“מוטב היה לו יצרה אותו מחדש”

באחת הסצינות הפותחות את הסיפור ‘הברווזון המכוער’, ברווזה זקנה ונכבדת בוחנת בקפידה את תהלוכת הצאצאים החדשה שבקעה מביציה של האם הטרייה ופוסקת: “יש לאמא הזאת ילדים יפים!… כולם חמודים חוץ מהאחד הזה, הוא לא יצא מוצלח! מוטב היה אילו יצרה אותו מחדש!”

“אבל זה בלתי אפשרי, הוד חסדך!” עונה לה האם המודאגת (‘הברווזון המכוער’, עמ’ 26)(1).

ובכן, היום, הודות לקידמה המדעית והטכנולוגית ולהון הרב במאגרי רשתות הטלוויזיה, זה כבר כן אפשרי. תוכנית המציאות האמריקנית ‘הברבור’ של רשת ‘פוקס’ שמה לעצמה מטרה לשנות את חייהן של שש-עשרה נשים בנות-מזל שנבחרו מבין מאות-אלפים, ולברוא אותן מחדש. הנשים ה”ממוצעות”, בעלות הדימוי העצמי הנמוך, מפקידות את חייהן בידי צוות מומחים, נסגרות בבית נטול מראות, ומגיחות מן הרחם המלאכותי לאחר שלושה חודשים כנשים חדשות לחלוטין במראן ובאישיותן, יפהפיות זוהרות ומלאות ביטחון עצמי.

פרטי המטמורפוזה הקיצונית נקבעים בידי צוות מומחים, המרכיב עבורן תוכנית מפרכת, הכוללת שורה ארוכה של ניתוחים פלסטיים וטיפולים קוסמטיים, ביניהם: שאיבות שומן, הגדלת חזה, ניתוחי אף, מילוי שפתיים, “עידון” תווי פנים, מתיחת פנים ובטן, טיפולי שיניים אינטנסיביים, טיפולי לייזר והזרקות קולגן. בנוסף, עליהן להיצמד לדיאטה קפדנית, לאימון יומי במכון כושר ולטיפול פסיכולוגי שבועי. בתום התקופה ובמידה שייצמדו לתוכנית, מובטח להן להפוך מברווזונים מכוערים לברבורים יפהפיים.

המטמורפוזה שמתועדת לפרטיה במצלמות הטלוויזיה ונצפית על-ידי מיליונים ברחבי העולם, היא למעשה תחרות יופי נושאת פרסים. הנשים נבחנות על פי קריטריונים נוקשים, ורק אחת מהן תוכתר כ”ברבור”.

תוכנית ‘הברבור’ מושתתת באופן מוצהר על המעשייה האנדרסנית ומבקשת להגשים אותה במציאות העכשווית. מלבד שמה, היא מבוססת על שורה של סצנות מפתח במסעו של הברווזון המכוער: כל פרק נפתח בהצגת תחושות הנידוי, הזרות והכיעור של שתי הנשים שעומדות במרכזו, המקבילות כמובן, לדחייה ולאומללות שהיו מנת חלקו של הברווזון בתחילת דרכו; במהלך הפרק הן עוברות, בדומה לברווזון, תהליך מורכב ומייסר של טרנספורמציה המכין אותן לקראת לידתן מחדש כברבורות; לאחר חודשים שלמים שבהם לא חזו בעצמן הן נחשפות באחת לדמותן החדשה והזוהרת הנשקפת מן המראה לקול התשואות של להקת המומחים המקיפה אותן, ממש כמו הברווזון, שבסיום הסיפור, לאחר תקופה ארוכה של נדודים ובדידות שבמהלכה לא היה מודע לשינויים שעוברים עליו, נפגש בהשתקפותו הברבורית במים וזוכה לאהבתם של הברבורים ולהערצתם של כל החוזים בו.

