא אמר שום דבר, רק עשה פרצוף רציני מאוד. אמרתי שַסיבהַ אישית שלי שאני חולה מאוד במשהו. הוא שוב עשה פרצוף. מחלה היא תהליך מסודר שדורש אישור. אין דבר כזה “חולה” שנעלם לשבוע. יש מחלה קשה, בינונית וקלה, וַרופא אומר מה לעשות בכל מקרה. שתיתי קצת מַמים ואמרתי “אוקיי, שברת אותי. תשמע קצין-משמעת, זאת מאמא שלי. היא לא רגילה. היא משוגעת. ואני מתבייש. בגלל זה לא אמרתי כלום.” מעניין, חשב לעצמו קציןַ-משמעת, כדאי לקרוא לכלַ צוות, שישמעו אתַ סיפור.
שבעה אנשים התיישבו מולי. “אתה חייב לספרַ כל,” הם אמרו, “אחרת…”
“זה בסדר,” אמרתי, “לא חייבים לפרט אתַ דבריםַ רעים שיקרו לי. אני מוכן לדבר עלַ כל.”
חיכיתי רגע כדי לייצר מתח, והתחלתי לספר איך מאמא יצאה מדעתה, ושאני מאוד מתבייש. הקצינים היו חסרי סבלנות. “ספר! ספר! במה זה מתבטא?” הם רמזו שַסיפור חייב להיות עסיסי, אחרת… הם משכו אותי בלשון ואני נכנעתי. סיפרתי איך מאמא משמיעה קולות משונים, בורחת מַבית בלילות, מתחבאת מאחורי שולחן כשמגיעים שליחים, דברים כאלה.
“זה הכל?” שאלה קצינת-משמעת עם שיער קצוץ ותקעה בי מבט ארוך. הרגשתי שאני מאבד אתַ קהל שלי. קצין אחד התחיל לשחק עםַ טלפון שלו. קציןַ-משמעת שלי הציץ, אולי במקרה, בטופס מעצר. הייתי צריך לחשוב במהירות.
“ואז זה קרה,” אמרתי והשתתקתי.
קציניַ-משמעת הרימו את עיניהם מַטלפונים בסקרנות משועממת.
“קדימה, דבר! אתה יודע מה מוטל כאן עלַ כף!” אמר קציןַ-משמעת שלי.
“מאמושקה החליטה שהיא תרנגולת. היא התפשטה לגמרי, קרעה את כלַ כריות בבית והדביקה על עצמה אתַ נוצות שהיו בהן.”
“הדביקה?” שאל אחדַ קצינים.
“זאת שאלה?” שאלתי.
“למהַ כוונה?” שאלַ קצין.
“היא מרחה על עצמה משהו והדביקה נוצות. על כלַ גוף. מה לא בסדר עם זה?”
“לי זה נשמע מאוד לא בסדרַ!” קצין צחקק לעצמו וטפח על שכמו של קציןַ-משמעת שלי. “תפסת לך כאן חתיכת דג שמן!” אמר לו.
קציןַ-משמעת שלי המשיך להסתכל עלי במבט חודר. “מה עוד?” הוא שאל.
“צריך עוד?”
“כןַ! כל!” דמיינתי קצף או ריר שיוצא משפתותיהם שלַ קצינים.
“אחרי שהיא התפשטה, מאמושקה לקחה את כלַ מחבתות וַסכינים וזרקה אותם מַחלון. ואת כלַ לחם. היא צרחה משהו כמו –לא יהיה יותר שניצל בבית שלנו. והיא זרקה גם אתַ חתול.”
“היא פחדה מַחתול?”
“אתה לא היית מפחד מַחתול במצבַ זה?”
“זרקה מַחלון?”
“לאַ, חתול ברח בעצמו דרךַ מרפסת שלַ שכנים.”
“מה עוד?”
“בזמןַ ארוחות מאמושקה ליקטה עםַ פה פירורים מַרצפה ומדי פעם ניקרה אותי.”
“מה עוד?”
“זהו. נשבע במאמא שלי. זה כל מה שהיה.”
