1. ככה
אדוני,
נאמר לי שאתה מתעניין במשחק הקטן שלנו. ובכן, הוא נהג למשוך בפעמון. אחד ארוך שניים קצרים, זה מה שזה היה, ושוב, ועוד פעם; איך משך, אתה שואל? יש שיאמרו שעשה זאת בתקיפות גברית, אחרים אולי יעדיפו לכנות זאת קוצר רוח ילדותי מפונק… מכל מקום, זה היה הסימן. ואז מרתה הטבחית היתה הודפת לעברי את מגש התה בשאט נפש ומקרקרת, “אני משערת שאת יודעת מה מוטל עליך לעשות עכשיו, ילדתי.” היא לא אהבה את זה, הקרפדה הקשישה, לא אדוני, אבל אני נערת מטבח פשוטה, יסלח לי אלוהים, מיטה בקיטון שבעליית הגג ואש נעימה באח, אדוני, מי צריך יותר מזה כשהרוח שורקת בחוץ? וזוג נעליים טובות לצעוד בהן לכנסייה בכל יום ראשון, ותפוחי אדמה בשמנת ככל שרק ארצה לזלול. אז איך להסביר לך, אדוני? החלפתי במהירות סינר ועליתי.
הוא נהג להמתין לי בפינה המרוחקת של החדר, סמוך לחלון הרחב. עטוף בגלימה ארוכה, נהדרת, יריעת פרווה סמיכה עם בִּטנת משי. מאיזה סוג? אינני יודעת. חומה. עבה. שעירה מאוד. ניתן לחוש ברכותה גם ממרחק שלושים צעדים. אולי פרוות דובים, לפעמים הציידים… לא חשוב. כששמע אותי מתקרבת, הסתובב, וביקש בקול עדין שאניח את המגש על ה-, אתה מבין אדוני, מלפנים הוא לא לבש כלום. הזה שלו, תסלח לי, כן? ככה מולי, מכונס בין רגליו כמו אנקור אפרפר
קטן, ממש כמו שאני מדברת איתך עכשיו… כל כך צחקנו על זה אחר כך במטבח, עד שהבטן כאבה, חוץ משרה-מייבל הטיפשונת הקטנה, שרצה החוצה לבכות או להקיא.
קטן, ממש כמו שאני מדברת איתך עכשיו… כל כך צחקנו על זה אחר כך במטבח, עד שהבטן כאבה, חוץ משרה-מייבל הטיפשונת הקטנה, שרצה החוצה לבכות או להקיא.
בפעם הראשונה?
בפעם הראשונה הידיים רעדו לי ככה שלא הצלחתי בשום אופן לייצב אותן על המגש, וכל מה שהיה עליו נקש וריקד ולבסוף עף לריצפה. שככה יהיה לי טוב אדון, הוא עמד והסתכל עלי בלי להוציא הגה, ואור השמש פגע באבני האודם שעל טבעת החותם והצית להבות קטנות על אצבעו השמנה, והפרווה סמרה. רציתי לברוח משם בחזרה למטבח, אבל ידעתי שממילא מרתה תשלח אותי שוב למעלה, לנקות הכל, אז כרעתי לריצפה ואספתי שברי חרסינה לבנה דקיקה שטבעו בשלולית כהה וריחנית של תה. הוא התבונן בי בעת שניקיתי ואחר כך הלך. התאפקתי לא לבכות, לא יאה שמשרתת תזיל דמעות ליד האדון; ניקיתי וחשבתי, סתמי ת’פה שלך רובי, כי אם היה לך פחות מזל היית מנקה עכשיו שלולית חמוצה של שתן ובירה על ריצפה מזוהמת של איזה פאב, עם ישבן סגול מרוב צביטות שיכורים.
וגם פחדתי שהוא כועס עלי, בטח שפחדתי;
אבל אחר כך הוא קרא לי שוב ושוב, לפעמים פעמיים ביום, ומהר מאוד הבנתי:
הוא רק רוצה לשחק. זה נהיה המשחק הקטן שלנו. גם אני אוהבת לשחק, ורק מרתה רטנה שאני מחסלת לה את כל מערכת הכלים, אבל לא כעסה באמת, היא ידעה שזו לא אשמתי, שזה רק משחק. בכל פעם שהפלתי את המגש, היה נדלק לו טיק כזה בשפם, מפילה את המגש וצורחת, אוהו כמה צורחת. בהתלהבות, אבל לא חזק מדי, כמובן, שהיא לא תשמע.