ההבדל הבולט מיד לעין בין המעשייה המקורית לגרסתה הטלוויזיונית קשור באופיה ובתפקידה של הטרנספורמציה הגופנית: בעוד “כיעורן” של הנשים מוצג ב’הברבור’ כעובדה אובייקטיבית, הרי שבסיפור של אנדרסן מתברר שהברווזון כלל אינו מכוער. הוא פשוט חריג בקרב קהילת הברווזים שנקלע אליה בטעות, משום שהוא למעשה גוזל ברבור. השינוי החיצוני שהוא עובר, בשונה מן המהפך המלאכותי והקיצוני של הנשים, נובע מהתפתחותו ההדרגתית והטבעית לברבור בוגר. מעבר לכך, הוא גם מסמל תהליך נפשי של מימוש הפוטנציאל הפנימי שלו ומציאת מהותו האמיתית. המתמודדות בתוכנית המציאות, לעומת זאת, עוברות בעיקר תהליך הפוך – המטמורפוזה הגופנית אמורה לגרום להן לחוש בטוחות וגאות יותר בהופעתן, ולכן גם לשפר את הרגשתן הפנימית ולחולל שינוי נפשי.

אבל ההבדלים העמוקים והמעניינים יותר בין המעשייה של אנדרסן לתוכנית המציאות נוגעים בעיני דווקא לסוגיות אחרות. הם קשורים לשוני בתפיסת האמנות ותהליכי יצירה והגשמה עצמית, וכן של התמודדות האמן או האדם החריג עם תכתיבים חברתיים. בחינת גרסתה של ‘הברבור’ לנושאים הללו, המרכזיים כל-כך ביצירתו של אנדרסן, עשויה להאיר ולחדד את האופן שבו הם מעוצבים בסיפוריו שלו.

קסם, יצירתיות והשראה אלוהית – אלוהים בדמות המנתח הפלסטי

בחלק ממעשיות אנדרסן מופיעים טרולים, שדים ותיבות מעופפות, אך ב’הברווזון המכוער’ לא מתרחשים שום אירועים פלאיים דווקא. המטמורפוזה המרשימה מתהווה כאמור באופן הדרגתי וטבעי, והמאפיין הפנטסטי היחידי בעלילה הוא יכולתן של החיות לחשוב ולדבר כבני-אדם.

ככלל, דומה שאנדרסן מעודד את קוראיו לחשוד בכישוף, ובאלה המתיימרים לחולל שינויים מהירים, קיצוניים ומלאכותיים. כך, למשל, המכשפה היוצקת מחדש את בת הים בדמות אישה, גוזלת ממנה את זהותה ואת קולה ומקרבת אותה אל סופה הטרגי, והאורגים ב’בגדי המלך החדשים’, המבטיחים בגדים מרהיבים בעלי סגולות פלאיות, מתגלים כמאחזי עיניים.

‘הברבור’, לעומת זאת, מציגה עצמה כתוכנית מציאות, הנעזרת בידע ובכלים מדעיים מודרניים ורציונליים. בהתאם, צוות המומחים העמל על הטרנספורמציה הם רופאים, פסיכולוגים ומאמני כושר.

ובכל זאת, לאחר צפייה ממושכת בפרקי התוכנית, קשה להתעלם מן התחושה הטורדנית שהמהפך שהיא מחוללת בנשים פלאי הרבה יותר מזה שעובר גיבור המעשייה המקורית.

עמרי הרצוג מצביע במאמרו ‘הברבור והשרץ: אושר, כאב וטרנספורמציה גופנית'(2) על כך שבניגוד לטבעה המציצני של התוכנית, דווקא הצגתהטרנספורמציה הגופנית עצמה, במסגרת תיעוד הניתוחים הפלסטיים, למשל, היא מהירה, מקוטעת ואילמת. המחוות הגופניות החשופות, הבשר הנפוח והמדמם, הכאב שלא ניתן להביט בו, מועלמים. הרצוג טוען שתופעה זו קשורה לקושי לייצג את המרחב הגופני הטהור, הקדם-סמלי.

