שלושה שירים

שִיבה

הַבָּהִיר בַּכּוֹכָבִים הוֹפִיעַ, כּוֹכַב הַיּוֹם, כּוֹכַב הַשַּׁחַר

וְהַסְּפִינָה לְמוּדַת הַמֶּרְחַקִּים קָרְבָה אֶל אִיתָקָה, אֶל הַבַּיִת

וְאֶל הַנָּמֵל הַהוּא הַקָּרוּי עַל שְׁמוֹ שֶׁל הָאִישׁ הַזָּקֵן מִן הַיָּם, שְׁנֵי

כֵּפִים חֲבוּקִים יַחַד כְּשׁוֹבֵר גַּלִּים, שׁוֹבֵר רוּחוֹת,

נְמַל מִבְטַחִים שֶׁכְּלֵי שַׁיִט סְבוּכִים צָפִים בּוֹ חָפְשִׁיִּים מִכְּבָלִים

בִּמְקוֹם עֲגִינָתָם הַמַּמָּשִׁי.

בְּרֹאשׁ הַנָּמֵל

מֵצֵל עֵץ זַיִת אֲרֹךְ עָלִים עַל מְעָרָה מֻצְלֶלֶת

מְלֵאַת בִּעְבּוּעִים, אַגְּנֵי מַיִם שֶׁקֻּדְּשׁוּ מִן הָאֶבֶן, כַּדֵּי

אֶבֶן לִדְבוֹרֵי הַדְּבַשׁ, נוּלֵי אֶבֶן שֶׁעֲלֵיהֶם נֶאֱרָגִים

דְּבָרִים בְּגוֹנֵי אוֹקְיָנוֹס וְסָגֹל – וְגַם, מַעְיָנוֹת בִּלְתִּי נִדְלִים

וּשְׁתֵּי דְּרָכִים פְּנִימָה, הָאַחַת פּוֹנָה צָפוֹנָה, שָׁם אֲנָשִׁים יוֹרְדִים

וְהָאַחֶרֶת נִבֶּטֶת לַדָּרוֹם, שְׁבִיל לָאֵלִים.

כַּאֲשֶׁר נִלְחֲצוּ אֶל הַחוֹף בְּמִפְרָץ מֻכָּר זֶה

וְיָרְדוּ מִן הַסְּפִינָה, הֵם הֵרִימוּ אֶת אוֹדִיסֵאוּס מִכּוּכוֹ

כְּמוֹת שֶׁהוּא, עַל סְדִינֵי הַפִּשְׁתָּן וּמַרְבַדּוֹ הַמַּבְרִיק,

וְהִשְׁכִּיבוּ אוֹתוֹ עַל הַחוֹל, עוֹדוֹ שָׁקוּעַ בְּשֵׁנָה עֲמֻקָּה.

המשוט

עָלַי לִנְדֹּד אֶל פְּנִים הָאָרֶץ וּמָשׁוֹט מְאֻזָּן הֵיטֵב עַל כְּתֵפִי

עַד שֶׁאֶפְגֹּש בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים דָּבָר עַל הַיָּם –

דָּבָר עַל אֹכֶל שֶׁהֻמְלַח, חַרְטוֹמֵי סְפִינוֹת צְבוּעִים סָגֹל, מְשׁוֹטִים שֶׁהֵם כַּנְפֵי

הַסְּפִינוֹת – וּמִישֶׁהוּ יִטְעֶה לַחֲשֹׁב כִּי הַמָּשׁוֹט שֶׁעַל כְּתֵפִי

הוּא מִזְרֵה-זְרָעִים:

הָאוֹת לִשְׁתֹּל אוֹתוֹ בָּאֲדָמָה,

לְהַתְחִיל לוֹמַר אֶת תְּפִלּוֹתַי, וְלוֹמַר אוֹתָן

גַּם בְּשׁוּבִי אֶל בֵּיתִי, מוּתָשׁ אַךְ מְטֻפָּל הֵיטֵב בְּזִקְנָתִי

בִּידֵי בְּנֵי מִשְׁפַּחְתִּי וִידִידַי וְעוֹד תּוֹשָׁבֵי אִי מְאֻשָּׁרִים,

וּמָוֶת יָבוֹא אֵלַי, מַשָּׁב יַמִּי קַל, לֹא יוֹתֵר

מִנְּשִׁיפָה, רְחִיפַת מִזְרֵה-זְרָעִים אוֹ מָשׁוֹט.

