הקברנים עמדו מתנשפים מעל הקבר הפתוח. הם נשענו על אתיהם ועלעלו בפנקס שמצאו בכליו של זקן שיכור שקפא מקור ומצא את מותו מתחת לגשר. גופתו היתה מוטלת בתחתית הבור, ירח שלחייו תפוחות עד מילואן נשף על רכסי הגבעות את אורו הצהבהב, ינשוף הביט בהם מגג האסם הגבוה.
שמי יהושפיץ אלתושע ואני יושב בסתר העצים שלצד הדרך ומחמם את עצמותי מול מדורה קטנה. פעם, בזמנים אחרים ובשנים רחוקות, עבדתי אצל מלך חשוב אחד, ובטקס הוקרה שערך לכבודי הוא אמר במפורש: יהושפיץ, איני יודע מה הייתי עושה בלעדיך, אני ובני עמי חבים לך חוב גדול, והושיט לי גביע יין להשיק עמו על אף שידע שלבלרים אינם שותים אלכוהול כשהם בתפקיד.
ואינני מעמיד פני צנוע. לא בכדי הוא אמר זאת בניסוחו העממי. בזמנים שעליהם אני כותב ניצבה אומנות הלבלרות בראש הסולם המקצועי בעיני כל, וממלכות, אימפריות, שלא לדבר על כל ארגון שהוא, התקשו לתפקד ללא המסד שהלבלר הניח לרגליהם. הנהלים, הטפסים והתקנות.
היינו, הלבלרים הבכירים, שכירי לבלרות. נודדים בדרכים ומציעים את הידע אשר ברשותנו לכל דורש. ודרשו. הדרישה היתה מוחלטת וכמוה האידיאולוגיה שהניעה את מעשינו. החיבור היה מושלם. עידן הזוהר של הלבלרות המעשית אשר יצאה מבין כותלי האקדמיה ללבלרות, החל לאחר תקופת המלחמות הגדולות ולאחר שמיצו השליטים והטוענים לשלטון את כישוריהם של שכירי החרב והתליינים וכבשו לעצמם נתחי יבשה וים, מי נתח גדול ומי קטן, הכל בהתאם לגודל מלתעותיהם, שאפתנותם ומזלם, והתעורר הצורך בניהול החיים השוטפים של התושבים שנותרו בחיים.
בתחום זה אנשי הצבא והתליינים אינם מביאים תועלת. ניהול חיי תושבים מצריך כישורים אחרים מכישוריהם והשקפת עולם שאינה דוגלת באלימות כדרך רצויה לניהול שוטף, ומדינה זקוקה לניהול שוטף, היקום כולו זקוק. הלבלרים נקראו אז לדגלים. הם הקימו מערכי רישום ושליטה, והתייחסו לתושבים בשוויון נפש גמור, כמו גם לדגלים השונים. אלו ואלו פיסות בדים צבעוניות המתנופפות ברוח לריק.
הלבלרים, דורות רבים לפנַי, השליטו את הסדר הנחוץ והעניקו לבני האדם תקווה חדשה בדמות החותמת “נתקבל” או “מאושר,” והעסיקו אותם במילוי טפסים ובקשות תוך מתן הזדמנות שווה לכל אחת מהן. אין בקשה שנבצר מלהגיש. הלבלרים הכשירו פנקסנים, רבים מהם גויסו מקרב התליינים ואנשי הצבא המובטלים, וכאשר למדו הפנקסנים את המלאכה עזבו הלבלרים והמשיכו בנדודיהם ובחיפוש אחר נזקקים חדשים.
הלבלר נהנה מחופש תנועה עולמי. בכל מקום שבו נראה הלבלר ולראשו המגבעת האפורה שנוצת הקולמוס המהודרת נעוצה בצידה, סימן ההיכר הידוע, הוא זכה לכבוד ולאירוח נדיב וכל זאת תמורת שיטות רישום אחדות וניהול חייהם
השוטפים של המארחים, הטמעת תהליכי לבלריזציה בסיסיים כגון רשימות מלאי, קבלות, כרטסת כתובות ופרטים אישיים. לא תמיד ידעו המארחים לקרוא את ההוראות ואת הטפסים המתאימים שהותרנו להם כמזכרת, אך גם במקרים אלה הם מסגרו אותם ותלו על הכתלים לראווה. אולי כהוכחה להיותם בני תרבות.
קולמוס זה התקוע בכובע אין לזלזל בו. חודו עשוי מפלדת אל-חלד מושחזת כהלכה ולא פעם הוא נשלף ממקומו וננעץ בעינו של תוקף שוטה.
שמי יהושפיץ אלתושע ואני יושב בסתר העצים שלצד הדרך ומחמם את עצמותי מול מדורה קטנה. על צמרת העץ יושב ינשוף ומביט בי. עיניו עגולות מדי והשמים מתקדרים. שלג עומד לרדת ומוטב שאמצא מחסה תחת לגשר.