אבל דומה ש”העלמתו” של שלב השינוי הגופני משיגה מטרה נוספת. היא מצטרפת לאופיה המזורז והרדיקלי של הטרנספורמציה שעוברות הנשים ולפסיביות המוחלטת שלהן במהלכה, ומשווה לצוות המומחים, המכונה “נבחרת החלומות”, הילה של אלים מחוללי קסמים. כך הופכים השאיבה, הניסור והשיוף מפעולות טכניות ומבוקרות למעשי מאגיה וכישוף, והמנתחים הפלסטים נתפשים כקוסמים בעלי כוחות אלוהיים.

כריסטינה טיירי, לדוגמה, אחת המתמודדות, מגיחה לקול זעקות הצוות בסיום המהפך שלה לאולם המהודר שבו תחזה לראשונה בדמותה החדשה. שערה גולש, שדיה ושפתיה תפוחים, אפה סולד והיא לבושה בשמלה שחורה ארוכה וזוהרת. הווילון הכבד מוסט ובבואתה נשקפת מן המראה. כריסטינה מביטה כלא מאמינה בגופה ובפניה החדשים, פורצת בבכי וממלמלת תפילת הודיה נרגשת שבה נמזגים האל וצוות המומחים לישות נשגבת וכל-יכולה אחת: “אוי, אלוהים, אני כל כך יפה! תודה, תודה רבה לכם, תודה לך, אלוהים. תודה על זרועותי ועל גופי, תודה על השמלה היפה הזו…”

מעשיותיו של אנדרסן אינן מתכחשות לעוצמתו ולחשיבותו של היופי. להפך, הגיבורים הנערצים ביותר בסיפוריו יוצאי דופן ביופיים, גם אם לעיתים עובר זמן עד שהם עצמם והסובבים אותם מכירים בו. אבל יופי, מדגיש אנדרסן, הוא גם עניין יחסי ומשתנה בהתאם לאמות המידה של כל קבוצה חברתית. כך, למשל, מרחמות החיפושיות על אצבעונית, גיבורת מעשייה אחרת, משום שיש לה רק שתי רגליים ואין לה משושים. בעיניהן אין מכוערת ממנה משום שהיא דקה, חלקה ודומה לבן אדם. על פי אנדרסן, כמה שלא תטרח ותתאמץ להתאים את עצמך לדרישות הסביבה, הסיכוי הגדול ביותר שלך להיחשב יפה ולהיות נאהב ומוערך, הוא בקרב בני מינך ובזכות סגולותיך המקוריות והייחודיות. אבל לא כל גיבוריו מאמצים את המשנה הזו.

בת הים הקטנה, למשל, נאלצת לוותר על זנב הדג שלה – תפארת יופיה בממלכת הים – ולהמיר אותו בזוג רגליים שיהפכו אותה לאנושית בקרב בני האדם. היא מוכנה לוותר על קולה הנפלא שהוא הכלי היצירתי שלה, על קלות התנועה שלה, שהיא הבסיס לחופש ולעצמאות שלה, ועל טבעה הייחודי – על שלושת הנכסים הנחשבים והנכספים ביותר אצל אנדרסן – כדי להפוך ל”אישה אמיתית”.

אבל כמסתבר בהמשך, הוויתור על זהותה ועל מאפייניה העמוקים של בת הים אינו רק סוגיה אתית מורכבת, אלא שהוא גם לא משתלם. אסונה הוא שמה שזיכה אותה בהערכה ובאהבה בקרב בני מינה, נגזל ממנה לצד הנסיך אהוב ליבה. לא רק שעליה לגלות לנצח מביתה ולסבול ייסורי גיהינום בכל צעד בעולם החדש, היא גם אינה יכולה לספר לו על זהותה האמיתית ועל שעשתה למענו, או להרשים אותו בקולה הנהדר כדי לזכות באהבתו ובהכרתו.