קציניַ-משמעת היו מרוצים מַאוצר שמצאו. לי היתה תחושה לא נעימה. לא הרגשתי שחדרו לי לפרטיות, כי הרי המצאתיַ כל. ובכל זאת, לא אהבתי אתַ חיוכים וַטפיחות עלַ שכם. הם התחילו להתבדח.
“שניצל, בוא הנה!” קרא לעברי קצין גבוה ומוצק. לפני שהספקתי לענות התגנב קצין אחר מאחוריי וצרח לתוך אוזני: “קוקוריקו!”.
קציןַ-משמעת שלי הרגיש אחריות למצב. הוא ביקש מַאחרים להפסיק ולקח אותיַ צידה.
“אני, וכלַ עם מאחוריך!” אמר לי בקול בוטח, “מאמא שלך השתגעה! מצב לא פשוט וזה קורה לפעמים! אך אל דאגה אנחנו יודעים להתמודד עם זה! אתה מרגיש בטוח לחזור עכשיוַ ביתה?”
הבטחתי לו שגם אם מאמא תנקר אותי זה לא יכאב.
“אוקיי! אני מאשר לך חופשה מיוחדת נוספת של יומיים שלמים מַמפעל! לךַ ביתה ושמור על אמך בזמן שאני מזמין אתַ פסיכיאטרַ מחוזי!”
“פסיכיאטר? מה הולך לקרות?”
“אל תדאג! אנחנו נאשפז את מאמא, אנחנו נרפא אותה, נתקן אותה והיא תחזור להיות כפי שהיא צריכה להיות! אין כמו מאמא!”
נסעתיַ ביתה. כשנכנסתי מאמושקה חיבקה אותי והציעה שנשב לאכול ארוחת ערב.
“יש לי חדשות טובות וחדשות רעות,” אמרתי.
“מה קרה?”
סיפרתי לה. מאמא לא הופתעה יותר מדי. היא ידעה שאני מתחמק מַעבודה. “מה אתה מציע שנעשה?” שאלה.
אבל מאמא לא באמת שואלת. היא יודעת ורק רוצה לשתף אותי בשיחה.
“מה את מציעה? אני חייב שתהיי תרנגולת, לפחות קצת, אחרת… אחרת אני לא יודע מה בדיוק יקרה.”
“אל תדאג, אתהַ אפרוחַ קטן שלי.”
כעבור שעתיים שמענו אתַ אמבולנס. הוא נעצר במרכזַ כביש והמשיך להרעיש עםַ סירנה. שני אנשים בחלוקים לבנים יצאו ממנו. שכנים הציצו מַמרפסות. הם ידעו מה הולך לקרות. מכונית שחורה נעצרה מאחוריַ אמבולנס וממנה יצא קציןַ-משמעת שלי.
ספרתי בלב מעשר עד אפס, ואז בחזרה עד עשר, ואז אחורה עד ארבע, ואז שמעתי דפיקה בדלת. דפיקה מנומסת, כאילוַ דודים הגיעו לביקור.
קציןַ-משמעת נכנס, תפס בזרועי והזיז אותיַ צידהַ. “כל בשליטה!” אמר לי, “אנחנו לא חושבים ששגעון הוא מדבק ואנחנו לא חושדים בך בכלום! כמובן בתנאי שתשתף פעולה! עדיף שלא תסתכל!”
“כ-כ-מובן,” עניתי וגמגמתי מתוך התרגשות, “תו-תו-תו-דה.”
אני לא מאמין, חשבתי לעצמי, נשמעתי עכשיו כמו תרנגולת. קוד-קוד-קוד-קודה! אני כורה לעצמי בור. אני חייב לשתוק. שגעון הוא לא דבר מדבק!
מאמא ניהלה בינתיים שיחה נעימה ונורמלית עם שני אנשיַ חלוקים. התחלתי לחשוש שהיא בוגדת בי. הלכתי לאט ובזהירות למטבח, כאילו אני רוצה לקחת לעצמי משהו לשתות או לאכול. פתחתי את מגירתַ פיצוחים ולקחתי חופן של גרעינים. חזרתי לסלון וזרקתי אתַ גרעינים עלַ רצפה שליד מאמא.
דבר לא קרה.