אבל בזמן האחרון,
בזמן האחרון נהג לצאת את החדר כמעט מייד, אדוני, במהירות שיא, כמו רוצח שעוזב זירת פשע. רדוף, חסר מנוחה, נראה אבוד ומנותק, ו – איך אומרת מרתה, שאוהבת להשתמש במילים של ליידי – שקוע בשרעפים? למען האמת דאגתי לו קצת, חשבתי שאולי חלה. העיניים שלו היו אדומות, אפילו לא טרח להניח את הכתר על הראש, לא כמו פעם, כשהקפיד להסתיר מכולם את הקרחת הקטנטונת… אז זהו, אחרי שהכל נגמר, מר הדסון אמר שאם מתחשק לאדון להוציא את המה-שמו שלו להצגה קטנה, ועוד בכיכר הטקסים הראשית מול כל הציבור, זה עניינו הלגמרי פרטי, ומרתה הינהנה. היא תמיד מסכימה עם כל מה שמר הדסון אומר. היא גם אמרה שמלכים הם לא כמונו וזו עובדה. אבנעזר, זה הסייס הזקן, אמר שהכל בגלל הצרה הזאת של נישואים בתוך המשפחה, והוא עוד זוכר מה הסבתא של הוד מעלתו עוללה במוראביה כשהיתה נערה… אבל אני הייתי שם, כשצעד זקוף וגאה במורד השדירה המרכזית. לא, אני לא חושבת שהסתכל עלי באופן מיוחד, אולי כן, אולי טיפ-טיפה, לא יודעת, אבל ראיתי בדיוק איך השפם שלו רטט, אפילו שכולם רק הסתכלו והסתכלו ואף אחת לא העזה לצרוח. הוא רק רצה לשחק קצת, זה הכל, אדוני. זה מה שזה היה.
וחוץ מזה, מר הדסון תמיד אומר שמלך משועמם הוא מלך מסוכן, אדון. ושכל מלך אחר במקומו כבר מזמן היה מארגן לעצמו איזו מלחמונת להשתעשע בה.
לא ככה, אדוני?
(כל אחד יכול להפוך לכל דבר. מי הולך ומי נשאר. אני מאובן על קרקעית ים תֶּטיס. פכפוך המעמקים האילם. צינת החושך שכדורי עיניים צפים בה לאיטם. דממה. דבר לא מתרחש. ריקנות מתרוקנת לתוך ריקנות אחרת. דבר לא משתנה. לא סדר יום נוקשה, לא משכימים, לא רוחצים, לא מגלחים, לא מבשמים, לא מלבישים, מאכילים ומשקים. דממת נצח. לא מפטפטים, מלהגים, מלחששים סוד. טורי העוזרים, החצרנים, היועצים, השרים, השתדלנים. לא מתכתשים על תשומת לבי, לא מבקשים בקשות, לא מפילים תחנונים, פורחים וקמלים, דורסים ונדרסים. כל כך אהובים וכל כך עיוורים, באמונתם הזכה, הילדותית, ואני אינני עוד בעולם והם בעולם המה, והם קוראים לי לצאת אליהם.)
2. כמו
…’לבלתי רום לבבו מאחיו’, נכתב בברית הישנה. סבורני שהכרתיו היטב, במידה שאדם מבוגר יכול לטעון כי הכיר נער צעיר. כל יורש עצר, כפי שהורו מלומדינו העתיקים, משתייך לאחד מבין שני אבטיפוסים אפשריים. הראשון – ריקא רודף תענוגות, נרפה והולל, שביום מן הימים, על פי עקרון ההורשה, תעמוד לו זכות אבות וכתר יוצב על ראשו. הטיפוס השני, וכמעט מיותר לציין שאלכס נמנה עליו, יהיה להוט להוכיח לכל – שיותר מכך וכך ליטרים של דם נכון הגודש את עורקיו, אכן ניחן בכישורים של ממש. הוא ראוי. הוא יהיה. לא רק יחלוף שקוף בין דפי ההיסטוריה. יורש העצר אלכסנדר הכשיר עצמו לרגע ההכתרה מרגע שעמד על דעתו, ואני, בדרכי הצנועה, ליוויתי אותו וסייעתי בידו כמיטב יכולתי. מנהיג, יסביר לך אלכס, אינו רק גנטיקה ורצון האלוהים.
