תרגום והקדמה: ענת פרי
באוגוסט 1924 התפרסם בברלין בהוצאת Die Schmiede הקובץ “אמן רעב” שכלל ארבעה סיפורים: צער ראשון, גברת קטנה, אמן רעב ויוזפינה הזמרת או עם העכברים. היה זה החיבור האחרון שקפקא הספיק להגיה ולהתקין לדפוס בטרם מותו ב-7 ביוני 1924.”צער ראשון” הוא הסיפור הפותח את הקובץ, והוא פורסם לראשונה ב:Genius, Zeitschrift fuer werdende und alte Kunst, שנה שלישית, 1921, ספר שני – הופיע בפועל בינואר 1923.קל לראות כי חוטים רבים קושרים את הסיפור “צער ראשון” לסיפור שהעניק לקובץ את שמו, “אמן רעב”, ובכל זאת הוא סיפור אחר לגמרי, ואולי יזכיר לאחדים את סיפור הנסיכה על העדשה, אבל את הביקורת החברתית הנוקבת של אנדרסן מחליפים במקרה זה חיוך וחמלה על צער האמן, שזולתו לא יבין, וגם על תחושת העבד לגורלו שכה חזקה בכל סיפוריו של קפקא, כבלי הגורל שאין היחיד יכול להתירם, אלא הוא הולך ומסתבך בהם כחיה במלכודת.
אמן טרפז – ידוע שאמנות זו, המבוצעת במסגרת במות המופעים הגדולות, היא אחת מהקשות ביותר בין כל אלה שבהישג ידו של אדם – תחילה רק מתוך שאיפה לשלמות, מאוחר יותר מתוך הרגל שהפך רודני, כונן את חייו כך, שכל עוד עבד באותו עסק, נשאר יום ולילה על הטרפז. יתר צרכיו המאוד מועטים סופקו באמצעות משרתים שהחליפו זה את זה, אשר השגיחו מלמטה, וכל מה שנדרש למעלה העלו והורידו במתקנים שנבנו במיוחד. מאורח חיים זה לא נגרמו קשיים מיוחדים לסביבה. רק במשך הקטעים האחרים בתוכנית קצת הפריע, שהוא, אי אפשר היה להסתיר זאת, נשאר למעלה, ואףשבזמנים כאלה הוא התנהג לרוב בשקט, פה ושם תעה אליו מבט מן הקהל. אבל ההנהלות סלחו לו על כך, מכיוון שהיה אמן יוצא מן הכלל ללא תחליף. כמובן גם הבינו, שלא מכוונה רעה הוא חי כך, ובעצם רק כך יכול היה לכפות על עצמו תרגול מתמשך, רק כך יכלה אמנותו להשתמר בשלמותה.
מלבד זאת למעלה היה גם בריא, וכאשר בעונת השנה החמה יותר נפתחו החלונות הצדדיים סביב סביב לכרכוב הגג, ויחד עם האוויר הצח חדרה גם השמש בעוצמה לחלל השרוי באור דמדומים, אז היה שם אפילו יפה. מובן שיחסי האנוש שלו הצטמצמו, רק לפעמים טיפס אליו למעלה על סולם החבלים מתעמל-עמית, ואז ישבו שניהם על הטרפז, התנודדו ימינה ושמאלה עם החבל התומך ופיטפטו, או שבנאים תיקנו את הגג והחליפו עמו כמה מלים דרך חלון פתוח, או שאחד ממכבי האש בדק את תאורת החירום בגלריה העליונה וצעק אליו משהו מלא כבוד, אך לא ממש מובן. מלבד זאת שררה סביבו דממה. רק לעתים צפה מהורהר אחד העובדים, שתעה לו מעט אחר הצהרים בתיאטרון הריק, במבט למעלה, אל הגבהים הכמעט נעלמים מן העין, שם אמן הטרפז, מבלי שיכול לדעת שמישהו הבחין בו, עסק באמנותו או נח.
