כמו שירים על אהבה

באופן עקרוני, אבירם בן גור הוא משורר. חוץ מאבירם בן גור עצמו אף אחד לא יסכים לכנות אותו “משורר”, לכן הוא נשאר בתחום העקרוני בלבד.

ניקח לדוגמא את דניאל שפירא – חבר רחוק ומשותף של שנינו (שלי ושל אבירם בן גור), והאדם האחרון שיצא לי להחליף אתו כמה לחישות מאחורי גבו של ועל אבירם. השיחה ההיא התרחשה לפני שבועיים בערך, ודניאל הגדיר בה את אבירם כ”משורר של חדרי ניתוח”, ונימק: “הסיכוי היחיד לסבול את הפואטיקה שלו הוא אך ורק תחת הרדמה כללית”.

קשה לי להודות בכך, אך למען האמת, ביחס לשירה של אבירם, “חדר ניתוח” הוא הגדרה סבירה לחלוטין. ביום טוב. ביום חלש יותר, הייתי מצטרף לדעה הרווחת, לפיה “בקצב הזה, עוד שלושה-ארבעה שירים, וכבר רושמים על שמו ארגון צדקה ללא מטרות רווח. משהו בנוסח האגודה למניעת התעוררות המוזה של אבירם בן גור”.

גם אם נראה כי המאפיין העיקרי של שירתו של אבירם הוא האיבה הכללית שהיא מעוררת בקוראיה המעטים מאוד (אני, אבירם, מושיק – אביו של אבירם, ודניאל שפירא. להלן: “הקוראים”) – כשחוקרים את שירתו כהלכה,

מתגלה כי איבה זו היא למעשה בגדר השולי והלא חשוב. הבעיה המרכזית במרחב הפואטי של אבירם בן גור היא, ללא ספק, היצמדותו האובססיבית לנושא אחד ובלעדי: האהבה. יש לו לפחות 500,2 שירים שונים ומן המוכן, וכולם עוסקים באותו נושא משמים, יחיד וקטטוני: אהבה.

מה אומר לכם? משורר יותר חדגוני, עיקש, ונטול סקרנות מזה, לא תפגשו. משורר כמו אבירם בן גור מוציא לשירה שם כל כך מחורבן, עד שאין פלא שהבשורה הספרותית הכי גדולה בימינו היא שהשירה גוססת, וזה רק עניין של עוד כמה הוצאות ספרים עקשניות אחרונות לפני שתבוצע בה המתת חסד.

אותי זה לא מפתיע – כשאחד כמו אבירם כופה את עצמו עליך בתוקפנות, הדבר הראשון שמתעורר בך הוא תשוקת מוות. ותקשיבו לי טוב: אף אחד לא גרר את השירה למיטת חוליה – השירה היא שאירגנה לעצמה את הסופניות שלה. כשהבינה שאין לו, לאבירם בן גור, שום כוונות להסתלק ממנה בעתיד הנראה לעין, ארזה את מזוודת הנופש שלה, והחלה פוסעת לקראת פטירתה בטרם עת, על דעת עצמה בלבד.

כשהיה בן ארבע-עשרה וחצי, כתב בן גור את שירו הראשון. וכך התפייט: “אני אוהב לדבר על אהבה / בבוקר שאני קם עם החמה העצובה / וגם בערבו של יום, כשאני חושב על כלבו שלום / ככה זה עם אהבה / היא נדבקת אליך מרגע לידתך / תמיד אתך / תמיד אתך”.

כשהיה בן עשרים, כחודש ימים לאחר התפרקות הנישואים של הוריו, נסע אבירם לפגוש בראשונה את אביו במעונו החדש שבראש העין, ומצא בית קרקע משופץ בגוון ניטרלי המתמזג עם האופק, אשר מחביא בתוכו אדם בן חמישים ושתיים, שפרשת הגירושין וה”דף חדש” בחייו עשו לו מצב רוח של מזעור נזקים.

“יש לי הפתעה בשבילך,” אמר לו אביו והלך למטבח, לערבב לעצמו בלאדי מרי. “זוכר את השירים שנתת לי לקרוא?” שאל. “כן”, ענה אבירם בחשש. “אז תתחיל להתרגש!” אמר האב. “צילמתי כל אחד מהם בשמונה עותקים, שמתי אותם במעטפות חומות גדולות, ושלחתי אותם לשמונה הוצאות ספרים שונות!”

“מה… עשית?” גימגם אבירם בפאניקה.

“שלחתי את השירים לדרך שאולי תוביל אותך אל האושר,” השיב לו אביו בתמימות.