כמו הנשים ב’הברבור’, גם בת הים מפקידה את גופה ואת גורלה בידי האוחזים במטה הקסם, ומוכנה לשאת ייסורים כדי לזכות בגוף ובזהות חדשים, ובאמצעותם גם בהכרתה הפומבית של הקהילה החדשה שהיא מבקשת להשתייך אליה. כמו הנשים ב’הברבור’, היא לא בוראת את עצמה מחדש בכוחות עצמה, אלא מוכנה לשלם כל מחיר כדי שאחרים יעצבו אותה בצלם פנטזיה קולקטיבית, אופנתית ואחידה, שהגשמתה לא תותיר שום סימן להווייתה הקודמת.

הברווזון, כמו רבים מגיבוריו של אנדרסן, מצליח בזכות תושייתו ונאמנותו לעצמו להגשים בסופו של דבר את מהותו האמיתית והנסתרת, אך ב’הברבור’ ההישג המיוחל ביותר הוא דווקא היכולת להמיר זהות מקורית באחרת, מלאכותית ונרכשת (3).

אין מחמאה שמרגשת יותר את “נבחרת החלומות” מאשר הכרזת הנשים הנסערות בקול שבור לנוכח דמותן החדשה שאינן מצליחות לזהות את עצמן; שאיש מיקיריהן לא יוכל לזהות אותן.

לעומת בוגרות התוכנית, בוחר הברבור היפהפה של אנדרסן דווקא לאמץ לעצמו בסיום המטמורפוזה את זהות הברווזון הדחוי והמכוער שיוחסה לו בטעות. “לעולם לא אשכח שהייתי פעם ברווזון מכוער!”, הוא מצהיר בסיום הסיפור(4).
להיות ברווזון מכוער – כך עולה מסיפורו של אנדרסן – אינו רק מצב גופני, שלב התפתחותי או תווית חברתית. זהו גם מצב תודעתי, שיכול להיות כרוך בתחושת נחיתות ונידוי, אבל גם בסגולות ייחודיות: החריגוּת הברווזית היא חלק בלתי-נפרד מיישותו ומתהליך עיצובו של הברבור. גיבור המעשייה הוא “עוף מוזר”, יצור השונה במהותו, באופיו ובערכיו מן החיות הסובבות אותו. הוא אינו “יצרני” כמו הדמויות שהוא נתקל בהן במהלך מסעו, כדוגמת התרנגולת מטילת הביצים או החתול שיודע לנהום ולקמר את הגב, ויש לו תשוקות מוזרות ובלתי-מובנות כמו לעוף ולתור את העולם. אולי בשל כך, בשונה מתוכנית המציאות שנקראת על שם ה”תוצר” הסופי ומעורר ההשתאות של תהליך הטרנספורמציה, דווקא הכינוי השגוי והמעליב הוא זה שמעניק לסיפור המקורי את שמו.

הבורגנות – גיהנום או מחוז חפץ?

“הברוזון ישב בפינה, ומצב הרוח שלו היה עגום מאוד. אז התחיל לחשוב על המרחבים, על האוויר הצלול ועל אור השמש. פתאום תקף אותו חשק עז לשחות במים, ולבסוף לא הצליח להתאפק עוד והיה חייב לספר את כל זה לתרנגולת.
‘מה קורה לך?’ היא שאלה אותו. ‘אתה מתבטל כל הזמן, ולכן צצים לך בראש רעיונות מוזרים כאלה! אם תטיל ביצים או תנהם, ייעלמו כל המחשבות המשונות האלה תכף ומייד'” (‘הברווזון המכוער’, עמ’ 28).

דומה שהבחירה בברבור כטבעו החבוי של הברווזון אינה מקרית. אנדרסן נוטה חיבה גדולה לציפורים, וביניהן בעיקר לציפורים הנודדות ולציפורי השיר, המייצגות בסיפוריו את חופש המחשבה ואת היצירה. הברבור הוא ההתגלמות המובהקת ביותר של המעלות הללו. בתרבויות רבות הוא סמל עתיק של שירה, מוסיקה ונבואה, של דרגה רוחנית גבוהה ושל יצירתיות והשראה אלוהית (5).