כך יכול היה אמן הטרפז לחיות באין מפריע, לולא המסעות הבלתי נמנעים ממקום למקום, שהעיקו עליו מועקה כבדה מנשוא. אמנם האמרגן דאג לחסוך מאמן הטרפז כל הארכה בלתי הכרחית של סבלו: לנסיעות בערים השתמשו במכונית רנו, שבה, ככל האפשר בשעות הלילה או שעות הבוקר המוקדמות ביותר, חלפו במהירות הבזק ברחובות הריקים, אבל כמובן לאט מכפי כמיהתו של אמן הטרפז. בנסיעות על מסילת הברזל הוזמן קרון שלם שבו בילה אמן הטרפז את הנסיעה, אמנם בעליבות, אבל בכל זאת כתחליף מסוים לאורח חייו הרגיל, בתא המטען. במקום ההופעה הבא, זמן רב לפני הגעתו של אמן הטרפז, כבר עמד הטרפז במקומו בתיאטרון, וגם כל השערים המובילים לתיאטרון היו פתוחים לרוחה, כל המעברים הושארו פנויים – ובכל זאת היו אלה תמיד הרגעים היפים ביותר בחיי האמרגן, כאשר אמן הטרפז הניח את רגלו על סולם החבלים, ובהפטירו נו, סופסוף, נתלה שוב על הטרפז שלו. ככל שרבים היו המסעות שעלו יפה בידו של האמרגן, כל מסע חדש הטריד אותו מחדש, כי המסעות, גם בהתעלם מכל הדברים האחרים, הרסו בכל פעם את עצביו של אמן הטרפז.
כך הם שוב נסעו יחדיו, אמן הטרפז שכב בתא המטען וחלם, האמרגן נשען אל פינת החלון וקרא בספר, ואז דיבר אליו אמן הטרפז בלחש. האמרגן מיד התייצב לשירותו: אמן הטרפז אמר, נושך את שפתיו, שכעת נחוצים לו לתרגיליו, במקום הטרפז היחיד שהיה לו עד כה, שיהיו תמיד שני טרפזים, שני טרפזים זה כנגד זה. האמרגן הסכים לכך מיד. אבל אמן הטרפז, כאילו רצה להראות, שהסכמתו של האמרגן כאן היא בכל מקרה חסרת משמעות, כפי שיכלה להיות התנגדותו, אמר, שכעת לעולם ובשום תנאי לא יתרגל עוד על טרפז יחיד. נראה היה שהוא מתחלחל מן המחשבה שזה יכול בכל זאת לקרות פעם. האמרגן הצהיר שוב, לאט ובתשומת לב, על הסכמתו המוחלטת, שטובים שני טרפזים מן האחד, ומלבד זאת יהיה ציוד חדש זה רווחי: ההפקה תהיה מגוונת יותר. אז החל אמן הטרפז לפתע לבכות. מבועת עד עמקי נפשו קפץ האמרגן ושאל, מה קרה? ומאחר שלא קיבל כל תשובה, טיפס על הספסל, ליטף אותו ואימץ את פניו אל שלו עד שגם דמעותיו של אמן הטרפז זלגו עליו. אבל רק לאחר שאלות רבות ומילות כיבושין התייפח אמן הטרפז: “רק המוט היחיד הזה בידיים – איך אוכל אז לחיות!” כעת היה כבר קל יותר לאמרגן, לנחם את אמן הטרפז: הוא הבטיח, שמיד בתחנה הבאה במקום ההופעה הבא יטלגרף בעניין שני הטרפזים, נזף בעצמו על שזמן כה רב הניח לאמן הטרפז לעבוד רק על טרפז יחיד, והודה לו ושיבח אותו מאוד, שסופסוף העיר לו על טעותו.
כך עלה בידי האמרגן להרגיע אט אט את אמן הטרפז, ויכול היה לשוב אל פינתו. אבל הוא עצמו לא נרגע. בדאגה כבדה התבונן בחשאי מעל הספר באמן הטרפז. אם התחילו מחשבות כאלה לענות אותו, האמנם אפשר להפסיק אותן לגמרי? האם הן לא תתגברנה ותתגברנה? האם אינן איום קיומי? ובאמת נדמה היה לאמרגן שראה, כיצד כעת בשינה רגועה למראה, שבה הסתיים הבכי, מתחילים להיחרת הקמטים הראשונים במצח הילד החלק של אמן הטרפז.
מקור התמונה כאן