“אבל אבא, אלו שירים על אהבה!” החל אבירם לצעוק באימה שמילים לא יוכלו לתאר. “אהבה! אהבה! כזאת שנשארת רק אצלי, ולא עוברת בדיקות ונמרחת בזיעת הידיים של משווקי מילים, שלפני רגע חתמו על הפצת השטן

בכריכה צבעונית, ולפני שני רגעים נתנו מקדמה לאיזה סופר שמבחינתו האהבה היא חילוף חומרים, משכנתא, וצימר בצפון.”

אבירם החל פוסע לכיוון הדלת, למטרות יציאה מבית אביו, ששתק תדהמה אין-סופית לנוכח האסון הבלתי צפוי שחולל. “אתה חייב להבין אבא,” סיכם אבירם, כשמרבית גופו כבר מחוץ לבית, מרחק תזוזה מהיעלמות, ופרצופו מלשין עליו כי בתוך שניות ספורות יזלגו דמעות מעיניו. “האהבה יכולה להתקיים כמו שהיא רוצה, אך ורק בין האות הראשונה לנקודה של סוף השיר, שאם נכתב למגירה, אז יש לו סיבה טובה לכך: הוא מסתתר שם, כדי שברוני הספר לא יעלו עליו ויפיצו אותו לכל כרטיס אשראי בשבוע הספר, עם חתימה של ‘הדובר בשיר’, אחד שרושם ‘באהבה’ לכל ארנק, עם עט כחול ונובע, שקיבל בחינם כי רכש בסופר שני חומוס במבצע. זה הכל, לא יותר מחומוס. את האהבה הזאת אני לא רוצה!”

זו היתה ‘פעם ראשונה ואחרונה’ כמו שאומרים. פגישה שהיתה אמורה להיות ארוחת-שבת-בצהריים שגרתית, והביאה לניתוק הקשר בין האב ובנו.

ואילו כעת, בימים אלו ממש, המשורר שלנו כבר בן עשרים וארבע, ובדיוק לפני יומיים הוא ברא את טקסט השירה האחרון שלו לעת עתה, טקסט נדיר למדי בנתיבי הרזומה הלירי של אבירם בן גור. הפעם, פסק נחרצות, אינני הולך לשורר אהבה, אלא לתרגם אותה. מה שהתקבל בפרקטיקה כלא פחות ולא יותר מביאור בלשון הקודש לשיר “Love” של ג’ון לנון.

למעטים המכירים את אבירם אישית, מעשה שכזה הוא סקופ היסטרי, אחרי שניסה בכישלון רב לעברת את “Love me do” של הביטלס, וכעבור פחות מיממה הספיק לקבל בדואר שליחים לביתו תביעה משפטית מטעם חברת ‘אפל’, שהאשימה את “מיסטר בן גור היקר” בהוצאת דיבה, מאחר שלטענתה הוא “חורר את השיר ודירדר אותו לרמה אמנותית הקיימת רק במכבסות רחוב, והציף אותו בצואת מילים מפוחדות וחסרות אנושיות”.

ואם נעבור אל התרגום עצמו, או כהגדרתו של אבירם בפתח היצירה, (כספק כותרת, ספק פרולוג חטוף), אל “מחווה מילולית ורעיונית לאהבה של לנון, תרגום נקי ומפלרטט מאוד עם האהבה שנשארה על הקומפקט דיסק” – להלן קטע נבחר, גירסת בן גור, לפזמון של השיר המקורי: “האהבה היא אתה / אתה ואני / האהבה היא ההבנה שנוכל להיות / האהבה היא החופש / החופש הוא החור באהבה”.

*

בעשר בבוקר של “אותו היום” (לפני יומיים), כבר השלים אבירם את מלאכת התרגום של לנון לעברית, והיה חופשי לבחור את המשך יומו.

אף שאתם עלולים להניח כי אם בעשר בבוקר כבר סיים את מלאכתו, מדובר במשורר מהיר, כזה המסיים תרגום בשעתיים גג – הדבר רחוק מן האמת. ואולי זוהי גם הטרגדיה הכי גדולה בשירתו של אבירם בן גור: העובדה המצערת כי אפילו את האשפה שהוא מוציא תחת ידיו, הוא מוציא ביזע רב וממושך.

מכיוון ששמע פעם כי “משוררים אמיתיים מתעוררים בין 00:04 ל-15:04 בבוקר”, מקפיד גם הוא על התזמון, ונוהג להתעורר כל יום ב-08:.04 “בדיוק באמצע של הזמן,” כפי שהוא נוהג להעיד על עצמו, “שמונה דקות אחרי השיעבוד לשעון המעורר, ושמונה דקות לפני הרשלנות.”

