מחווה לזמנים מודרניים
בתוך עיר בינונית יש פארק תעשייתי די גדול. ובתוך הפארק התעשייתי לפחות שלוש חברות תוכנה. איש בן שלושים מתייצב ביום ראשון לראיון ופוגש שלושה מראיינים אחד אחרי השני. כמה ימים יעברו עד שיתנו לו תשובה?
התשובה היא שזה תלוי בי! לראשונה בחיי זה תלוי בתשובה שאני אתן להם! והם ממש מחכים לתשובה! הם רוצים משרה מלאה, וגם משמרות של סטנד-ביי מדי פעם. שום בעיה. כמובן שבהנחה שאני אסתדר עם כל המשימות. הם נותנים לי מחשב נייד שאקח הביתה ויהיו גם חופשים ונופשים ושעות של שתייה חינם על גג הבניין. יש פה אפילו כמה בנות שעונות כשאומרים להן בוקר טוב. ואני כל כך בפנים. אני כל כך בפנים עם ההיי-טק הזה.
*
מתי שמעתי על התוכנית להכשרה מזורזת למקצועות טכנולוגיה? לא זוכר, אבל זה היה בו זמנית מכמה כיוונים. “תוך חצי שנה אתה שוחה באופציות ותלושים של תן ביס, תרוויח פי ארבעה ממה שאתה מקבל בחנות הדפוקה הזאת, ומשם כבר תראה,” כך ניבא לי גיל. הוא היה בהייטק כבר עשר שנים, ולכן אתו ישבתי לבחור מסלול.
התואר הריאלי שלי נשלף מהמגירה, קצת ריענונים וקצת למידה על אמת. וזהו.
בדרך כלל אני רגיל כזה. איש בן שלושים בלי כישרון מיוחד. על כל עסק שהתלבטתי אם להיכנס אליו אמרתי “זה לא יילך” ובסוף זה כן הלך, בידיים של אחרים. כל דבר שאני רוצה או מתכנן לא יוצא לפועל כי אין לי ביצים ללכת עד הסוף. בחורות בדרך כלל מסכימות לשכב אתי – לא מבקשות, לא מתלהבות, סתם מסכימות.
ובנוסף על כל זה קוראים לי חנן רצינוב.
שם מעפן כזה, זהב בשביל ילדי בית ספר מציקים. “רצינוב, מה אתה כזה רציני?” הא-הא-הא, כל הכיתה צוחקת. שימותו. איפה אני היום ואיפה הם.
*
“איזה יופי שאתה גר לא רחוק מהמשרד!”, “אנחנו רוצים את הכי טוב לעובדים שלנו, כי ככה זה משפחה”, “בשלב הראשון אתה תתרכז בלוודא שגיאות ממשק ומשם כבר נעוף יחד”. מנהלת כוח האדם חופרת, אבל המשכורת פיצוץ.
עברתי על הכל כמו שביקשו: מספרים, מונחים, משפטים ארוכים באנגלית, סעיפים שלא תמיד ממוספרים כמו שצריך. דיווחתי וסימנתי, עקבתי ודפדפתי, יצאתי להפסקה וחזרתי. האמת, שקלתי להתחיל לעשן כדי שיהיו יותר תירוצים לצאת לחמש דקות. בלילה שאחרי יום העבודה הראשון ראיתי, בכל פעם שעצמתי את העיניים, שורות וטורים מהבהבים לי מול הפנים. אחר כך כבר התרגלתי.
*
אני לא מפחד בכלל מהמשמרות האלה, זה רק פעמיים בשבוע ומהבית אבל מקפיץ את המשכורת ממש. הבעיה היא שמעירים אותך באמצע הלילה עם התראה בפול ווליום בטלפון. אין אפשרות לכבות אותה עד שמגיבים ומתחילים לטפל בבאג. “קומו קומו יא זונות, מי יתקן אם לא אתם”.
כמובן שלי בכלל אין עדיין מושג איך מתקנים באג – אבל אני אמור להתעורר ולעבור שוב ליתר ביטחון על כל מה שהמהנדס תיקן. בסוף, ככה הבטיחו, לאט לאט אני אהפוך מ- DevOpרגיל לראש צוות. ראש הצוות אומר שהוא מרוצה בסך הכל. “נכון שכרגע אתה מקבל פחות תחומי אחריות יחסית לשאר, אבל עוד קצת מאמץ ותתקדם”.
אני מקווה שזה נכון. זה מגניב להיות אחד מה-DevOps. כאלה שכולם פונים אליהם לתמיכה טכנית והם מבינים בכל המערכות. ובסך הכל לא בכל משמרת מעירים אותי.
אבל ברוב הפעמים כן. לפני כל משמרת אני לחוץ ובסופה אני סחוט.
