הנבואה של קפקא

בעיקר שלוש יצירות במכלול כתביו של קפקא הוליכו אותי (בין קוראים אחרים) למצוא ביצירתו צד נבואי, חזון של אימי המאה העשרים שהתרחשו אחרי מותו: “מושבת העונשין,” “הגלגול” ו”המשפט”. שלוש היצירות האלה הן מיצירותיו החשובות ביותר – יצירות ספרות מושלמות ממש, מהגדולות שבספרות המערבית המודרנית – ולכן היאחזות בהן לצורך הפרשנות הזאת אינה שרירותית. ועם זאת חשוב לי לציין, שברור לי לגמרי שפרנץ קפקא, האיש הצנוע וחסר הביטחון, שהחיים בדרך כלל לא האירו לו פנים במיוחד, ועל פי רשימותיו עיקר דעתו היתה נתונה לקשייו האישיים, לא התכוון כלל להיות נביא בדורו. ועוד חשוב לי לציין, שגם אם אינני היחידה שמוצאת ביצירתו את הצד הזה, כלל וכלל לא, החשיבות הגדולה שאני מייחסת לו וההתעמקות שלי בו, יש בהן גם עניין של קריאה אישית על פי השקפותי וטעמי ומקומי שלי בחיים האלה: בת אדם, יהודייה וישראלית, מעורבת בחיים הפוליטיים כאן ועכשיו. אבל ציון הדבר הזה אין בו כדי לערער את היסודות של הפרשנות הזאת. כי יצירה ספרותית משעה שהיא יוצאת אל הקורא, הוא עושה בה במידה מסוימת כבתוך שלו: מרחב היא לו להתהלך בו, לרוץ ולהשתולל, להמריא ולעוף ולנשום אוויר של פסגות, או להפך, לצלול אל תהומות ומצולות שבו ולהתייסר בחוויות ובחרדות ובתובנות שקשה לחיות עימן בשלום. כך יעשה הקורא אוהב הספרות – לזה מזמינות אותו מעט היצירות הגדולות שנכתבות בכל הדורות.

ובכל זאת, אני משתדלת לקרוא קריאה מדויקת, ובייחוד בטקסטים שאני מתרגמת. נחזור איפוא אל קפקא שתרגמתי רבות מיצירותיו – הן כתבים אישיים, שלא נועדו לפרסום כלל, כמו המכתב אל אביו והמכתבים אל פליצה, ארוסתו, והן את המכלול הצנום של כתביו שפורסמו בימי חייו ולימים נכללו בקובץ “רופא כפרי”. קריאה מדויקת של כתבי קפקא, גם אלה שהתפרסמו בימי חייו וגם אלה שראו אור אחרי מותו, מוליכה לשני כיוונים שנשזרים זה בזה לבלי הפרד: הכיוון האישי, ששימת הלב אליו מגלה עד כמה הכתיבה הזאת מעוגנת בחוויות היומיומיות האישיות של הכותב – בשגרת החיים הלא-נעימה לו במחיצת אביו ואמו ואחיותיו בדירה הצפופה המלאה בהמולת היומיום של משפחה ככל המשפחות, בעבודה המשרדית היגעה שהתפרנס ממנה, במאמצים העצומים שהשקיע בניסיונותיו הכושלים לחבור אל אישה, להינשא ולהקים לו בית ומשפחה משלו, וגם בכל מיני מחושים גופניים שהציקו לו.