גם ביום המדובר התעורר בדיוק בשעת ההשכמה המקובלת. כך שגם אם ננכה 5 דקות של צחצוח שיניים, 8 דקות מהכנת כוס הקפה ועד ללגימה האחרונה, 12 דקות של אוננות בוקר מול הפורנו של האינטרנט, 3 דקות של בהייה חופשית באוויר המתפרק על ארון הספרים, ו-4 דקות של פרוצדורות הכנה לקראת מלאכת התרגום – יוצא שאחרי הכל הקדיש אבירם חמש שעות ועשרים דקות לעמל התרגום. פרק זמן שבמונחים מתמטיים, ביחס לאיכות התוצר, מתקבל כבזבוז של משוואה.

תחילה חשב לנצל את האדרנלין שהציף אותו בעקבות “סיום מוצלח של יצירה מוצלחת” כדי להתלבש על הכלים (שאותם לא שטף כבר זה שבועיים וקצת) בחמת זעם פוסט-פואטית. אך כשנפל מבטו על ממדי הטינופת שהצטברו בכיור החליט שהגיע הזמן למשהו אחר.

במהרה ארז עצמו בחליפת רחוב, ואירגן את המסמכים הנחוצים ליציאה אל החוץ: תעודת זהות, כרטיס אשראי, כרטיס קופת חולים, ומבחר מייצג של עשרים שירים מיצירתו, למקרה שיישאל לתכלית קיומו בין שמיים וארץ. אחר כך טרק מאחוריו את דלת ביתו, שילב את תנועת רגליו בקצב תנועתן של המרצפות, והחל פוסע החוצה כשעל פניו שפוכה הבעה של הצגת בכורה, ושפתיו הדקיקות שורקות פזמון ישן.

משהו פרוע התגלגל בתוך עיניו של אבירם, והוא נבלע בפומבי של הולכי הרגל. התכווץ לממדי הרקע. הסתנן בנחת אל מהומת “חוצות העיר”. ניכר בו כי בפעם הראשונה ההמון לא העיק עליו, והוא הצליח לחלוף על פניו כאחד האדם, בלי שישפיל מבטו מטה, יגרד בראשו בתדירות גבוהה, ימלמל מבטא זר, יוצף בחילה.

אחרי שגמא שני רחובות, הגיע אל תחנת אוטובוס ונעצר בה. “לאן?” שאל נהג האוטובוס. “ראש העין,” הודיע אבירם בצליעה מילולית קלה. “8.90,” פסק הנהג, ודרך בתקיפות על דוושת הדלק.

עכשיו כבר אי אפשר להסתיר. אבירם יצא לכיוון בית אביו.

*

האוטובוס שיחרר דלתות, ואבירם נשר החוצה. ממרחק של מאה מטר הכיר את הבית.

אמנם אחרי ארבע שנים (ליתר דיוק: שלוש שנים ואחד-עשר חודשים) של נפקדות מהמקום, התרכך צבע קירותיו החיצוניים של הבית לעבר גוני האפור של ראש העין, ובגינה ליבלבו כל מיני גידולים שהוא זכר כנבולים לנצח. אבל בכל זאת, את בית אביו הוא לא שכח. זו היתה אותה הדלת שטרק בעוצמת חמתו לפני ארבע שנים. אותו שביל כורכר קטן, אשר ינק את האכזבה ואת הייאוש שנפלטו אז מאישוניו ומטה. אותו שער ברזל, שניצב כחוצץ בין מהומת הרחוב לתחילת השלווה הביתית.

בצעדים כבדי היסוס חלף את מאה המטרים שהפרידו בינו לבית אביו, וכשהגיע אל שער הברזל, ליטף אותו בשתי ידיו, וחייך דמעה מעין ימין. “היום,” אמר לעצמו, “זה שוב רק אני והוא. כמו שהוא תמיד סיפר לי איך כשהייתי ילד קטן הוא היה מרים אותי באוויר כדי שתהיה לי עוד זווית ראייה, ואני כל כך צחקתי, כי מלמעלה ראו לו כמה שערות לבנות שהזכירו לי את ראש הממשלה שהוא כל כך שנא.”

ארבע שנים לקח לו להגיע לרגע הזה, שבו הוא עומד מול בית אביו ובפיו התנצלות כנה על שטעה והקים מהומת סרק. אותה מהומה שבגללה הפסיד את אהבתו המוחשית של אביו, לטובת פרשת האהבה המפוקפקת, החד-צדדית, עם השירה. “אם יהיה צריך,” הסכים עם עצמו, “אני אפילו אלך בעצמי לדואר ואשלח את כל אלפיים וחמש-מאות השירים שלי לכל הוצאת ספרים קיימת. בשביל אבא שלי”.

