החזון האורווליאני על חברה הוגנת

אנשים מקריבים את עצמם למען קהילות חלקיות – אומה, גזע, אמונה, מעמד – ונעשים מודעים לכך שהם לא פרטים בודדים רק באותו רגע שבו הם עומדים מול אש רובים. העלאה קטנה מאוד במודעות, ואת תחושת הנאמנות שלהם ניתן יהיה להעביר לאנושות כולה, שאיננה מושג מופשט. (ג’ורג’ אורוול, ‘הערות על הדרך’, 1940)

נתנו לאנשים להבין: ‘יש לי בעיה, וזה התפקיד של הממשלה לפתור אותה […]’ אז הם מפילים את הבעיות שלהם על החברה, ומה זה חברה? אין דבר כזה! יש גברים ונשים ויש משפחות, וממשלה יכולה לעשות דברים אך ורק באמצעות אנשים, ואנשים צריכים קודם כל לדאוג לעצמם. (מרגרט תאצ’ר, ראיון ל-Woman’s Own, 1987)

כותרת הרשימה הזאת עשוייה להיראות סרקסטית. אם יש ‘חזון’ אורווליאני הוא מוכר בעיקר כסיוט של 1984: רודנות שמניחה מגף של דיכוי על נתיניה תוך שליטה מוחלטת בתודעתם. אבל מתוך כתביו הפחות מוכרים, ואפילו מבין השורות של 1984 ו’חוות החיות’, עולה דמות אחרת של הסופר שהגה את מֽשלי האימה האלה: סוציאליסט רדיקלי, הומניסט ששאף לסולידריות כלל-אנושית, מטיף חילוני שטען ש”מוטל עלינו להיות בני האלוהים, אף שהאלוהים של ספר התפילות כבר לא קיים”. זהו צידו המואר של החזון האורווליאני: אוטופיה מבית היוצר של הסוציאליזם המהפכני, שנות דור לפני המדינות ‘נטולות החברה’ ונשלטות התאגידים של מרגרט תאצ’ר. וכשם שמחזות האימים שלו נותרו רלוונטיים, גם האוטופיה האורווליאנית אינה מאבדת מערכה. בימים שמחלה עוטפת את כדור הארץ והרס הסביבה מאיים לגרום להכחדה המונית, יש מקום להתמקד בפניו האנושיות של ג’ורג’ אורוול.

הצד האפל של החזון האורווליאני גלוי לעין. גם ביצירותיו הפחות מוכרות קשה למצוא חזון חיובי שמוצג באותה תנופה כמו הסיוטים של 1984 ו’חוות החיות’. המניעים לסוציאליזם של אורוול מובעים בבהירות ברפורטאז’ות הגדולות שלו: ‘דפוק וזרוק בפריז ובלונדון’, ‘הדרך לרציף וויגן’ ו’מחווה לקטלוניה’. אך בניגוד לאינטלקטואלים מרקסיסטיים רבים, אורוול היה יוצר אקלקטי וחסר סבלנות למנשרים ארכניים. כשהוא מביא הצעות לפעולה הוא עושה זאת כלאחר יד, ונראה שהוא נהנה יותר לחלוק רשמים ולחבוט ביריבים פוליטיים מאשר לנסח פרוגרמות עבור השמאל המהפכני. גם הפרודיות הנהדרות שלו על אנשי שמאל לא תמיד הקלו על אוהדיו לרדת לסוף דעתו. חלקים נרחבים מכתיבתו, ביניהם מאמרי יסוד כמו ‘פוליטיקה והשפה האנגלית’ וההקדמה הגנוזה ל’חוות החיות’, עוסקים בתעמולה פוליטית ובחופש העיתונות ולא טורחים על חזונות לחברה צודקת. במסות ובמאמרים שנכתבו במהלך מלחמת העולם השנייה (‘האריה וחד הקרן’, ‘ארצי לטוב ולרע’) הסוציאליזם של אורוול מוכפף לפטריוטיזם האנגלי שלו. בסקירות הספרים הרבות שלו אורוול מרבה לעסוק ברקע האינטלקטואלי להשקפותיו הפוליטיות. אך במאמרים אלה, כמו גם במסה הביקורתית הנפלאה ‘בבטן הלווייתן’ ובמאמר האוטוביוגרפי הקצר ‘מדוע אני כותב’, עניינים ‘אפוליטיים’ תופסים באופן טבעי את המקום הראשי. כך קורה שבעוד העמדות הפוליטיות הקונקרטיות של אורוול מפורטות בהרחבה, עיקרי החזון שלו מפוזרים על פני כתבים רבים מנקודות מוצא שונות.