גיבוריו המובחרים ביותר של אנדרסן הם אמנים מסוג זה או אחר. בשונה מפעולת הכישוף ואחיזת העיניים בסיפוריו, הנוטה לכלוא את קורבנותיה בזהות כוזבת ולהמיט עליהם אסון, בכוחה של האמנות, בעיקר כשהיא מלווה באהבה ובמסירות, לחולל טרנספורמציות רצויות ומבורכות בקרב היודעים לזהות ולהעריך אותה. היצירה האמיתית מסוגלת להשיב אדם לעצמו ולהחיות גוף ונפש. כך, למשל, מציל הזמיר האמיתי את קיסר סין ממחלה קשה ומדיכאון עמוק באמצעות שירתו; הנסיכה אלייזה משחררת את אחֵיה מן הכישוף שהפך אותם לאווזי בר בעזרת המעילים שהיא אורגת להם מסרפדים, ואילו אצבעונית משיבה לחיים בכישרונה ובתושייתה את הסנונית הגוססת שהנעימה לה את ימות הקיץ בזימרתה.

ניסיונם של הגיבורים האמנותיים של אנדרסן לדכא ולהסתיר את טבעם האמיתי, ולעצב את עצמם מחדש בהתאם לצרכיה ולערכיה של הסביבה, נידון מראש לכישלון. אף על פי כן, הם מנסים לעשות זאת שוב ושוב. הם מבקשים לשווא לאמץ את תמונת המציאות הסדורה שמשרטטים בפסקנות הללו הפורשים עליהם את חסותם ומעניקים להם קורת גג ומזון. אין מטופש וכפוי טובה יותר, כך טוענים מיטיביהם, מאשר לנסות לערער על חוקיו או לפרוץ את גבולותיו של העולם שנקלעו אליו. כלוב זהב בארמון המלך או מחסה לחורף במעון צנוע, שבצידם גם תפקיד מוגדר בהייררכיה החברתית ופרנסה קבועה, יהיו תמיד עדיפים לאין ערוך על פני הסכנות והקיום חסר התכלית שאורבים אי-שם בערבות השוממות שמעבר לסדר הבורגני המגונן.

גבולותיו החד-משמעיים של העולם משורטטים עבור היוצאי-דופן עוד טרם היוולדם. כך, למשל, מאירה אמא ברווזה את עיניהם של צאצאיה, אחיו של הברווזון שהקדימו ממנו לבקוע מן הביצים, ומתפעלים לנוכח המרחב הנפרש לעיניהם: “אתם חושבים שזה כל העולם?… הוא משתרע הרחק הלאה, עד מעבר לצד האחר של הגן, ממש עד לשדה של הכומר, אבל לשם עוד לא הגעתי אף פעם!…” (‘הברווזון המכוער’, עמ’ 23).

מאוחר יותר מוצא הברווזון מחסה בבקתת איכרים רעועה, שחתול ותרנגולת מושלים בה ביד רמה, ומדכאים כל דעה או מנהג העלולים לסכן את השקפת עולמם. שם מטיפה לו התרנגולת לזנוח לטובתו שלו את מחשבותיו המשוגעות ביחס ליציאה לעולם הגדול, ולהודות למזלו הטוב על השפע שזכה לו. כל שעליו לעשות, לטענתה, הוא פשוט לחדול מהרהורי הכפירה המשונים שלו ולרכוש לעצמו כישורים מעשיים כלשהם, או במילים אחרות – להפסיק להתברבר.

בסופו של דבר נכנע הברווזון להרהורי ה”שיגעון” שלו, שם נפשו בכפו ויוצא לעולם, אף שעדיין אינו יודע כלל מהי תכלית מסעו ואפילו מה הוא מחפש.

אך עד מהרה הוא נתקל בחיזיון המרהיב של להקת הברבורים הנודדים לארצות החום. למראם מתמלא הברווזון בהתרגשות עצומה. הוא אינו יודע את שמם ואת יעדם של העופות הלבנים, ובכל זאת הוא מרגיש “שמעולם לא אהב מישהו כפי שאהב אותם” (‘הברווזון המכוער’, עמ’ 30).