אבירם עבר את השער וצעד הלאה, במעלה שביל הפיוס, נשם נשימה עמוקה, והקיש שלוש פעמים על דלת הבית.

אישה כבת ארבעים, אפופה ריח של טיגון בשמן עמוק, עמדה על הסף והביטה בו כמנסה למצוא קשר כלשהו בינו ובין פתח ביתה.

“אה… מושיק נמצא?” הוא שאל במבוכת זרים.

“מי?”

“מושיק בן גור?” הוא דייק.

“לא, הוא הלך.” השיבה בלחישה חשודה.

“לאן?” נדרך אבירם.

“לעולמו,” השיבה האישה ברשמיות מאולצת.

“מה זאת אומרת? לאיזה עולם?” הוא נבהל, מתעקש על פרטים מדויקים.

“לעולם הבא, אני מניחה,” היא ענתה במרחק סרקסטי מן ההתמודדות עם המוות.

כעת הבין אבירם סופית את פשר המידע שנמסר לו. כמו אז, כשהיינו שנינו בתיכון, החברים הכי טובים, וישבנו יחד על הספסל השכבתי בהפסקה הגדולה, ופתאום ניגשה אליו רותם (שהוא אהב עד קצה נשימתו, “כמו שיר לא נגמר,” היה מתעקש לומר), והאשימה אותו בכך שאת כל השירים שנתן לה עד היום, הוא העתיק ממדור הספרות ב”מעריב”. כך קרה לו גם ביום הזה, מול האישה על סף בית אביו, כשהתבשר על הנורא: פיו התמלא יובש, עיניו מיצמצו בתדירות מסוכנת, ידיו נראו כמתנתקות מגופו, רעד מסיבי אחז את רגלו הימנית, וכמו שקורה לו כשהמציאות עוברת את מחסום הכאב הסטנדרטי, שום דמעה לא נמלטה מעיניו. אף לא אחת.

“תראה, אני בסך הכל גרה כאן בשכירות שלושה חודשים,” ניסתה האישה לארגן רגיעה כלשהי. היא לא יכלה להתעלם ממראהו הקליני של אבירם בפתח דלתה. “וממה שהבנתי, מושיק בן גור מת כבר עשרה חודשים. כשאני הגעתי היה כאן זוג צעיר שרצה לעבור לתל אביב, בגלל העבודה שלהם בתחום המשלוחים, שכל כך פורח בתל אביב… אבל לא חשוב, בכל אופן לפי מה שהם סיפרו לי, מה שקרה הוא שבוקר אחד מושיק רצה להכין ספגטי בולונז והיה חסר לו שש-מאות גרם בשר טחון, אז הוא הלך למכולת של ראובן, זאת שבפינה של רחוב המייסדים, ולא חזר מאז. אחרי שש שעות הסתבר שהכל בגלל הרוטוויילר של התימנים מהמייסדים .56 כלב גדול כזה, מכור לבשר טחון, נרקומן ממש, עד שלפעמים הוא נכנס לקריז של נשיכות וזינוקים על אנשים שמסתובבים בשכונה עם בשר טחון.” היא הדליקה סיגריה והציעה אחת גם לאבירם, שסירב להצעה, והמשיך להיראות קטסטרופה. “ורק שתדע לך, שאני למשל, בדיוק בגלל הסיפור הזה, מקפידה לעשות את הקניות במכולת רק במשלוחים. אני לא לוקחת סיכון. אין מצב. בחיים לא תתפוס אותי נהרגת בגלל ספגטי, ועוד בולונז.”

היא סיימה את דבריה, ואבירם המשיך לשתוק בפתח הדלת. זו הייתה סיטואציה מציקה לגברת. מאחר שניחנה בנימוס מינימלי, על אף שתיקתו ואי-תזוזתו של אבירם בן גור, לא יכלה לטרוק את דלתה בפניו של אדם במצוקה ולחזור לשיגרת חייה. לכן היא ניסתה לייצר המשך לשיחה, בתקווה שיזרז את הסוף:

“אז בעצם מה הקשר שלך למושיק בן גור?”

“אני… סתם ככה… אחד…” מילמל אבירם.

“הוא חייב לך כסף?! כי לפי הפרצוף העצוב כל כך וכל המסמכים שאתה מחזיק ביד, נראה שבאת לגבות ממנו את מה שהוא לא שילם לך. נכון?” היא הציעה.

“אלה לא מסמכים, אלה שירים,” העמיד אותה על טעותה.

“שירים? מה זאת אומרת?” תהתה.

“שירים כמו…” מילמל, “כמו שירים על אהבה… בעיקר כמו…”

תצלום: נינה יעבץ