אדם מקדיש את חייו ללבלרות. זוהי שליחות. לכן הלבלר לא ישא אישה ולבלרית לא תיקח לה בעל. לא תמצא לבלר שנעלם מזיכרונו קולו הרועם של פרופסור ארמלוץ החיטָפי בעת הרצאת הפתיחה של לימודיו:
“אין לך בעולמנו סדר ישן וסדר חדש, יש סדר ותו-לא. הסדר הוא אחד, האנשים רבים והם המתחלפים. עליכם יהיה לשאת ברמה את לפיד הסדר הנצחי ולקיים את התקנות ואת ההוראות כלשונן בכל רחבי תבל ובכל דור ודור.” למותר לציין שפרופסור ארמלוץ החיטפי היה אחד מהלבלרים הרבים שזכו בפרס נובל. היה זה פרס נובל לכימיה שהוענק לו על המצאתו הידועה – ההעתק הכימי – שהחליף בהצלחה מושלמת את ניירות הקופי המיושנים ועתירי הלכלוך הכחול.
זוכה ידועה נוספת בפרס היוקרתי הזה מקרב הלבלרים היא דוקטור עֶרשיש קרזוּן-תג’רס שזכתה בפרס נובל לשלום על טופס הפירמידה שהמציאה. זאת היתה גישה חדשה לבעיה ישנה של ריבוי טפסים במקומות שופעי פעילות אנושית, דבר שהטיל עומס רב על הפנקסנים ועל הלבלרים הממונים עליהם, וחלק מן התושבים הרשומים – להלן האזרחים – הרבו להתלונן על כך.
תוך שימוש מושכל בנוסחאות מסובכות הצליחה דוקטור קרזוּן-תג’רס לשלב את כל הטפסים כולם אל קרביו של טופס יחיד. הישג מופלא. מסמך אחד בלבד המוגש למשרד המתאים. תאווה לעיניים. האזרח מרוצה ואף הלבלר. מיד מוציא הפנקסן אישור קבלה לאזרח ומבקש ממנו שתי אסמכתאות בלבד לתמיכה בבקשותיו כפי שמובעות בטופס. לאחר שמביא האזרח את האסמכתאות מעיין בהן הלבלר, נותן אישורי קבלה ככתוב בתקנון, ודורש צמד אסמכתאות לכל אסמכתא קודמת לפי שיקול דעתו, כלומר בסך הכל ארבעה אישורים על גבי טופס רשמי שעל האזרח להמציא, וכן הלאה. זה כבר נותן לאזרחים משהו להתעסק איתו בשעות הפנאי ולא נותר בהם כוח למלחמות על שטויות והבלים.
תוצאת לוואי ברוכה נוספת היתה ההבנה העמוקה של המושג “אין-סוף.”
הוא אשר אמרתי: מורשת של גאונות.
מובן שאין לשכוח את הלבלר המלומד ארמוץ גוֹז, שהגה את המסמך שכולו אומר שירה, ושמו – הטופס המעגלי – מעיד על מהותו. הוא זכה בפרס נובל לספרות לאחר שכתב את חיבורו הידוע: “הפואטיקה בראי הלבלריזם
הטהור.” ובפיזיקה – פרופסור המשטֵד פוריטול הדגולה על תורת היחסות הלבלרית.
אותה פרופסור פוריטול הנערצת זעקה בפני אומות העולם ומאז זהו שלט התלוי בכניסה לכל משרדי הלבלרות: “במקרה של סתירה בין מציאות חדשה שנוצרת להוותנו מעת לעת, ובין הסדר הקיים כפי שהוא בא לידי ביטוי בטופס – הטופס תמיד קובע.”
שמי יהושפיץ אלתושע ואני יושב בסתר העצים שלצד הדרך ומחמם את עצמותי מול מדורה קטנה. על צמרת העץ יושב ינשוף ומביט בי. עיניו עגולות מדי והשמים מתקדרים. שלג עומד לרדת ומוטב שאמצא מחסה תחת לגשר. לו רק יכולתי לשבת עכשיו מול האח בביתם של אנשים טובים, לחמם את האצבעות סביב ספל תה רותח. את טופס בקשת החייב י”א17 האחרון שיש באמתחתי הייתי נותן להם.
השלווה שמקנה הסדר, תחושת השליטה והמעקב המסירים כל מועקה. אין מסתורין המערפל את הראייה ומשבש את הדרך לאשנב מס’ 3 שהתפנה זה עתה, או את הנתיב אל כל דבר ומקום אחרים שאליהם יש לגשת. האדם מקיץ משנתו לאחר ליל מריבה עם אשת חיקו או להפך, ממלא את הטופס המתאים, מגישו לפנקסן, וחיתה נפשו.
הגשת הטופס המתאים מונעת רגשות אשמה מיותרים. לעולם אינך מתמודד לבדך עם צרות העולם כאשר יש ברשותך העתק חתום המתויק כהלכה.
לא פעם ניגש אלי אזרח פשוט ושפך בפני את צרותיו האספסופיות. פרצי הנכאים שנאלצה אוזני לשמוע היו לעיתים קשים מנשוא. ובמצב זה הכורח להמשיך ולתלות בו עיניים המביעות את האדישות הדרושה לאומללים אלה יותר מכול היה מותח את יכולת ההשקפה הבלתי-תלויה שבי עד הקצה.