הברווזון המכוער הוא בעצם התגלמות דמותו של האמן כאיש צעיר, והמחזה המתגלה לו בעיצומו של מסעו הוא סצינה מכוננת שמופיעה דרך קבע בביוגרפיה האמנותית של יוצרים שונים. רובם ככולם שבים לרגע ההתגלות הזה, שבו מפגש אקראי מאיר לשבריר שנייה אופציית קיום שונה ונכספת, ביתית וזרה כאחד; מראה כמו קמאי, שטבוע בתוכם כהזיה, אך שמעולם לא העזו לשער שאכן קיים אי-שם בעולם, ולאחר שנחשף, גם אם כהבהוב רחוק, דבר לא ישוב להיות כשהיה (6).

התמונה הנפלאה שנפרשת לנגד עיניו המשתאות של הברווזון ומעוררת בו הזדהות שעדיין לא עמד על פשרה, היא שלב מכריע במסע לגילוי מהותו העמוקה והאמנותית; השראה הכרחית לתהליך המטמורפוזה והיצירה העצמית שלו, שבסופו יזכה לחזות בבבואתו הברבורית במים, והתחושה הפנימית שהתעוררה בו לנוכח המראה המסעיר תקבל פנים ושם (7).

אולם הנשים ב’הברבור’ אינן זוכות, כמובן, ברגע ההתבהרות הזה. החיזיון האמנותי וההשראה האלוהית, מנת חלקם של גיבורי אנדרסן, שמורים בתוכנית המציאות לצוות המומחים, שבמוחם הקודח ובתוכנות המחשב שלהם בלבד מופיעה התמונה הנבואית, שתעיד על תכלית מסע הייסורים של הנשים ועל דמותן העתידית. בניגוד מוחלט לברווזון שתהליך המטמורפוזה שלו הותנה בפריצת גבולות ובמרידה במוסכמות – ב’הברבור’ הפרת הכללים וההנחיות אסורה בתכלית. הצוות תובע ציות ומשמעת ללא סייג: שלילת חופש, דבקות כמעט דתית בהוראות, וסילוק כל הרהור חטא כמו חריגה מגבולות הדיאטה או ויתור על אחד מעשרות הניתוחים הפלסטיים המתוכננים.

כמו הברווזון, גם גיבורים אחרים של אנדרסן, שניחנו בטבע יצירתי ובמראה והשקפת עולם חריגים בסביבתם המקורית, נאלצים לצאת למסע נדודים רווי תלאות, סכנות ובדידות, משום שאינם מצליחים להתאים את עצמם להתנהלותם ולשאיפותיהם של אחרים. אך בזכות המסע הארוך והמפרך, שדורש את כל תעצומות הנפש, האומץ והאמונה שלהם, הם זוכים לגלות את משפחתם הרוחנית ואת ביתם האמיתי. במקרה של יצורים יחודיים ויוצאי דופן כמו הברווזון, קירבה נפשית, שפה משותפת ותחושת שייכות לא יימצאו להם במסגרת הקהילה או המקום שבהם נולדו, ועליהם לחפש ולגלות אותם בכוחות עצמם(8).

כך, למשל, נאלצת אצבעונית, היצורה הזערורית שנולדה מתוך פרח, להיטלטל בעולם ולשרוד באמצעות כישרונה לספר סיפורים ולשיר בקול ערב. נותני חסותה, עכברת השדה טובת הלב ובן החפרפרת העשיר והמלומד, מבקשים להנחיל לה את הלכות ההיגיון הזעיר-בורגני. הם מסבירים לבת טיפוחיהם שמי שמבלה את הקיץ בשירה, ואינו אוגר מזון לחורף – דינו מוות, ואין כל תועלת בזמרתו. ישועתה, כך הם גורסים, תבוא לה בדמות שידוך הגון (גם אם משמים), נדוניה מכובדת וכלים נאים. מתוך נאמנות למיטיביה, כמעט ונגזר עליה להיכלא לשארית ימיה במעבה האדמה, הרחק מאור השמש והמרחבים הפתוחים. אך בסופו של דבר מפנה אצבעונית עורף לחתנה המיועד ולדירתו המפוארת. בזכות נאמנותה לצו ליבה ולאהוביה היא נישאת על גבה של הסנונית לארצות החום, שם היא פוגשת בבני מינה, מלאכי הפרחים, שאפילו לא העלתה על דעתה את קיומם. היא מוצאת אהבה, מוכתרת למלכה וגם זוכה בזוג כנפיים.