אם יש ‘חזון’ בכתיבתו של אורוול הוא לעולם אינו מופיע כמניפסט אלא כמסקנות טנטטיביות מניתוח של אירועים פוליטיים או טקסטים ספרותיים. יחד עם זאת אין להבין את הצלחתו העצומה של אורוול בלי להתעכב על המסר הפוזיטיבי שביסוד כתיבתו. כמחבר רומנים אורוול לא היה מה שקרוי ‘סופר גדול’. מעבר לכל מאפיין סגנוני או טכני של כתיבתו, סוד כוחו כסופר הוא במחוייבותו הפוליטית. ליבו של ארון הספרים האורווליאני – כשני מיליון מילים – שופע תום ואמונה. בלי להעריך אותם קשה להסביר את האהבה הכמעט פולחנית לכתביו, וגם לא את עמידותם במבחן הזמן.

מהם עיקרי האמונה האורווליאנית? הוא עצמו אולי היה מעדיף להתחמק מהשאלה הזאת, אבל קל לסכם מספר עקרונות יסוד בכתיבתו, ואלו הם:

עם עקרונות כאלה קל להידרדר למוסרנות טרחנית, אך לא זו דרכו של אורוול. עוצמתו כסופר וכהוגה פוליטי נובעת מהאופן שבו פירש את אמונותיו הבסיסיות וגזר מהן את בחירותיו הקונקרטיות: התקוממותו נגד האימפריאליזם הבריטי, התנדבותו למיליציה אנטי-פשיסטית בספרד, שנאתו הלוהטת לברית המועצות הסטליניסטית, תמיכתו בהתגייסות בריטניה למלחמה נגד גרמניה הנאצית, דבקותו בקריאה לשלב דמוקרטיה עם כלכלה סוציאליסטית מתוכננת, התעקשותו על חופש עיתונות בזמן מלחמה. אף אחת מהעמדות האלה לא היתה קונצנזוסיאלית בזמנה, והשתיים האחרונות שנויות במחלוקת גם היום.

מה הניע את הבחירות האלה? עם אילו מגמות סותרות היה על אורוול להתמודד? כשבוחנים זאת מגלים הוגה פוליטי שחלק גדול מקסמו הוא בחשדנותו הטבעית כלפי דוקטרינות. החשדנות הזאת, ויותר מכך – האינסטינקטים המוסריים שעליהם היא מושתתת, הם שהופכים את אורוול לסוג של מורה דרך.

הנה מספר הדגמות לחמשת העקרונות שהזכרתי:

הזדהות עם החלש מופיעה לכל אורך כתיבתו התיעודית של אורוול, והיתה גורם מרכזי לעזיבתו את המשטרה האימפריאלית בבורמה ופתיחת מסעותיו להכרת חיי העניים. על אישה שראה במשכנות העוני בצפון אנגליה הוא כותב:

מתוך ההזדהות עם הקורבנות נובטת הציפיה להתקוממות. חמלה עבור אורוול היא לא רק צו מוסרי כי אם חלק מהותי מתפיסת מערכי הכוח. “אם יש תקווה, הרי היא צפוייה מהפרולים” אומר וינסטון ב-1984. המחשבה הזאת חוזרת בשעה שהוא וג’וליה צופים באישה ממעמד הפרולים מזמרת לעצמה כשהיא טורחת על עבודות הבית. במסגרת הבדיונית של 1984, הציפיה שההמונים יתקוממו נגד המפלגה הכל-יכולה היא תיזה מרכזית בספרו של אויב המשטר עמנואל גולדשטיין, והיא אחד מהמניעים למרד הנואש של וינסטון. אותו רעיון משמש את אורוול במסה תיעודית גדולה שכתב על מלחמת ספרד, באמצע הדרך בין הופעת ‘מחווה לקטלוניה’ ל’1984′:

פטריוטיות היא חלק מההומניזם האורווליאני.עבורו זוהי “מסירות למקום מסוים ולדרך חיים מסוימת, שאדם מאמין שהם הטובים בעולם אבל אין לו שום רצון לכפות אותם על אחרים” (‘הערות על הלאומנות’, 1945). זאת הגדרה רחבה מאוד. בניגוד לתאצ’ר, שחורקת שיניים אפילו כשהיא מודה בסולידריות בין בני משפחה, אורוול רואה בפטריוטיות בסיס לסולידריות כלל אנושית. גם את מאבקו בקולוניאליזם הבריטי הוא תפס כמעשה פטריוטי. שירותו כקצין משטרה בבורמה הוביל אותו לראות את “הנביבות וחוסר התוחלת שבשלטון האדם הלבן במזרח” (‘לירות בפיל’, 1936), ולהסיק שהבריטים רק יצאו נשכרים מביטול מעמד האדונים שלהם.