ותחושת השליחות. חייך נתונים לדבר הנעלה ממך. אין צורך להחליט דבר במו דעתך כאשר יש אפשרות להגיש שאילתא בעניין ללבלר הממונה.
אך לא כולם רחשו לנו רגשי כבוד והערכה. היתה שכבה דקה של אנשים חסרי אזרחות, נתינים בשלטון עצמם, שניסו לפגוע במעמדנו תוך הכפשות ושקרים. טחו עיניהם מראות את אהבת האדם הגדולה המנחה את הלבלריזם. במקרים אחדים ביקשו את נפשנו, אך ללא הועיל. נשמת הלבלר היא נשמה שיתופית וגמישה. גם אם ימות לבלר לא תיגרע נשמתה הנצחית של הלבלרות.
דברי הימים מספרים על לבלרים נועזים שחירפו את נפשם והגיעו בדרכים-לא-דרכים אל קהילות פראיות ואל אנשים בורים שניהלו את חייהם בחובבנות איומה וברשלנות חסרת פיקוח ונתקלו שם בהתנגדות עזה. עד היום ניצבות מצבותיהם לתפארה בכניסה לאקדמיה. אשלואיד הבּכן שנרמס תחת פרסות סוס מונגולי בעת שהגיש לבעליו טופס רישום בעלות על סוס מונגולי אמוץ. בֶּליָמוֹר השטידי הנועז שהושלך לבאר בהרי הקווקז בידי כפריים שסירבו להירשם למאגר התושבים. בֶּרליוּשוֹס פּחזיב שהיה עשוי ללא חת ומצא את מותו בעודו תועה במדבריות הסהרה ושפתיו כחולות משום ששתה את טיפת הדיו האחרונה מן הקסת. וכמובן הלבלרית אצילת הנפש חַנסקה לפשֶס שהפילה עצמה על קולמוסה לאחר שברברים שרפו את הארכיון וניסו לפרוץ את דלת חדרה, ועוד ועוד, רבים הנספים הנושאים על שכמם את המורשת, וכל שוליית לבלר ממלמל את שמם בהערצה.
אחר כך באו ימים רעים. האותות לאסון התרבו כחולדות: טפסים שסימוני האיקס סומנו על גביהם בחיפזון ומחוץ למשבצת המיועדת לכך, מספרי תעודות זהות שנרשמו ללא ספרת ביקורת, אסמכתאות חסרות חתימה בראשי תיבות בכל עמוד, דומה שלדבר לא היה ערך עוד. התליינים התעוררו מרבצם ותבעו את ליטרת הבשר שלהם, שכירי החרב השתעממו בחייהם ואף התקשו להבחין בהבדלים שבין הטפסים השונים, ומכאן קצרה היתה הדרך לסערה נוספת של מלחמות עקובות מדם. הלבלרים הסתלקו אז בחשאי דרך היציאות האחוריות ונטמעו בסעיפי העולם המשניים ובין אותיותיו הקטנות, עד יעבור הזעם ותשוב השפיות.
שמי יהושפיץ אלתושע ואני יושב בסתר העצים שלצד הדרך ומחמם את עצמותי מול מדורה קטנה. על צמרת העץ יושב ינשוף ומביט בי. עיניו עגולות מדי והשמים מתקדרים. שלג עומד לרדת ומוטב שאמצא מחסה תחת לגשר. לו רק יכולתי לשבת עכשיו מול האח בביתם של אנשים טובים, לחמם את האצבעות סביב ספל תה רותח. את טופס בקשת החייב י”א17 האחרון שיש באמתחתי הייתי נותן להם.
ומתחת לגשר שורקת הרוח. להקת עטלפים יוצאת ברחש שקט כחמאה מתוך פתח הביוב שלצד הגשר. כרכרה ממהרת שועטת מעל ראשי. אבעיר מדורה חדשה. בתרמילי לא נותר דבר הראוי למאכל ולו פכסם יבש.
דומני כי המוות שולח אצבעות קרות והוא ממששני כעת, לא מציע דבר מלבד קיפאון. ואני, מה אותיר אחרי, את סדרת החותמות המוזהבת שהעניק לי מלכי האחרון מכרתי זה מכבר עבור פת לחם. תפילה אחת נותרה בפי. מי ייתן ופנקס זה יהיה ביום מן הימים לתועלת לאדם רצוץ ומיואש המחפש דרך אל התקווה ואל הסדר הטוב.
“ומה?” שאל אחד הקברנים. “משוגע על כל הראש, אם תשאל אותי.”
“יש משהו במה שהוא כותב…”
“כן,”
“ובכל זאת, משוגע.”
“אם כך מוטב…”
“כן, ליתר ביטחון,” והם השליכו את הפנקס אל הבור וכיסו אותו בעפר. הינשוף מיצמץ פעם, מיצמץ פעמיים ופרח משם.
תצלום: נטע גוב