*
אורית מהצוות השני בת שלושים ואחת, בלי חבר כנראה, ואני די מת עליה. נראה לי שגם היא מחבבת אותי קצת. אני מנסה למשוך אתה שיחה, אבל היא בוחרת לנהל ישיבות ארוכות, היא קראה מאמרים, ניתחה נתונים, ישבה עם הטבלאות. אבל לזה אני רגיל, בחורות שיותר חכמות ממני. בואי בואי, תוציאי לי את המיץ עד הסוף, ככה אני חושב ומביא ביד ונרדם גמור בסוף כל יום.
ואז מתעורר עם ה”קומו קומו יא זונות, מי יתקן אם לא אתם”.
וקופץ! ומתלבש! ונזכר שזו לא השכמת בוקר אלא השכמת משמרת – בלילה. אחר כך בבוקר אני גם זז למשרד. יושבים מולי ומדברים ואני לא קולט אף מילה. חוזרים מהאוכל, נדלק המסך, הודעה מראש הצוות, שורת המשימות מתארכת והטבלאות נגללות.
*
בגלל שאני כל כך עייף, אמרו לי שאפשר לפעמים לבוא מאוחר, העיקר להשלים שעות. אבל במקום לבוא מאוחר אני מעדיף יום רגיל, להרגיש שגרה. “אחי, אל תעבוד כל כך הרבה, אתה תישרף שם,” גיל אמר. “צא קצת, תפגוש בחורות, שיהיו לך חיים”.
גם כן חיים! זאת קריירה ואני לא אזרוק אותה סתם בשביל לראות נטפליקס. בטח לא עם החגיגות של ה”תן ביס” במקום לבשל וכל זה. מהחודש הבא אני כנראה מקבל העלאה קטנה.
ממילא המשרד כל כך קרוב, עשר דקות ואני בבית. כלומר במשרד. אולי כבר היה עדיף לשים פה שק שינה ולהישאר.
גיל הוציא אותי בסוף בכוח לאיזה מקום, אבל ישבנו וישבנו והוא דיבר עם מישהי ולי אף אחת לא ענתה. בסוף גם המישהי שלו הלכה משם.
*
העייפות דווקא מחדדת אותי, זה מצחיק. בתפקיד החדש אני עושה הרבה יותר וכמעט תמיד מרוכז. בישיבות לא צוחקים עלי כמו בבית הספר. אבל מצד שני גם לא מפסיקים לדבר כשאני מתחיל להסביר משהו. ככה בחיים לא אגיע להיות ראש צוות.
חי מבאג לבאג. מת לישון.
אולי שווה לבקש להוריד משמרת? אבל בשביל מה, בשביל לחזור הביתה ולראות נטפליקס? בשביל שעוד מישהי תחסום אותי בצ’אט? אני כבר לא זוכר מתי הרגשתי בחורה מבפנים.
מת לישון. היום אני נכנס למיטה בעשר גג.
*
“קומו קומו יא זונות, מי יתקן אם לא אתם!”
“קומו קומו יא זונות, מי יתקן אם לא אתם!”
“קומו קומו יא זונות, מי יתקן אם לא אתם!”
כוס אמו. שלוש ורבע.
ויי, המספרים רצים לי מול העיניים כמו בסוף היום הראשון.
הם עוד ישלמו על זה, הם יעמדו בתור להגיד תודה רבה לחנן רצינוב. אני יודע שהצוות לא יכול בלעדיי, גם מנהלת כוח האדם כל הזמן אומרת “חנן אתה אחלה”. בכל פעם אני אומר שזה בסדר, אני אקום, והם אומרים, סבבה אז תקום.
ומה החברה הזאת בכלל עושה, צריך להיזכר רגע – כל הזמן אומרים דברים כמו Data Science.
מסך – ישיבה – משמרת – מסך – אוכלים – מסך – ישיבה – משמרת.
*
היום תכננתי יום חופש. חשבתי רק ללכת לשם לגמור משהו ואז להגיד שאני יוצא מוקדם. אבל רק נכנסתי ואמרו לי “יופי שבאת”. בסוף נשארתי כי יותר נוח להזמין אוכל מהמשרד וגם רציתי לדפוק שעון של סוף יום, מה כבר ההבדל, עוד שעתיים.
“אתה נראה לי צריך קצת מנוחה רצינוב, אולי תצא לסוף שבוע? תיקח יומיים שלושה, לא יותר, חייבים אותך פה”.
לקחתי יומיים. אבל בבית ריק, יבש. אף אחד לא פנוי בשעות האלה ובערב כולם גמורים, כולל גיל.
שוב לנסוע להורים? אני לא כזה לוזר. בסוף עברו יומיים ואכלתי טוסטים.