שוויון עבור אורוול הוא הרבה יותר מאשר הסכמה על כללי משחק. שוויון הוא עיקרון רוחני ששובר את המרחק הנפשי בין המעמדות:

מעבר ל’מיסטיקה’ ולכוחו בגיוס ההמונים, אורוול ראה בשוויון ערך מעשי. את התכנון והשיתוף הכלכלי הוא החשיב כיעילים יותר מהצבר ההון שמאפיין משטרים קפיטליסטים. “בזמנים רגילים,” הוא כותב, “כלכלה קפיטליסטית לא יכולה לעולם לצרוך את כל מה שהיא מייצרת, ולכן תמיד יש עודף מבוזבז” (‘האריה וחד הקרן’, 1940). הקפיטליזם נכשל בקידום מטרות גדולות כמו המלחמה בגרמניה הנאצית, שכן “הוא לא מייצר שום דבר אלא אם כן מישהו רואה איך הוא יכול לעשות ממנו רווח” (שם). במקום אחר אורוול תוקף בחריפות את אחד מאבותיה הרוחניים של מרגרט תאצ’ר: “פרופסור האייק […] לא רואה, או לא יודה, שעבור רוב האנשים פירושה של חזרה לתחרות ‘חופשית’ הוא עריצות שהיא ככל הנראה גרועה יותר, בהיותה פחות אחראית, מאשר זו שמטעם המדינה. הצרה עם תחרויות היא שמישהו מנצח בהן. האייק כופר בכך שקפיטליזם חופשי מוביל בהכרח למונופול, אבל בפועל לכך הוא הוביל” (סקירה של ‘הדרך לשעבוד’ מאת פ. א. האייק, 1944).

חופש הביטוי והמחשבה הוא תנאי הכרחי לשוויון עבור אורוול, שכן הוא מאפשר להילחם בסכנות הדיקטטורה שאורבות לכל משטר ריכוזי: סוציאליסטי או קפיטליסטי. אמנם כסוציאליסט אורוול מבחין שבבריטניה, “אויביה המיידיים של אמירת אמת, ולפיכך של חופש המחשבה, הם אילי ההון של העיתונות ותעשיית הסרטים, והבירוקרטים”, אך כאינטלקטואל הוא מזהיר ש”בראיה לטווח ארוך, חולשת השאיפה לחירות בקרב האינטלקטואלים עצמם היא הסימפטום החמור ביותר” (‘מניעתה של ספרות’, 1946). חולשה זו פוגעת “באינסטינקט שלפיו עמים חופשיים יודעים מה מסוכן ומה לא” (הקדמה ל’חוות החיות’, 1945). בתקופה שבה אמצעי ההשמדה של המין האנושי מאיימים על עצם קיומו, אורוול רואה את השמירה על חופש העיתונות כעיקרון הישרדותי.

הגינות בסיסית (common decency) היא אולי מושג המפתח של החשיבה האורווליאנית. אורוול מוצא תקווה בהגינות הטבעית שהוא מזהה אצל אנשים ממעמדות נמוכים ורואה בה תנאי הכרחי לסוציאליזם הדמוקרטי שלו: “כלכלה מתוכננת תוכל להיות משולבת באופן כלשהו עם חופש המחשבה […] רק אם המושגים של טוב ורע יוחזרו לפוליטיקה.” (סקירה של ‘הדרך לשעבוד’, 1944). ‘הגינות’ אצל אורוול היא מה שהוגים יומרניים יותר יכנו ‘מוסר טבעי’ – יכולת אינטואיטיבית להבדיל בין טוב לרע. ההגינות הזאת היא בשבילו יסוד נפשי הכרחי להכרת העובדות ולשאיפה לחירות ושוויון, אבל היא גם הבסיס למשטר פוליטי יעיל.