אף שאנדרסן נוטה לגזור על הגיבורות שלו קיום סגפני, מיוסר ולעיתים אף קורבני, רבות מן הדמויות הנשיות בסיפוריו הן יוצרות ברוכות כישרונות ובעלות מעוף. ויתור על הסגולות הללו לטובת רווחה כלכלית, מעמד חברתי ואפילו בשם פנטזיה ילדותית על אהבה (כמו במקרה של בת הים), עלול להפוך את חייהן לגיהנום ולעיתים אף להביא למותן. גם לנשים, כך עולה מן המעשיות הללו, נישואים כשלעצמם אינם הגשמה עצמית. הישמעות לטבען העמוק, מימוש היצירתיות שלהן וחיפוש אחר קרוביהן הרוחניים, הם יעד ראשון במעלה ותנאי הכרחי למציאת נפש תאומה, וליכולת לחיות עימה באושר.

באופן מפתיע, תפיסתה של ‘הברבור’, בת המאה העשרים ואחת, שמרנית הרבה יותר. המשתתפות בתוכנית עוברות את כל מסע הייסורים ותהליכי הבריאה מחדש רק על מנת לשוב לביתן ולקהילתן המקוריים. אחת המטרות המרכזיות של המהפך הגופני והטיפול הנפשי היא לשקם את הזוגיות או הנישואים שלהן, ולאפשר להן להיות יותר “נשיות” ושמחות בחלקן.

“תוכנית הברבור הצילה את הנישואים שלי,” או “בזכות ‘הברבור’ אני ובן זוגי התארסנו,” הן מצהירות בעיניים נוצצות לנוכח המצלמות שעוקבות אחר קורותיהן בסיום התוכנית. כל זה היה טוב ויפה אלמלא לא מעטים מבני הזוג האלה נהגו לפגוע בדימוי העצמי שלהן ולא עמדו לצידן לפני או במהלך התוכנית. כעת, בשובן כמודל “משופר”, חייכני ומפויס, הגברים לא מאמינים למזלם הטוב, ומקבלים אותן בזרועות פתוחות.

בשונה מן הברווזון והאצבעונית הסוררים, במקרה של נשות ‘הברבור’ דומה שגירוש השדים הצליח. המחשבות המוזרות וההרגשה המשונה תוקנו, הוחלקו ושויפו; הנשיות הנכספת והחיוך הקבוע הושתלו ואף המראה הותאם בהצלחה לדרישות המחמירות של צוות המומחים.

אבל בתום הצפייה הממושכת בשורת המהפכים המרשימים נותרת תחושה מטרידה. הנשים אכן נראות מאושרות יותר ובטוחות יותר בעצמן. חלק מן השינויים הפיזיים שעברו גם הולמים אותן (אם כי לנוכח תועפות הטיפולים והניתוחים שעברו, עולה לרגע המחשבה הלא-רציונלית אך המדאיגה שגופן ה”מושלם” עלול להיפרם ולהתפקע). אין לי התנגדות עקרונית לניתוחים פלסטיים ואני מאמינה שזכותו של כל אדם לעצב את גופו לשביעות רצונו. אם כך, מה בעצם מפריע לי בהגשמת חלומן המתוק של שש-עשרה נשים בוגרות, מודעות ואינטליגנטיות להפוך ל”ברבורים”?