השעות הרבות והיקרות שבהן כיתתנו רגלינו לבדנו ביערות! מרוחקים ממוראות הממלכה, מתקשטים במחרוזות אור וצל, או דוהרים כסוסים עד שנשימתנו נעתקה! לפנות ערב, כשרבצנו מיוגעים על שפת פלג ללא שם, אדים חמימים עלו מן המים, מגופנו, עת דיקלמנו בצוותא את “ברוטוס איש כבוד הוא”. סלח לי על שאני נרגש כל כך, הלא תבין… כשהיה בן שתים-עשרה חדל לאכול בשר, ואולי משום כך נותר צנום בהשוואה לבני גילו. בהיותו בן ארבע-עשרה קבע שהישיבה בכנסיה ברכה לבטלה היא, אך אהב לקרוא בתנ”ך בקול רם, זה ספר מוסיקלי, חזר ואמר. גם אני עצמי, אם יורשה לי להעיר, ניזון מירקות ואתיאיסט מוחלט. משהוכרז על פתיחת עונת הציד – חלה מאוד ואילץ את אביו לצאת בלעדיו אל הכפר. בעונת הנשפיות נהג לחמוק בחשאי אל כסא פינתי ולחטוף תנומה קלה, אתה מבין, נערות החצר הנאוות עוררו בו באותה עת לא יותר מאשר שיעמום סלחני. הוא עצמו דמה לנערה, בעצמותיו הקטנות, בסבך תלתליו שכיסה-לא כיסה זוג עיניים חולמניות, ושוב עליך לסלוח לי על שאני נרגש כל כך, איני אלא שוטה
זקן. עיניו האדימו מקריאת יתר, וגם על כך אני מתייסר. לא היה אפשר לעצור אותו, הנסיך אלכסנדר בלע כל פיסת נייר שנפלה לידיו. ספרי מומחים שעסקו בניתוח כלכלי של מסדר אבירי ההיכל? חיבורים על אודות אסטרטגיות הכיבוש של מגאס אלכסנדרוס? קונטרסים שהיללו את הארכיטקטורה של וינה? הכל בכל, תמיד בשפת המקור. ספר לי עוד על האושר, על הסבל, הפציר בי. וסיפרתי.
זקן. עיניו האדימו מקריאת יתר, וגם על כך אני מתייסר. לא היה אפשר לעצור אותו, הנסיך אלכסנדר בלע כל פיסת נייר שנפלה לידיו. ספרי מומחים שעסקו בניתוח כלכלי של מסדר אבירי ההיכל? חיבורים על אודות אסטרטגיות הכיבוש של מגאס אלכסנדרוס? קונטרסים שהיללו את הארכיטקטורה של וינה? הכל בכל, תמיד בשפת המקור. ספר לי עוד על האושר, על הסבל, הפציר בי. וסיפרתי.
אינני יודע כיצד הגיע לידיו הספר ההוא. האם עלי לחוש אשמה? “דברי ימיה של כל החברה כולה עד כה, הם דברי הימים של מלחמת המעמדות”. אולי השתרבב הספר בטעות אל מדפי הספרייה המלכותית, אולי קושרים (דומה שבימינו הם מצויים בכל מקום) הניחו אותו כמתנת אהבה אכזרית על אדן חלונו. בל נשכח שהיה מלך צעיר, וכמו כל הצעירים עקשן ואהוב וכל כך נוח להשפעה. האם יתכן שידי היא שהפקירה מבלי משים את הספר הארור על שולחן הקריאה? אם כך, ראוי שיוציאוני להורג כבוגד במלכות!
