לפני כמה שנים, כשביקרתי במדריד, רציתי לראות את הפסל המפורסם של דון קיחוטה וסנצ’ו פנסה, בפלאסה דה אספניה. עברתי בסטרבאקס שבפינת הכיכר, הצטיידתי בכוס קפה, התיישבתי על גדר אבן ובחנתי את הפסל. קיחוטה ישב זקוף על סוסו רוסיננטֶה, בידו האחת חנית וידו השניה מונפת בברכה. סנצ’ו, נמוך מאוד ושמן, פשוט נמעך על חמורו. שניהם היו עשויים ברונזה ולכן הוריקו עם השנים. מאחוריהם, על גוש אבן גדול ולבן, השקיפה דמותו האבהית של מיגל דה סרוונטס. סרוונטס נראה במידה רבה כמו פסלו של אברהם לינקולן בוושינגטון, שמשקיף מרחוק על גבעת הקפיטול ו”משגיח” על חברי הקונגרס לבל יעשו שטויות[1]. אם לא הייתי מכיר את ההיסטוריה, הייתי מסיק שסרוונטס הוא המלך שכונן את האימפריה הספרדית, וקיחוטה הוא המצביא הדגול שפיקד על צבאו. וסנצ’ו? הוא סתם נקלע לכיכר והצטרף לפסל. המחשבה שסרוונטס, בכוונה או במקרה, הוא שמשגיח על האומה הספרדית שעשעה אותי.
לא כך תיארתי אותם. לקיחוטה שאני הכרתי היו פני-הומלס, נחושים אך עלובים ומוכים. הוא שש תמיד לקרב, ולא נטה להרים את ידו בברכה. רוסיננטה נראה רוב הזמן כגוויה מהלכת ולא כסוסו של אביר. סנצ’ו היה אדם פשוט לכאורה אך מלא גוונים – הדמות היחידה שהתפתחה במהלך שני הכרכים של “קיחוטה”. תיאור כזה לא התאים כנראה לספרדים במדריד. הם החליטו להותיר את סנצ’ו במקום שבו התחיל את מסעו, ולהפוך את קיחוטה המשוגע-לכאורה למה שרצה אולי להיות: פניה של ספרד.
המשורר הרומי וירגיליוס טבע את המשפט “sic itur ad astra”, ובתרגום חופשי – זאת הדרך אל הכוכבים[2]. קיחוטה, וכנראה גם סרוונטס, רצה להגיע אל הכוכבים והצליח. כך גם שני השוטים האחרים שבהם נעסוק, טיל אוילנשפיגל והברון מינכהאוזן. כל אחד מהם ניסה בדרכו לערער על המציאות שלתוכה נקלע, להפר את הסדר החברתי, להתעלות מעל חיי היומיום, לשנות את העולם. שלושתם זכו לחיי נצח.
שוטים בדרכים
בגיליון הזה נכָּנס לעולמם של שלושה שוטים ידועים, שהסתובבו בדרכיה של אירופה ותרו אחר הרפתקאות. השלושה נכרכו יחד פעמים רבות[3]. בסוף המאה ה-19 אייר גוסטב דורֶה בזו אחר זו את עלילות מינכהאוזן וקיחוטה. כמה שנים לאחר מכן, המלחין ריכארד שטראוס כתב יצירות לתזמורת, תחילה לפי סיפורי אוילנשפיגל ובהמשך לפי סיפורי קיחוטה. ז’ורז’ מלייֶה, מחלוצי הקולנוע, יצר סרטים על פי קיחוטה ומינכהאוזן. הסופר אריך קסטנר שִכְתב את עלילותיהם של כל השלושה והתאים אותן לילדים. טרי גיליאם, מאנשי מונטי פייתון, יצר סרט בעקבות מינכהאוזן, ולאחר מכן סרט בעקבות קיחוטה[4]. מה מחבר איפוא בין שלושת השוטים?