לָאֶרְטֶס

כְּשֶׁמָּצָא אֶת לָאֶרְטֶס לְבַדּוֹ עַל הַטֶּרָסָה הַנְּקִיָּה, עוֹדֵר

סְבִיב גֶּפֶן, הוּא שֶׁשְּׁמוֹ יָצָא לְשִׁמְצָה עַל כִּשְׁלוֹנוֹתָיו הַחַקְלָאִיִּים,

מְטֻלָּא וּמְרֻשָּׁל, חוֹתְלוֹת עוֹר מְגִנּוֹת עַל שׁוֹקָיו

מִפְּנֵי הַקּוֹצִים, גַּם כְּפָפוֹת, וּלְהַשְׁלָמַת הַתְּמוּנָה,

סִימָן בָּרוּר לְדִכְאוֹנוֹ הֶעָמֹק, כּוֹבַע פָּשׁוּט מֵעוֹר עִזִּים,

הִתְיַפֵּחַ אוֹדִיסֵאוּס בְּצֵל עֵץ אַגָּס עַל אָבִיו,

זָקֵן כָּל כָּךְ וְעָלוּב, עַד שֶׁכָּל שֶׁבִּקֵּשׁ בָּרֶגַע הַהוּא

הָיָה לְנַשְּׁקוֹ וּלְחַבְּקוֹ וְלִשְׁפֹּךְ בְּפָנָיו אֶת הַסִּפּוּר כֻּלּוֹ,

אַךְ הַסִּפּוּר כֻּלּוֹ הוּא רְשִׁימָה עַל גַּב רְשִׁימָה,

כָּךְ שֶׁחִכָּה לְזִכרוֹנוֹת מִן הַגָּן הַגָּזוּם הַהוּא,

עֵדוּת לַיַּלְדוּת שֶׁבִּלָּה מִשְׂתָּרֵךְ אַחַר אָבִיו,

שׁוֹאֵל עַל כָּל דָּבָר, שְׁלֹשָה עָשָׂר עֲצֵי הָאַגָּס,

עֲשָׂרָה עֲצֵי תַּפּוּחַ, אַרְבָּעִים עֲצֵי תְּאֵנָה, חֲמִשִּׁים שׁוּרוֹת גְּפָנִים

שֶׁהִבְשִׁילוּ בִּזְמַנִּים שׁוֹנִים לְבַל תֶּחְסַר הָאַסְפָּקָה,

עַד שֶׁהִכִּיר לָאֶרְטֶס אֶת בְּנוֹ, וּבְפִיק בִּרְכַּיִם,

מְסֻחְרָר, כָּרַךְ אֶת זְרוֹעוֹתָיו סְבִיב צַוָּארוֹ שֶׁל אוֹדִיסֵאוּס הַגָּדוֹל

שֶׁאָסַף אֶל חָזוֹ אֶת הַזָּקֵן הַמִּתְעַלֵּף וַאֲחָזוֹ

וְעִרְסֵל כְּעֵץ סָחוּף אֶת עַצְמוֹתָיו שֶׁל אָבִיו הַמִּתְמַעֵט.

*

מייקל לונגלי (Michael Longley), יליד בלפסט, 1939, הוא מן המשוררים הבולטים באירלנד. ספריו זיכו אותו בשורה של פרסים וכיבודים, בהם פרס ויתברד בשנת 1991, והפרס על שם ת.ס. אליוט בשנת 2000. לונגלי ידוע בשל שירי הטבע שלו, הכתובים לא אחת בגוון זֶני, כמו גם בשל הדרך המורכבת שבה הוא בוחר להתמודד בשיריו עם האלימות שנתקל בה כתושב צפון אירלנד בזמן אירועי הדמים של שנות השבעים, ועם זיכרונות המלחמה של אביו שלחם בשתי מלחמות העולם.

אחת הדרכים המעניינות שבה ניגש לונגלי לנושאים האלה היא ‘שִכתוב’ של סצינות מרכזיות מתוך האודיסיאה והאיליאדה. בשירים אלה, שדוגמאות מהם שזורות במרבית ספריו המאוחרים, הוא מתכתב עם הנוסח ההומרי ושומר על אורך הנשימה של השורה הקלאסית, תוך שהוא שוזר בעדינות אל תוך המרקם הסיפורי המוכר רמזים למציאות העכשווית, האישית וההיסטורית, שמתוכה הוא כותב.