המשנה המהפכנית הסעירה את דמו. כשצעד כפי שצעד, ואינני רוצה להאריך בדברים על אודות האירוע הפומבי המצער ההוא, בסך הכל תבע מאנשיו להכיר באמת – מתחת לגלימה המפוארת, תחת כובדו של הכתר, מסתתר אדם ממש כמותם, עם אותם רמ”ח בדיוק, ועם צלקת מניתוח תוספתן שהתאחתה רע, וכן, כמו שראינו כולנו – עם זין בינוני למדי בממדיו. הוא צעד בשלווה, כמי שחי עם עצמו בשלום נדיר, ולראשונה קינאתי בו מעט על החירות המוחלטת להיות מי שהוא. אחר כך חזר אל הארמון, וביקש שאיש לא יפריע לו. “גם לא אתה, היינריך,” אמר לי בקול לאה, מבוגר מכפי גילו. באותו רגע ראיתיו כפי שיהיה בזיקנתו ונרעדתי. היו אלה מילותיו האחרונות אלי. סוסו, כך התברר אחר כך, הוכן עבורו בשעות הקטנות של הלילה. הוא קם ויצא מזרחה. לבדו. אביו שלח אחריו גדודים של חיילים, אך הם חזרו חפויי ראש ושקטים, כמו אחרי ליל דמים. “יש רק
דרך אחת לשרת את המהפיכה,” כתב בכתב ידו על גב הסימנייה שהשאיר בעמוד האחרון של הספר.
דרך אחת לשרת את המהפיכה,” כתב בכתב ידו על גב הסימנייה שהשאיר בעמוד האחרון של הספר.
אמנם אינני אלא שוטה, שוטה זקן, אבל לפעמים, חי נפשי, לפעמים…
(תמיד הם קוראים לי לצאת אליהם.
עלי לצעוד עכשיו. הכובד הארצי, הקלילות השמימית. צעד ממלכתי. חם קר. נפנוף שלום למרחקים, אינספור קידות, זהירות, ידיים פשוטות לצדדים, רק לא למעוד. החבל דק מתמיד, חוטי צל סמויים קושרים קשרים, מניעים אותי כבובה אנושית, לוליין מרקד מחובר בשלשלאות שקופות אל טבור הממלכה, אשתה את הכוס אשר נתן לי אבי. כל הדרכים מוליכות לגולגלתא. לו רק יכולתי להשיל את כל זה, לפשוט צורה, ללבוש צורה, נשלי הוויה, להפיל את מסך הבגדים המפואר, המתעתע, להפיל את הכתר, הגלימה, השרביט, סממני המלכות המשניים, קחו מהמלך את אשר למלך – – –)
3. כלום
אור נסחף אליך כתמים ובהרות, מתפרק לפיסות צל ואור בזרם בלתי פוסק, מקיף אותך דו-צדדית ואת כמו אי, עצומת עיניים, מקשיבה לאיכרים הפנימיים שלך מעבדים את האדמה, אבל במקום אחר בנשמתך מישהו עורם ערימות זרדים, סמרטוטים טבולים בנפט, עוד מעט תמלמלי היטהרות, הגוף שלך חורבה, הריסות עיר עתיקה שפעם התהלכו בה מלכים, סוחרים ועבדים, ועכשיו שממת עכברושים. לעולם לא תתפשטי עוד מול גבר זר. פלאי בשרך לשעבר, שדייך המצומקים, דבלולי שומן מצטברים על בטנך כמו פס אבק גלקטי המקיף כוכב לכת. גושישי בשר בכל מקום, מתפשטים כקנוקנות, כמחלה איומה, כתמי זקנה אסונות עור נימים מבוקעים. ואם תסכימי, כלומר, גבר זר, אך ורק בחשיכה גמורה (אלא אם כן יתגלה כמכשף גדול) ובשום אופן לא תתפשטי עד הסוף (מומחה עולמי בעל שם לחניטה) ותקני סט יוקרתי של לבנים צרפתיים (במבט עיניו העז ירפא אותך באחת). כן, זה מה שתעשי, סט לבנים צרפתיים, מאלה שהיית אומדת בגניבה, חומדת בגניבה, בעת שהאטת כאילו בלי משים מול חלונות ראווה מסוימים, אף פעם לא נעצרת ממש. בוחנת בחטף פיתויי בד על בובות פלסטיק מעורטלות. אשליית העדנה של התחרה הדקיקה. תחבושות של יופי על מצוקות הגוף, שהרי בשל מצוקה, לא מתוך אושר, נשים אורזות איברים באריזת מתנה.
– – – צעד, ועוד צעד, ועוד. ההמונים מתלחשים, וקולם עובר כרוח מקצה העולם ועד סופו, שמח לאיד, עכור כאיוושה – המלך הוא אישה, המלך הוא אישה.