מקורה של אי-הנוחות נעוץ בדיוק בכך – ביומרתה של התוכנית לשאוב השראה מסיפורו של הברווזון המכוער שהפך לברבור. משום שבסופו של דבר, דומה שההפך הוא שהתרחש. צוות המומחים, ממש כמו עדת הברווזים, חובטים, נושכים, מנקרים בבשרן ומורטים את נוצותיהן של הנשים שאינן מתאימות לאידיאל הקבוצתי השרירותי, עד שהם יוצרים אותן מחדש והופכים אותן לברווזות מושלמות. למען האמת, המהפך שמשכפל את הנשים בדמותן של כוכבות טלוויזיה זוהרות, הוא למעשה וריאציה עדכנית, גם אם מתוחכמת, נוצצת ומפתה, של השבת הסדר הבורגני והטוב על כנו, ובעקבות זאת, גם ההתפכחות מאשליית השווא של היכולת לשרוד ולהצליח במסגרת כל אופציה קיומית אחרת.

יצירה ובריאה מחדש במעשיות של אנדרסן תובעות גיוון, מעוף, תעוזה, ובעיקר מקוריות וביטוי אישי. אך כאשר צוות המומחים המיומן של ‘הברבור’ מציג לראווה לעיני הקהל את מעשי ידיו המרהיבים, מסתבר שהנשים שכמיהתן הגדולה היתה להיות ייחודיות, דומות עתה להפליא זו לזו. גם המונולוגים שלהן (שמן הסתם נערכים ונבחרים בקפידה) נשמעים כפזמון אחיד החוזר לעייפה.

האמנות בסיפוריו של אנדרסן יכולה וצריכה לרגש, לשנות חיים ואף לזכות בסופו של דבר בהכרה והערכה, בדיוק כפי שמתיימרת (ואולי גם מצליחה) תוכנית המציאות לעשות. אבל היא אינה אמורה להיות תלויה באופן בלעדי באהדת ההמונים ובחסדיהם של בעלי הממון. לשיטתו של אנדרסן, יצירה או התחדשות והתפתחות אנושית לא יכולות לנבוע בראש ובראשונה מן הכיסופים להשביע רצון ולזכות באישורם של קובעי הטעם, או ביכולת “לעבור מסך”. הן אינן תחרות פומבית נושאת פרסים, הנשפטת לפי קריטריונים אחידים, אופנתיים ומוכתבים מראש, ולעיתים אף ייצאו נשכרות מכך שיתרחשו בהיחבא ולפני קהל מצומצם, כפי שבוחר לעשות הזמיר האמיתי של מלך סין.

משנתו האנטי-בורגנית והרומנטית מעט של אנדרסן, המתארת את האמנות באופן אליטיסטי וחסר פשרות, ואת היוצר או האדם היוצא דופן כמי שאינו נכנע לשום תכתיב חברתי או כלכלי, עשויה להיתפס היום כנאיבית, מיושנת ובלתי ישימה במציאות העכשווית. אבל גלגולה במהדורה העדכנית של ‘הברבור’ מצביע על כך שאנו חיים בעידן שמעדיף באופן גורף את הזמיר המלאכותי ומשובץ היהלומים על פני זה המקורי.

אחרי ככלות הכל, הציפור המפוארת עוצבה ותוכננה ביד אדם כך שתשיר תמיד בדיוק נמרץ אותו שיר, תהיה שרויה תדיר במצב רוח טוב ומראיה המרהיב לא יביך לעולם את נותני חסותה, בעוד הזמיר האמיתי הוא יצור אפור ולא מאולף, שנוטה באורח קפריזי לפצוח בכל פעם בשיר אחר, ולהתעופף באופן בלתי-צפוי וכפוי טובה מכלוב הזהב שלו שבארמון המלך.

לנוכח האפשרות שפסגת הישגיו של עידן הקפיטליזם הגלובלי תהיה להפוך את כולנו לברווזים או לציפורי שיר מלאכותיות המופעלות על-ידי קפיץ, החזון האנדרסני מאמצע המאה התשע-עשרה, על הברבור הדבק בצו ליבו ובטבעו הייחודי, מסתמן כמהפכני ורלוונטי מתמיד.