קציןַ-משמעת הסתכל עלי במבט חשדניַ. שניות נקפו.
“מאמושקה יקרה!” קראתי, “קיט-קיט-קיט-קיט! גרעינים, מאמושקה אהובה! הגיעַ זמן לאכול!”
מאמא הסתכלה עלי ומיד הבינה. היא התנצלה בפני שניַ חלוקים, התכופפה והחלה לאסוף אתַ גרעינים בפיה. מדי פעם הרימה את ראשה כדי לראות אם מסתכלים עליה. קציןַ-משמעת המשיך לנעוץ מבטים ושלח יד אלַ אזיקים. מאמושקה קרעה מעליה אתַ בגדים ונשארה בחזיה ותחתונים. היא דילגה ביןַ נוכחים, ירקה עליהם גרעינים, נפנפה בידיה וצעקה “קוקוריקו!”.
“היא שמחה שנתתי לה אוכל,” הסברתי לקציןַ-משמעת ולשניַ חלוקים. “מבחינתה זה לא רק מזון, אלא גם תשומת לב, כלומר הבעת רגש, הבעת אהבה. אני נותן לה גרעינים משמע אני חושב עליה ודואג לה. אני נותן לה גרעינים משמע אני מקבל שהיא מרגישה כמו תרנגולת, מקבל אותה כמו שהיא, בגובהַ עיניים, בלי ביקורתַ. קשר בינינו חזק מאוד.”
“אבל אתה יודע שהיא באמת תרנגולת?” אמר אחדַ חלוקים. לא עניתי לו. בינתיים מאמא נכנסה לתפקיד עד סוף. היא לקחה סכין וחתכה אתַ כריתַ גדולה שעלַ ספה. בכרית לא היו נוצות אלא חומר לבן ורך. מאמושקה העיפה אותו לתקרה וצעקה: “קולולולולולולוש!”.
“סכין! דרגת מסוכנות גבוהה!” לחש אחדַ חלוקים למכשיר קשר שלו, “נכנסים לפעולה!”.
מאמא נאזקה בכוח וקיבלה זריקת טשטוש. רגע לפני שעצמה את עיניה ראתה את קציןַ-משמעת מחזיק את כתפי ומסביר לי משהו. היא חייכה באושר וכשהתכופפתי להפרד ממנה לחשה באוזני: “תכתוב, תכתוב אתַ מדריך לאזרחים, שלפחות יצא מכל זה משהו.”
קציןַ-משמעת התקרב ומאמושקה צרחה: “קוקוריקו!” ואיבדה את הכרתהַ.
לילה עבר עלי בנעימים. למאמושקה לא דאגתי. ידעתי שהיא תסתדר. היא מאמושקה. חשבתי עלַ חופש שקיבלתי ותכננתי איך אשיג עוד כמוהו. אלא שכאמורַ, יום בצהריים מאמושקה חזרה פתאוםַ ביתה מַאשפוז.
התקרבתי כדי לחבק אותה ולחשתי באוזנה: “איך הצלחת לצאת משם בתוך יום, מאמא אהובה?”
מאמא סימנה שתספר לי אחר כך. היא דיברה עם קצינתַ פיקוח, שנתנה הוראות אחרונות ועזבה.
“זה היה לא פשוט,” אמרה לבסוף מאמא, “נאלצתי כמובן לבגוד בך, בניַ יקר. אני בטוחה שצפית את זה.”
“ברור,” עניתי, “איך בגדת?”
“סיפרתי שאתה מארגן קונספירציות. שבשבועַ אחרון ארגנת שתיים או שלוש ובגלל זה לא הגעת לעבודה. הם כרגע בהפסקת צהריים ולכן יגיעו רק בעוד שעתיים לעצור אותך.”
“אז אני צריך לברוח?”
“כדאי. למרות שבכל מקרה יתפסו אותך.”
“ברור. אולי אגיד שגם אני משוגע?”
מאמושקה הסתכלה עלי במבט מלא חמלה. תמים שכמותי. לעולם לא אצליח לעבוד כמוה על אנשיַ חלוקיםַ.