והכיוון האחר: החידתיות והמסתורין שמצויים ברוב היצירות, לרבות הפרגמנטים הקצרים, ואף האימה והזוועה שמצויות בלִבּן של כמה מהיצירות המרכזיות. הזיווג הזה של כתיבה אינטימית מאין כמוה (והאינטימיות הזאת, הפשוטה והמוכרת כל כך, היא שהניעה אותי תחילה לתרגם מחדש אחדות מן היצירות שכבר תורגמו לעברית, כי מצאתי אותה גם בסגנון הפשוט של הכתיבה) עם נוכחות טורדת-מנוחה של יסודות ממחוזות אחרים – שלא מן העולם הזה, כביכול – מייחד את כתיבתו של קפקא, והשלמוּת והטבעיות המופלאות שלו הן בעיני יסוד גדולתו והשפעתו העצומה של הסופר. ועל כל פנים הוא שמחולל את הקריאה הבלתי-נמנעת של יצירתו כביטוי לחרדה קיומית אוניברסלית ואינו מניח בשום אופן לראות בהמשחק בכלים אמנותיים או שעשוע אינטלקטואלי גרידא.

הנה למשל זיווג מושלם שכזה, אם כי צנוע כל כך, בפרגמנט מינורי שנמצא באחד דפי העיזבון האישי של קפקא, הנה לאן מוליכה התרחשות של מה בכך ליד שולחן :

וזיווג מושלם עוד יותר, ולא צנוע ולא מינורי כלל וכלל כי אם שכלול עליון של אמנות הכתיבה, נמצא ב”הגלגול”, שהקריאה החוזרת ונשנית בו היא שהוליכה ועדיין מוליכה אותי לבלי מנוס אל החזון הנבואי של זוועות המאה העשרים. הסיפור הזה נטוע בלי ספק בחוויות יומיומיות מחייו של קפקא ומחיי רבים מקוראיו: גיבורת הסיפור היא משפחה, משפחה רגילה: אב ואם ובן ובת. התיאורים של חיי המשפחה הזאת אינם משניים כלל לדבר האיום שאירע לבן, סוכן-נוסע על פי מקצועו, שהתעורר בוקר אפרורי אחד והנה הוא חרק.

לא, הם מרכזיים ובעיקר מדויקים ואמינים ממש כמו התיאורים של התמורה שחלה בגופו ובאורח חייו של הבן. וכך, מפני שהכל, הרגיל וההזוי, השגרה והזוועה – הכל  מסופר ברצף אחד ובאותו מישור עצמו,  קורה שאני מוצאת את עצמי נבוכה ונדהמת ומזועזעת לא דווקא מהאסון שקרה לגרגור סמסה המסכן, כי אם בעיקר מן ההסתגלות המהירה של כל הדמויות אל השינוי האיום ששיבש את חייהן ומן ההשלמה עמו. שהנה, משעה שגילה גרגור סמסה עצמו את התמורה שהתחוללה בו, ומשעה שגילוה בני משפחתו, ולאחר שהתגברו כל הארבעה על ההפתעה הראשונה, הם מנסים להסתדר איכשהו עם המצב החדש כאילו גם הוא מכלל הגיונו של עולמם הזעיר-בורגני על צרותיו ושמחותיו. תגובותיהן הן התגובות המקובלות בשגרת חייהם, שגרה נורמלית של משפחה מהוגנת: האם והאחות דואגות, האב כועס, וגרגור עצמו משתדל כמיטב יכולתו להסכין עם התכונות החדשות של גופו ולהפיס את דעתם. תחילה אף נדמה לו שיוכל לצאת לעבודתו כמעט כרגיל, רק באיחור מצער של שעות אחדות. וכשמתברר לו שלא יוכל, הוא מכונן לו אורח חיים התואם את המצב החדש, ועד מהרה נהיה אף הוא שגרה קבועה מהוגנת למדי. בתוך כך מוסיף גרגור להיות טרוד ראש ורובו בענייני החולין שהעסיקוהו קודם לכן, כגון דאגות הפרנסה ועתידה של אחותו, כאילו לא התחולל כאן שינוי שקיעקע מן היסוד את עולמו ואולי אף את סדר הדברים בכלל.

