יוהאן סבסטיאן באך. מדוע אין שום דבר שעולה לי בראש כשאני אומרת את השם יוהאן סבסטיאן באך. לא, אין זה מדוייק. אני יודעת שהיו לו עשרים ילדים ומזה אני מסיקה שהייתה לו יותר מאישה אחת. אני יודעת גם שהיה לו בן שהיה מפורסם ממנו – קרל פיליפ עמנואל, ואני יודעת שהוא עבד בלייפציג, והיה שם קאפלמייסטר. עכשיו כשאני חושבת על זה, אני מתחילה לשמוע את העוגב של הטוקטה המפורסמת ברה מינור, שבאה לי בראש תמיד בביצוע ז’ק לוסיה. האם זה משהו להתבייש בו? אני יודעת גם שאולי לא הייתי יודעת שום דבר על באך, יוהאן סבסטיאן, אלמלא היה מנדלסון, פליקס וגם אולי שומאן, רוברט. בכל אופן, כך תמיד אומרים. אני זוכרת כשכשהייתי בת שבע-עשרה, ממש לפני צבא, וממש בסיום שנת הלימודים האחרונה בקונסרבטוריון, הייתי צריכה לנגן טוקטה ופוגה במי מינור של באך ומשום שהנער שרציתי שיגיע לשמוע אותי לא הגיע, ניגנתי במהירות שהייתה גבוהה פי שלושה ממה שתכננתי.
עד גיל שתיים-עשרה חשבתי שהוא טכני, והיו לי הרבה סטיגמות לגביו בראש, שמהן התחלתי להשתחרר רק אחרי שהכרתי את המורה נעמי. נעמי שהייתה מאוהבת בבאך בכל מאודה. וכל הילדים היו אומרים עליה שהיא מאמינה שהיא ויוהאן נשואים כבר שנים. כשהיינו בבית הספר סירבתי להאמין. קשה להאמין לילדים אכזריים, שמספרים לך סיפורים תוך כדי התלחששות ונחירה… אבל, עכשיו אני נזכרת – היא הרי אמרה זאת בעצמה כמה פעמים. סיפרה על אהבתה הגדולה, אהבה רומנטית, והתוודתה על חייהם המשותפים, משתוממת וודאי על פרצופינו הנדהמים, שמנסים להסתיר את רגשותיהם מאחורי חיוך, נבוך או מרושע. דומה שהיא לא הרגישה בסכנתן של הקנטות ושל גילוי סודות-נסתר לילדים שהבנתם את רזי השגעון והמוזיקה היתה מוגבלת מטבע הדברים. היום, כך סיפר לי מישהו, היא יושבת באברבנאל. אינני יודעת אם הדברים קשורים. היו שמועות שגם בעבר היא בילתה זמן מה שם, אבל אני חשבתי, גם בלי לנסח זאת לעצמי במילים האלה בדיוק, שזוהי השלכה בורגנית של אנשים שאינם מבינים תשוקה מהי. גם אותי הביכה ההתנהגות שלה, אבל לא הבנתי מדוע היה צורך בבית חולים, ולמה דומה היה שאנשים ממהרים כל כך לשלוח אותה לשם.
היה לה שיער אדום מאוד, והיא לא הרשתה לנו להכניס טלפונים לכיתה. כזו הייתה נעמי. היא אמרה שהם עושים לה כאב ראש. היא לימדה אותנו את יסודות הקומפוזיציה, והכל התבסס על קנטטות של באך, יוהאן סבסטיאן. מי שהצליח לרשום משמיעה את קו הבס בלי טעויות היה זוכה אוטומטית במאה. אני תמיד קיבלתי מאה, גם אם טעיתי, כי נעמי אהבה אותי, והיא אהבה את איך שהייתי מנגנת באך. נעמי הייתה שרה את הקנטטות שלה, שלו, בקולה תוך כדי שהיא מנגנת את קו הבס ביד כבדה, בציפורניים של פסנתרנית. את התלמידים שאהבה כינתה “נרקיס במדבר”. גם אני הייתי נרקיס במדבר. למי שלא אהבה לא היה סיכוי. היא חילקה לכולנו פתקים בתחילת השנה. היה כתוב עליהם “כאן גן עדן”. כל כך אהבתי את הפתקים הקטנים האלה, אף על פי שלא הערכתי אותם, שהרי ילדים וגם נערים לא יודעים להעריך דברים מהסוג הזה. היום אני יכולה לומר שגם לא הבנתי אותם, אבל המילים “כאן גן עדן”, מילים כל כך לא מובנות, מלים כל כך סתומות, נתנו לי הרגשה של מסתורין, כאילו אני שייכת לכת סודית שאיש אינו יכול להבינה חוץ ממי שמכיר את נעמי. אלה הם הדברים שילדים כנראה כן יכולים להבין. אנשים חד פעמיים. התשוקה של נעמי הייתה כל כך ברורה, כל כך מביכה, ועם זאת כל כך כנה, שאי אפשר היה שלא לרצות לקחת חלק בכת הזאת שהיא הציעה לנו סביב הדמות הנוכחת תמיד – דמותו של יוהאן סבסטיאן באך. אני לא זוכרת אם כל הפתקים שקיבלנו היו באותו הצבע. שלי היה בצבע טורקיז והוא היה עטוף בלמינציה, כמעין שלט קטן. אפילו זה נראה מסתורי. לא הייתה שום מטרה לשלטים האלה ואי אפשר היה לעשות איתם דבר, רק להתבונן בהם. הם לא היו מגנט, לא מדבקה ולא סימנייה. סתם מלבן קטן, חמישה סנטימטרים על עשרה.