חמשת העקרונות שתיארתי הם מאבני היסוד של הנאורות האירופית. איך קרה שסופר של המאה העשרים הרגיש מחוייב להגן מחדש על הרעיונות הבסיסיים האלה? איפה נכשל המימוש שלהם? האם קידמה חברתית היא בכלל אפשרית? שאלות אלה העסיקו את אורוול לא מעט. במאמר מ-1941 הוא מלגלג על העתידנות האופטימית של ה. ג’. וולס: “הוא [וולס] לא מסוגל להבין שלאומנות, פנאטיות דתית ונאמנות פאודלית הם כוחות הרבה יותר חזקים ממה שהוא בעצמו היה מתאר כשפיות הדעת. […] למען היטלר, אומה גדולה הייתה מוכנה לעמול בפרך במשך שש שנים ולהילחם עוד כשנתיים [עד עתה], בעוד שלמען ההיגיון הפשוט ותפיסת העולם ההדוניסטית שמר וולס מציע, יש בקושי יצור אנושי אחד שמוכן להקיז חצי ליטר דם”. (‘ה. ג’. וולס, היטלר ומצב העולם’)

אורוול סבר שדווקא נפילת הדת המסורתית היא שהעלתה באוב רוחות רצחניות, ושכוחה העצום של הלאומנות נובע מ”שקיעת האמונה בנצחיות של היחיד”. הוא לא רואה אפשרות לקידמה אמיתית כל עוד לא נצליח להחזיר הגינות בסיסית אל הפוליטיקה. מאחר שאנחנו לא יודעים לעשות זאת, אנחנו נאלצים לעמוד שוב ושוב בפני בחירות גרועות. כשאורוול הבין שנפילת הרפובליקה בספרד חסמה את דרכו של הסוציאליזם המהפכני באירופה, הוא נסוג מהתנגדותו הראשונית למלחמה בין “המעצמות האימפריאליסטיות” והפך לדובר פטריוטי נלהב של המאמץ המלחמתי בהנהגת השמרנים. כפי שהתברר, הפטריוטיות הבריטית הייתה אמנם מכרעת לעצירת הנאצים, אך דבר זה לא פגע בדבקותו של אורוול בשאר עקרונותיו. התגייסותו הפטריוטית למען בריטניה לא מנעה ממנו להמשיך להתנגד לאימפריאליזם הבריטי בהודו, ולמרות סלידתו האינטואיטיבית מהמסרים הרוחניים של גאנדי כמו גם ממעריציו הפציפיסטים במערב, הוא ראה את היתרונות הפוליטיים שבעקרונות אי-האלימות שלו. מבחינה זו אורוול היה הוגה פרגמטי במידה יוצאת דופן. אם צדק בבחירותיו הפוליטיות ובהערכותיו ההיסטוריות יש לייחס זאת גם לנכונותו לבחון ולפרש מחדש את עקרונותיו בהתאם לנסיבות.

אורוול רחש בוז עמוק לקיבעון המחשבה הפוליטית, ואין כל דרך לדעת מה היה אומר על תקופתנו. עם זאת, קולו עדיין משרה ביטחון שסולידריות בין בני אדם אינה פיקציה רומנטית. רק ביטחון כזה יכול לתת לנו כוח להתקומם על אווילותם של מנהיגים שפיתו עמים שלמים עם הרעיון ש”אין דבר כזה חברה”. תיעוב אמיתי של ניצול, כמו שיש בשפע בכתביו, הכרחי כדי להתעקש שקולם של רופאים, מחנכים ומדענים יישמע לפני שמתירים לממשיכי דרכה של מרגרט תאצ’ר לסבסד בכספנו את תאגידי הענק. ללא ספק נטעה פחות אם נקשיב לאורוול כשהוא מזכיר לנו את המחיר שאנחנו משלמים על אשליותינו הפוליטיות, ועד כמה הוא מאמיר ככל שמתעלמים מהן:

ג’ורג’ אורוול השאיר אחריו אוסף עצום של דעות ורעיונות. הידועים שבהם פסימיים ואפלים, אבל אם מטים את ליבנו לאזהרותיו, אפשר תמיד לחוש בדחף האופטימי שמניע אותן. “אל תלכו לשם!”, הוא מתרה בנו, וערכה של האזהרה כה גדול משום שהיא נובעת מליבו של אדם שהאמין בסיכוי לעתיד טוב יותר וחשב ששווה לסכן את החיים בשבילו. הצד המואר של החזון האורווליאני נותן זווית חשובה על העולם של ימינו. הוא גם נותן כוח ותקווה.

* רוב הציטוטים מכתבי אורוול הם מתוך האסופה ‘מתחת לאף שלך’ (דביר, 2005) בתרגומי ובעריכת גיורא גודמן. תודה לגיורא גודמן וליעל שגב על העידוד וההערות.

תצלום: ויקיפדיה