“רואים שהתרעננת,” חייכה אורית כשחזרתי. אם רק היתה יודעת שאני רענן כי היום אני כבר לא צריך לשבת בבית.
*
המסך ירוק ירוק והשולחן אפור אפור.
המסך שחור שחור וחנן לבן לבן.
המסך אדום אדום או שאני לא רואה בעיניים כבר ודי.
תגידי לי אורית, את אמיתית?
קומו קומו יא זונות, מי יתקן אם לא אתם!
*
מת לישון, הלילה אני לא מביא ביד ולא כלום. לקבל קצת יותר זמן שינה.
אבל הכי חשוב, קיבלתי העלאה! כולם אמרו לי לבקש אחרי חמישה חודשים, ביקשתי אחרי שבעה, והם נותנים. הם נותנים! ישר התקשרתי לגיל שהביא אותי לחברה הזאת. “אחי אתה מלך,” שרתי לו עם סלסולים, כמו שהיינו שרים בבסיס ביחד.
“רצינוב אתה בסדר? מה אתה עליז כזה? זו העלאה של אלף וחצי, ארבעים אחוז מזה יורדים במס.”
מהמקום שלו, עם ותק והכל, גיל לא קולט. ברור, איך הוא יכול, הוא כזה מרובע ואני כזה, הכל זז לי בתוך השכל, מפה לשם כל הזמן, רק ככה אני יכול לפתור להם את הבאגים. בלילה אני לפעמים צריך לישון ולפעמים קם ומחכה שתהיה כבר משמרת. כי בטח תהיה. חה חה, כל היום מדברים שהולכים לשדרג את מערכות המידע, שהולכים להיכנס לשווקים בדרום מזרח אסיה, שהרבה תלוי בנו שכל זה יקרה. ככה חפרה לי מנהלת כוח אדם.
מסך – ישיבה – דיבורים על נופש לכולם – משמרת – ישיבה – מסך.
*
אורית! אורית! לא עונה.
אורית! לא עונה.
ויי, אני בכלל אצלי בבית, נרדמתי וכל האורות דלוקים.
*
המסך ירוק ירוק, נו די.
מערכות מידע, מידעות מערך, מרכאות מדע, מדידות מרק. איזה קטע. ואנחנו בישיבה בכלל ואני, בא לי לעשות שרשרת מהכבלים של המסכים.
“לפני שמתחילים אני רוצה להגיד תודה לחנן שהציל אותנו מבאג רציני אתמול, יאללה לחיים”.
המסך ירוק ירוק.
“בכייף, בכייף שלי, חברים שלי אתם!”
יש ימים שאני ישן ממש טוב ואז קם עם מוח נקי ויכול להתרכז. לא כמו אתמול נניח. מזל שהודעתי שאני נשאר שעות נוספות, אחרת היו חושבים שמשהו אצלם לא בסדר.
סליחה, אצלי. שמשהו אצלי לא בסדר. כאילו צועקים לי בתוך הראש, אי אפשר לכבות את זה, נכנסים פנימה וצועקים.
*
היום – בריא! היום אחלה. חנן אתה אחלה. רצינוב אתה פיצוץ.
מדידי מרק. מערכי מדחום. חה.
הולך! ושר! הולך! ושר! מי שלא נסע לבקר את ההורים שלו בסוף שבוע כי יש לו שתי משמרות רצוף, מגיע לו! הולך ברחוב רואה בחורות ושר ושר ושר! זו הקריירה שלי ואני בונה לי חיים, אלה חיים עם ראש טוויסטֶד ויבלת על המוח. הכל זז ורק המסך – יציב! הכל רוקד ורק המסך – רועד!
אני הולך ברחוב ומת מצחוק כי הנה, פיצחתי את השיטה. הנה עוד אחת באה מולי, איפה המקלדת, איפה המקלדת אני אומר לכם! איפה הסעיף הבא? לתפוס בחורה ולרקוד איתה, ככה! היא עושה לי פרצוף, מוזרה כזאת. אורית לא היתה עושה לי פרצוף. אורית הי… לא משנה, העיקר שהכל טוויסטד והיא לא שמה לב. לדעתי אפשר לפטר אותה, לאנשים בדרום מזרח אסיה היא בטח לא תורמת, שתתרום להם מזרקי מידע, אוי זה גדול מזרקי מידע.
למה אני צוחק? מה זה למה אני צוחק? ככה אני צוחק, אמרתי להוא ששאל אותי, לא זוכר את שמו אבל היו לו עיניים עגולות בולטות כאלה, משהו נורא.
המסך אבוד אבוד ואני מאוד חמוד, המסך יורה אדים ואני אוכל סרטים. תפסיקו לצעוק! כל הזמן צועקים שם!
תצלום: אריאל נשרי
