כל אדם נושא בחובו חדר. בתחילה ישנה רק תנועה ומן הכניסה מופיע המסדרון, גבוה ומתפצל. המשקוף הימני יופיע אחרי טריקת הדלת, ובצליל המפתחות הנוחתים על השולחן בשעה מאוחרת מושלמת התנועה אל מתג המים החמים משמאל. הריקועים הכתומים של המרצפות מתפתלים כמו מטעי דקלים הממתינים להתיישר עם כיוון הנסיעה. האור נדלק ועכשיו החדר רבוע. הארון מונח בפינתו. אין מרפסת. חלל חיצוני איננו נחוץ, אור מכונית חולף דרך התריסים ואיברי הגוף מופיעים על פסי האור המשייטים. השכנים מלמעלה מזיזים חפצים כבדים כשהוא פותח על ראשו את ברז המים החמים. סוגר את המים ומקשיב. מול המיטה פועל מקלט הטלוויזיה. הוא מתבונן בתקרה ואל תוך הסוואנה של אפריקה. נמרים נושאים אותו עכשיו על גבם. אוגרים מתגוררים ליד הכביש עד שבוקר אחד הם מתים.
עובדה זו אפשר להוכיחה אפילו בעזרת חוש השמע, כשהבוקר מוצא אותו מול חבריו המכונפים על התקרה. במקום שבו לא חשב למצוא חבר. הם חולקים עימו את הלילות, מקשיבים לנשימותיו בתוך הכחול המרצד. הוא מרים את השעון המעורר כשהוא מצלצל ולא מכבה אותו. מחזיק אותו בעדינות כמו תינוק שהתעורר רעֵב ומנסה לנחם אותו אבל בעצם רק נותן לו להיות מטריד. להיות מוטרד. כיבויו לא יקיז את הצער. הוא משכיב אותו מתחת לשמיכה, בכיו נשמע רחוק ועמום. הוא מהדק אליו את השמיכה לאט-לאט עד שהבכי הופך להשתנקות ונפסק.
כשמישהו הולך מהר ואתה מקשיב נניח בלילה, פרקי האצבעות מלבינים כשהוא סוגר בכל הכוח את האגרוף ומצמיד אותו אל הגוף במבט האחרון לפני היציאה מהחדר. אם תהיה הדלת קרנות המזבח אולי תינעל מבחוץ. חור המנעול פוער פה ומגחך. המפתח מסתובב עד לנקישה והבריח העליון מוסט. הידית נמשכת. מכונית בולמת בחוזקה. שפתיים מתנועעות חזק.
כשהכל שקט מסביב, האוטובוס יעצור בנקודה שבה עץ הפיקוס מרים את הרצפה ליד המעדנייה של הזקנים מול החנות של הימאים. יש שלט שמאלה למכון הליווי ומימין הוא מביט בעיניו הפעורות בראי הכניסה כשהאחות “ידיים קרות” לוקחת אותו.
קרן השמש חוצה את הזכוכית הסדוקה המכוסה אבק. מהקצה השמאלי למטה ועד לידית. נעלמת ואז מופיעה על הזגוגית השנייה. כשהוא פוקח עיניים, אתה שומע למשל חריקת ראי שלא הוצמד כראוי.
תצלום: יורם קופרמינץ