וזה, בעצם, הדבר הנורא האמיתי: שכולם, סמסה ואחותו והוריו, מוסיפים לדבוק ככל האפשר בסדרים הישנים – עם שינויים קלים בלתי-נמנעים פה ושם – ולהתנהג על פי הגיונם, כאילו מובן מאליו הוא שזה מה שנדרש מהם. וכשהאב, ואחר כך אפילו האחות העדינה, נהיים אלימים, חסרי רחמים, מאבדים צלם אנוש בדאגתם האנוכית לעצמם (הם דווקא, ולא גרגור שהיה לשֶרץ), ולבסוף עוקבים בחיבוק ידיים, בתערובת של חלחלה ותקווה, אחר גסיסתו רבת-היסורים של הבן והאח, גם אז אין איש מתפלא – לא הקורבן ולא הסובבים אותו, המצפים שיבוא קצו והחיים יוכלו לשוב סוף-סוף למסלולם התקין באמת. ואכן, לאחר שגָווע גרגור ומת ונעלם – והאדם שהיה לג’וק טואטא החוצה כחתיכת טינופת – לא זו בלבד שהחיים שבים למסלולם, הם אף עומדים בסימן של תקוות חדשות לעתיד.

והנה, אחד הדברים היותר קשים להשגה במה שהתחולל באירופה בשנות השלושים והארבעים הוא העובדה שהדברים התרחשו בלב-לבה של חברה תרבותית ומהוגנת. יתר על כן, כל עוד אפשר היה, הוסיפה אותה חברה לדבוק בחזותה המכובדת, בחוק ובסדר ובתרבות, ורוב בניה – החל בפושעים ובעומדים מן הצד וכלה ברבים מן הקורבנות עצמם – שיתפו פעולה עם האשליה הזאת. לולא כן לא היו כל מנגנוניה, החברתיים והבירוקרטיים, פושטים ולובשים צורה ביעילות כזאת ומשתכללים בהדרגה עד שיכלו לשמש לכינונה של מערכת הדיכוי וההשמדה ההמונית.

על פי עדותם של רבים מעצירי מחנות הריכוז והמוות, גם גדר התיל של המחנות לא היתה מחסום בפני הניסיון הנואש להוסיף להיאחז בסדר הדברים התקין כביכול ששרר מחוץ להם. במסה ידועה שכתב אחד מהם, הוגה הדעות ז’אן אמֶרי (1978-1912), הוא קובע שאסירים רבים קיבלו את ההיגיון ששלט במחנות במידה של השלמה, כאילו אינו אלא שלב משלבי השיטה שהיתה תקפה מחוץ למחנה. היגיון ההשמדה כשלעצמו, הוא כותב, “לא היה תקף פחות מההגיון של שמירת החיים, שהיה נהוג מחוץ למחנה. חייב היית תמיד להיות מגולח למשעי, אבל נאסר עליך בתכלית האיסור להחזיק כלי-גילוח, ולסַפָּר היית נשלח רק פעם בשבועיים. אסיר שחסַר לו כפתור בבגדו היה צפוי לעונש, אבל אם איבדת כפתור בזמן העבודה, דבר שהיה בלתי-נמנע, לא היתה לך כל אפשרות, בעצם, לתפור אחר תחתיו. […] אסיר שלא היה אמון על התעמקות רוחנית בדברים קיבל על פי רוב את התנאים האלה במידה של השלמה. […] הוא למד להכיר אותם, ניסה להסתגל אליהם, ואם שיחק לו מזלו, התגבר עליהם.”(2)

אכן, לעתים אני מתפתה לראות את גרגור סמסה, על חייו ומותו לאחר שהיה לחרק, ואת בני משפחתו שמצליחים לשרוד, בדמותם של האזרחים ההגונים ההם, שלא רק נכנעו בהדרגה להגיונה של השיטה הברברית שנכונה בארצותיהם בשנות השלושים אלא גם קיבלוהו במידה של השלמה, כאילו אינו סותר את ההגיון שכיוון את חייהם עד כה, ובכך, למעשה, איפשרו את התרחשותו.