להיכנס לכיתה שלה היה כמו להיכנס לשיר, ואף על פי שכולנו היינו חכמולוגים, כולנו יכולנו גם להעריך את העובדה שאין עוד מורים כאלה. היה זה מסתורין בפני עצמו, כיצד נתן בית הספר למורה שכזאת ללמד תלמידים. כיצד זה שההורים אינם מתנגדים, איך התאפשר לנו ללמוד עם נעמי את באך. כל מחזור תלמידים היה מתחיל תמיד במינואט בסול מז’ור, וכולם אצלנו הכירו גם אותו בעל פה, עד זרא כמעט, ועם הרבה ווריאציות שכל אחד היה כותב בבית. אחר כך היו עוברים לאַריה ברה מז’ור, ואחר כך היו מגיעות הקנטטות, עם ארבעה, חמישה קולות, כמו יער קטן ושחור וצפוף שהיה נגלה לנו מתוך הפסנתר ושאותו היינו צריכים לייצג על הדף. הכיתה הזאת של נעמי היא הדבר הכי קרוב שהרגשתי לייראה מפני מורה, ולְכבוד. במקרה של נעמי ברור היה לי שיש דברים שהיא יודעת ושאני לא אוכל לדעת, לפחות לא בזמן הקרוב, ולפחות לא בלי להישבע איזו שבועה מיוחדת תחילה… ההרגשה וההנחה הרווחת הייתה שהיא אישה בודדה מאוד. אינני יודעת אם זה נכון. בדידות, כפי שמדברים עליה בילדות, איננה משאירה טעם של מרירות. היה זה עוד אחד מסימניה של נעמי, שהיתה פנויה לחיים פרטיים לצד מלחינה הנערץ, פנויה כפי שלא היה אף אחד מהמבוגרים שהכרנו.
פעם ראתה אותי מתגנבת מאחורי בית הספר לכיוון הים, שעמד לא רחוק ואפשר היה להריח אותו. “נטלי!” היא צעקה לי בקולה הצרוד, העמוק כמו הבס. נבהלתי כמובן ומצד שני שמחתי שזאת היא ולא מישהו אחר. “את בורחת כבר?” צחקתי במבוכה ועניתי שהתכוונתי לצאת לקנות לעצמי משהו לאכול ומיד לחזור. היא הסבירה לי שאין טעם לשקר. גם כך היא לא מתכוונת לספר לאף אחד. מהשיעורים שלה אף פעם לא הברזתי. גם כי פחדתי ממנה ולא רציתי להסתבך עם שומרת גן העדן. גם כי זאת הייתה מעין הצגה עם כללים וחוקים במקום שבו כל השאר משעמם עד מאוד וצפוי מראש. המטרה הייתה לעבור את השיעור בשלום. חוץ מזה, נעמי הייתה חולה לעתים קרובות והשיעור היה מתבטל.
לעתים נדירות היה משתרבב גם נטע זר לשיעור וגם לזה חיכינו תמיד. נעמי העריכה מאוד את אביב גפן. היא הביאה לנו את השיר שלו, “המכתב”, כדי שנפענח אותו. היא השמיעה את השיר פעם אחת מהדיסק, ואז התיישבה ליד הפסנתר והתחילה לנגן ולהמהם מתוך הבטן, בהמהום שהגיע עמוק מבפנים, כשהיא נעצרת על האקורדים הכרומטיים בלי לשים לב לדינמיקה. היא העריצה את ההרמוניות, וכשנעמי הייתה מדברת כך על הרמוניות, היית חייב להתמלא הערצה ביחד איתה, כי ידעת שהיא תמיד משווה הכל לבאך.
היא לימדה אותי את צלילו של הבס. איך להשעין את היד לכיוון הצלילים העמוקים שלמטה ולתת להם להכתיב את אופי היצירה. היא הייתה נרעדת מהמורכבות הבלתי אנושית של אקורד בודד והתלמידים היו נרעדים איתה. פעם אחת ראיתי אותה נשענת על המראה בסטודיו לשם הביאו פסנתרן מקצועי כדי שינגן לנו את ווריאציות גולדברג. היא הייתה שעונה כל כך על הקיר עד שנראה שהיא עומדת להזיזו.
פעם אחת כשלא הצלחתי לכתוב את הבס (פשוט לא הצלחתי, איני יודעת למה) נדמה היה לי שהיא נעלבת. “רק תכתבי את הקו התחתון, את הבס עצמו, את לא צריכה שום דבר אחר,” היא הפצירה. אבל לפעמים פשוט לא הצלחתי. למד איתי אחד בשם ערן, שהייתה לו שמיעה אבסולוטית, שזה כמו לרמות. ראו עליה שהיא מתייחסת אליו מתוך הרגל משפחתי, כי אחיו הגדולים כבר עברו תחתיה כתלמידיה, והפכו בהמשך למוזיקאים מקצועיים.
והיא לא הייתה מתייאשת. הייתה משמיעה לנו לפעמים את אותה הקנטטה עשר פעמים בשיעור, עם הפסקות, כדי שמי שלא הספיק יצליח לשמוע ולכתוב בקצב שלו. בדרך כלל, חוץ מהבס לא הספקנו למלא את החסר. אבל את הקנטטה הזאת היינו מחזיקים בראש אחר כך בכל הטיולים ובשוטטות הנערים הרגילה, כמעט בלי להרגיש. גם את השלטים הקטנים של נעמי היינו נושאים איתנו, כאותות. בלי שום מטרה או תכלית, הם היו איתנו, משייטים בתיק בין חלקי סנדוויצ’ים רקובים, נושאים את בשורתו של גדול מלחיני גרמניה.
תצלום: אריאל נשרי