שעתיים עברו במהירות, והנה באו לאסוף אותי. קציןַ-משמעת הבטיח לי ענישה חמורה ולא מתפשרת בזמן שאנשיַ חלוקים קיפלו את ידיי לאחור. “שיקרתי,” לחשתי להם, “מאמא היא לא תרנגולת. אנחנו סתם אנשים רגילים שעוברים עלַ חוק.”
לפני שַמסר חלחל עליתי על אדןַ חלון, קפצתי והתחלתי לעוף במורדַ רחוב אל עץ פיקוס שאני אוהב, בצדַ צפוני שלַ צומת. מאמא לא יכולה לעוף כמוני, אך לנקר היא יודעת כמו מלכה. היא ניקרה במהירות את אנשיַ חלוקים, הותירה אותם חבולים ומדממים, אספה אתַ גרעינים שנותרו על רצפה (קשה להתאפק) וברחה גם היא.
נפגשנו לידַ פיקוס. “חשבתי על זה, מאמושקה,” צייצתי אליה מראשַ עץ. “אין לי כל כך מה לכתוב לאזרח ולאזרחית. מסתבר שאני לא יודע איך לנצח אתַ שיטה.”
“זה קל, אני אגיד לך,” קרקרה לי מאמא מלמטה, “אתה רושם?”
“אין לי כרגע ידיים,” צייצתי, “אני אזכור.”
“אוקיי”, כך מאמא, “אלף כל – לבגוד, לבגוד, לבגוד.”
“צודקת, מאמא, אם כולם יבגדוַ כל יהיה בסדר.”
“בית כל, כמו שאמרו חכמינו, במקום שבו יש שיטה של אנשים – אל תהיה איש.”
“נכון, מאמושקה!” היא כל כך חכמה, מאמא. לא יכולתי להתאפק. רציתי להראות כמה אני אוהב אותה. בזוויתַ עין זיהיתי חתיכת לחם שנזרקה עלַ מדרכה. קפצתי לשם, חטפתי אתַ לחם ונתתי למאמא.
“תודה,” קרקרה מאמא, “גימל כל, וזה הכי חשוב, אם במקרה אתה ציפור ואמא שלך תרנגולת – תנצל את זה, עדַ סוף, בלי להתבייש.”
“מצטער, מאמושקה,” צייצתי, “אני לא מבין את גימל. זה משל או משהו? תסבירי בבקשה.”
אך הגורל רצה אחרתַ. חתול שלנו לשעבר התקרב לעברינו בצעדים מדודים וחרישיים. “זהירות, מאמא, סכנה!” צעקתי, ומאמא החלה לברוח. אךַ חתול היה מהיר ומאמא איטיתַ. חתול התקרב והתקרב. “מאמא!” צעקתי בדמעות, “להתראות לנצח, אהבתי אותך!”. “גם אני אותך!” קרקרה מאמא, “להתראות, בניַ!”.
חתול הגיע למאמא, חיכך את ראשו ברגלה וגרגר. הוא היה קטן מאוד יחסית למאמא. “מוזר.” קרקרה מאמא. בעוד אנחנו נרגעים הופיעו מפינתַ רחוב קציןַ-משמעת ואנשיַ-חלוקים. הם הכניסו את מאמא לניידת. קציןַ משמעת צעק אלי: “משוגע, תרד מַעץ!” ועכשיו, אזרח או אזרחית יקרים, זהַ רגע להדריך אתכם. ואני רוצה לדבר על משוגעים. תראו, שגעון אולי לא מנצח אתַ שיטה, במיוחד כשקציןַ-משמעת מטפס ומתחיל למשוך אתַ נעל שלכם ואז מושך אתַ רגל, ועוד רגע אתם נופלים או מאבדים אתַ מכנסיים. אפשר ממש לספור בלב עד חמש, וַנפילה תגיע. ובכל זאת, יש בו משהו מרגיע, בשגעון. אפשר למשל להגיד לַקצין-משמעת: “הנה, אני יורד, עזוב אותי ואני יורד,” וכשהוא עוזב לעוף לעץ אחר, רחוק מאוד, ולהשאיר אתַ גוף ואולי גם אתַ נפש כבולים בתוךַ ניידת, ליד מאמא.
תצלום: ליאב עציון
