זהר איתן
יליד 1955, חוקר תיאוריה וקוגניציה מוסיקאלית ומרצה בבית הספר למוסיקה באוניברסיטת תל אביב. פירסם שני ספרי שירה ושירה בפרוזה: שו-האי מתאמן בהטלת כידון (הליקון-ביתן, 1996) ומה יש (כרמל, סדרת "כבר", 2007), שזכה בפרס "טבע" לשירה בפסטיבל המשוררים במטולה, 2007.

חקירה

הרבה דברים לא היו כשורה לאחרונה, אדונִי, וכאן אמנה רק מעטים מהם. הצלחת הקטנה, למשל, שהונחה ברישול מתחת לגדולה. לא כראוי, לא להפך, לא. והכפיות, הכפיות שנעלמו: לא אדוני, אינני חושד באיש. עדיין לא. או דלת חדר השירותים הקטן, שנשארה פתוחה, אף שרוח לא נשבה. חם היה מאד, אדוני, חם, וגם בלילה: בלי צפרים, וחם.

עכשיו אני פוסע חרש בחדרי. איני יודע אם אתה רואה זאת, אדוני: חרש. תחילה מן הארון אל הדלת, חמישה-עשר צעדים. שם עוצרים, אדוני, עוצרים לדקה בדיוק. לא, אדוני, מעולם לא היה לי שעון. אינני נזקק לשעון: מעל ביתנו זורח תמיד מגדל הכנסייה. חמישה-עשר, ואחר כך שוב, בדיוק אדוני, ארבעה-עשר, מן הדלת אל החלון. נושמים שם, בחלון, נושמים. מן החלון רואים חוץ: שדה משתפל מעלה, מעט דשא עולה בו, הדשא צהוב עכשיו, ועץ. אינני זוכר, אדוני: מעולם לא זכרתי שמות של עצים. אני יוצא מן החלון, מבטיח לחזור. אני יוצא לחפש כפיות. בסתיו, עם הציפורים, סגרי בבקשה את דלת השירותים הקטנים. 


תצלום: גל חמו