גם בסיפור “מושבת העונשין” מקבל הנידון בלי כל ערעור את המוות הנורא שנגזר שעליו, ובעוד המכונה חורטת בגופו את החוק שעל הפרתו הוא נענש, הוא נאחז ככל יכולתו בחיים ואף מלקק מהדייסה שלמראשותיו. רק קבלת ההיגיון שבקיומה של מושבת עונשין כזאת יכולה היתה להוליד לא רק את שלווות הנפש של הנידון, אלא גם את ההקשבה המנומסת של החוקר-הנוסע לנאומו הענייני, המסודר והמלוטש של הקצין, וכל זאת בשעה שהמכונה כבר החלה בפעולתה האיומה. החוקר אמנם מתלבט פה ושם אם לא ראוי לו להתערב, אבל בשום רגע אינו מתקומם מעומק לבו, ועיקר מאמציו האינטלקטואליים נתונים להמצאת תירוצים שיאפשרו לו להוסיף לעמוד מן הצד.

מתוך שלוש היצירות שהזכרתי בתחילת הדברים, התעכבתי כאן על השתיים שתרגמתי. גם את היצירה השלישית, “המשפט”(3), אני מתפתה יותר ויותר לקרוא מתחילתה ועד סופה ברוח הפרשנות הזאת: אף היא יש בה חזון ונבואה בבלי דעת. שהלא כמה עשרות שנים אחרי שנכתבה, המונים בלב ערי אירופה חזו מבשרם – כקורבנות או כעדים – את אשר אירע ליוזף ק’, שנעצר בוקר אחד בדירתו שבפנסיון, סתם כך, ואיש מן הדיירים או מן השכנים לא נקף למענו אצבע, ואחרי שנה בדיוק הוצא להורג בעיבורה של העיר. כל העת הזאת שיתף יוזף ק’ עצמו פעולה עם המערכת שקמה לכלותו בלבה של מדינתו, “מדינת חוק”, ורגע לפני מותו הוא אף קובע שההיגיון שהיה כאן “אין עליו עוררין”. וגם אם הוא אולי מתמרד קצת עכשיו ושואל:  “היכן היה השופט, שמעולם לא ראה? היכן היה בית הדין הגבוה, שמעולם לא הגיע אליו?” – מאוחר מדי באות לו התהיות, עתה אין לו עוד כוח אלא להרים את ידיו בפישוק כל האצבעות, מחווה חסרת אונים אחרונה קודם שידי אחד ההורגים מונחות על גרונו והאחר נועץ את הסכין בלבו ומסובב אותה שם פעמיים.(4)

המחווה האחרונה הזאת של יוזף ק’ מסמלת בעיני את עליבותה של אמירת ה”לא” של רוב האנשים ההגונים לנוכח הפשעים שנעשו בבני האדם מתחת לאפם ממש. זה שהיד המתרוממת כך במין השלמה חסרת ישע היא ידו של הקורבן עצמו, דווקא זה נותן בעיני לפרשנות הזאת את מלוא מורכבותה המודרנית המכאיבה, אותה מורכבות נבואית עצמה שאני מוצאת גם בהתנהגותם של גרגור סמסה ושל האיש שחורתים את החוק על גופו במושבת העונשין. קריאה כזאת של שלוש היצירות אלה מקפלת בעיני נבואה ואמירה מדויקת ובעלת חשיבות עליונה לגבי החברה המערבית המודרנית והפשעים שהתחוללו בקרבה: כל המהוגנות והסדר והתקינות שחייה מתנהלים על פיהם עשויים לשמש מסווה ומחסה לרדיפות ולהתעללויות ולרצח – ולהסתגלות ההדרגתית של הרוב אליהם בחיי היומיום, ואף של הקורבנות עצמם. אלה ואלה מקבלים את החוק והחוקיות של החברה התרבותית והמתקדמת לכאורה, עד שנהיה מאוחר מדי להתנגד. בלעדי שיתוף הפעולה “הקפקאי”, המתעתע הזה לא היו הדברים מגיעים לאן שהגיעו – נבואה שהתממשה ותוסיף כנראה להתממש, למרבה האימה.