קודם כל היכולת להשתטות, להשתולל, לחולל מהומה בכל מקום ולהפר את הסדר. טיל אוילנשפיגל, הראשון שהופיע מבין השלושה, היה סוג של מוקיון נודד, שהיתל באנשי כפר פשוטים כמו גם בבני אצולה. עלילותיו מתחילות בדרך כלל ב”עוד יום רגיל” בכפר או בעיירה ומתגלגלות במהירה ל”כמעט אסון”. לעתים קרובות נאלץ להמלט מקורבנותיו הזועמים. כמאה שנים לאחר שנדפסו עלילותיו של אוילנשפיגל, החליט דון קיחוטה (בסיוע סרוונטס) לעזוב את ספריו, לצאת מביתו ולחפש הרפתקאות כאביר נודד. משלא מצא הרפתקאות (מסתבר שספרד של אותה תקופה לא היתה מעניינת כפי שציפה) יצר אותן. הוא תקף רועים, כמרים, אורחים בפונדק וכמובן – טחנות רוח, בטענה לכשפים וקסמים. כמאתיים שנים לאחר מכן יצא הברון מינכהאוזן לדרכים, וכמו השוטים שלפניו הצליח להפוך כל מסע ציד שגרתי וכל עצירה בשולי הדרך להרפתקה פנטסטית גדולה מהחיים.
השוטים דיברו עם עוברים ושבים, פשוטי עם ואצילים, וניסו להנגיד את “השכל הישר” של האדם הרגיל עם “ההגיון המשוגע” וההרפתקני שלהם. הפערים האלה יצרו אפקט קומי, לעתים סאטירי, ותרמו לפופולריות הרבה של השוטים.
מכנה משותף נוסף בין השלושה הוא היותם אנדר-דוגס, אנשים שמגיעים מלמטה ושואפים להתברג למעלה. קל להזדהות עם המאבק הבלתי פושר והלא-מוצלח שלהם לשפר את מצבם.
לבסוף, מבחינה היסטורית, שלושת השוטים נכתבו בצורה שונה מן המקובל. טיל הופיע בסיפורים עממיים שנים רבות לפני שהועלה לראשונה על הכתב, על ידי הסופר הגרמני הרמן בוטֶה (בסביבות 1510-1515). קורותיו של קיחוטה נכתבו – כך טען סרוונטס בספר – על ידי כמה מחברים (מומצאים). זמן לא רב אחרי שפורסם הכרך הראשון של קיחוטה (1605), אכן הופיע מחבר מתחזה שכתב ספר המשך וזכה להצלחה. סרוונטס כתב כרך שני (1615), אותנטי, ובו שילב הערות עוקצניות כנגד אותו מתחזה. והנה, גם תהליך הכתיבה של מינכהאוזן לא היה שגרתי. הברון קרל פרידריך הירונימוס פון מינכהאוזן היה אדם אמיתי, שנהג לספר גוזמאות. הסופר רודולף אריך רספֶּה התבסס עליו כשכתב גרסה ראשונה של סיפורי הברון. הגרסה תורגמה לאנגלית, ולאחר מכן עובדה בחזרה לגרמנית על ידי המשורר גוטפריד אבגוסט בירגר (1785).
הפופולריות הרבה של סיפורי השוטים ייצרה מטבעות לשון ומושגים. כך למשל, “דון קישוט” משמש הן כביטוי הערכה לאידיאליסט שנלחם כנגד כל הסיכויים, הן כדימוי לבן זוג אבירי מהסוג “הקלאסי”, ומהצד השני – כמילת גנאי לאדם מבולבל, שלא מבין את המציאות[5]. “מינכהאוזן” הוא לא רק סמלם של מספרי הגוזמאות והצ’יזבטים, אלא גם שמהּ של תסמונת שהסובלים ממנה פוגעים פיזית בעצמם (או באחרים) כדי לזכות בתשומת לב.
חשוב להבדיל בין קיחוטה לשוטים האחרים. יצירתו של סרוונטס גדושה בחדשנות ספרותית והיא מסמלת את הופעתו של ז’אנר הרומן המודרני. דמותו של קיחוטה, גם אם הובנה לעתים קרובות בצורה פשטנית ואף שגויה (כפי שנראה במאמרים שבגיליון זה), הפכה לאחד מסמלי התרבות העולמית. לעומתו, אוילנשפיגל ומינכהאוזן פחות מתוחכמים, והם שייכים במידה רבה לז’אנר הסיפור העממי.
בחזרה למדריד. בפלאסה דה אספניה התיירים הצטלמו וצחקו ליד הפסל. העיר המתה סביבנו. שמחתי בשביל סרוונטס ש”הגיע לכוכבים”, ad astra, והפך לאחד מסמליה של ספרד. כוס הקפה שלי התרוקנה. האוויר התחמם. נפרדתי מסרוונטס, קיחוטה, סנצ’ו, סוס וחמור והמשכתי הלאה[6].
מפתח לגיליון
א. רקע על השוטים
לפני שתצללו לתוך הסיפורים והשירים, תוכלו להכנס לעולמם של השוטים באמצעות תרגומים שלי (יונתן דורי) לטקסטים המקוריים. בעזרת התרגומים ניסיתי לאתגר את התפיסות המקובלות ביחס לטיל, קיחוטה ומינכהאוזן. מאמרה של אילונה טרויאנוב מדגים כמה מהדימויים הויזואליים שהוצמדו לשוטים במהלך ההיסטוריה. לבסוף, מאמרו של מקס שטנר טוען כי מה שהוציא את שלושת השוטים מבתיהם (ובמידה מסוימת מדעתם) היה “מסיבת האליטות” שהתנהלה באירופה: היבשת פרחה מבחינה כלכלית אך רוב העושר נשאר בידיה של אליטה מצומצמת ולא הגיע לשאר האוכלוסיה.
ב. יצירות בעקבות טיל אוילנשפיגל
דניאל קלמן עיבד את אחד מהסיפורים הידועים של אוילנשפיגל והביא אותו לגבהים ליריים חדשים. ארנון חלבי חזר, בהמשך לטיל, ל-40 תעלולי ילדות ולעולם שהיה פשוט יותר.
ג. יצירות בעקבות דון קיחוטה
רוני סומק אייר את הדון. שירה שטנר יצרה משחק קלפים בעקבות המתחזים שקמו לקיחוטה ואשר הניעו את סרוונטס לכתוב את הכרך השני. רות פיין תיארה במאמרה את יחסו של סרוונטס למוריסקים, המוסלמים המומרים של ספרד, שחוו טלטלות דומות לאלו של היהודים. גלי הראל סיפרה על תוכנית ריאליטי פופולרית שבמרכזה ניצבת דולסיניאה. יעקב בן נתן עוקב אחרי אדם שהחליט לבקר את הדולסיניאה שלו. נעם מדני העבירה את הקריאה השקספירית המפורסמת של ריצ’ארד השלישי (ממלכתי תמורת סוס!) אל עולמו של סנצ’ו פנסה. נטע נציב התייחסה להתמכרותו של קיחוטה לספרים. Randy Winth חקר את מערכת היחסים שבין אדם לסייד-קיק שלו, בהמשך לקיחוטה וסנצ’ו.
ד. יצירות בעקבות הברון מינכהאוזן
אוראל רבינר המשיך את הסיפורים הפנטסטיים של מינכהאוזן והפך אותם לחלום בתוך חלום ומציאות בתוך מציאות. אווה (חווה) מילס לקחה את “תסמונת מינכהאוזן” הידועה למקומות חדשים ולא צפויים. גלי הראל התחילה מהשקרים של הברון ויצאה מדעתה. אורית צמח מצאה את הברון בבית החולים.
ה. יצירות בעקבות השוטים בדרכים
איריס לבנת יצאה לדרכים עם פזמונים במשקל מדוד. ר”ס אלה סיפרה על אשפוז פסיכיאטרי של בחורה צעירה. השירים של אופיר קורן מוקמו היטב בתוך העולם המטורף-אך-הגיוני של השוטים וניסו לעשות בו סדר. משה רחמוט בחן מתי ואיך כדאי להיות שוטה. חגית זוהרה מנדרובסקי בדקה את גבולות האי-הגיון. שבתאי מג’ר ניסה לתאר את התחבטויותיהם של השוטים.
התצלומים בגיליון הם של רונית פורת, אריאל נשרי, הדר אלפסי וליאב עציון. הציורים של וליה רוזן ואייל מולצ’נסקי. קריאה מהנה והשתטות נעימה!
[1] לא ברור אם קיים קשר בין הפסלים. בניית פסלו של לינקולן החלה ב-1914 והסתיימה ב-1922. ההחלטה להקים את פסלו של סרוונטס התקבלה ב-1916 והוא נחנך ב-1929.
[2] תרגום שלי מלטינית, על פי ורגיליוס, אינאיס ט’ 641. התרגום של אהרן קמינקא למשפט המלא שאמר אפולון מן העננים הוא: “חזק ואמץ, ילד, כי עד הכוכבים זאת היא הנתיבה” (ציטוט מתוך פרוייקט בן יהודה).
[3] איוריו של דורה: 1862-1863, יצירותיו של שטראוס: 1895-1897, סרטיו של מלייה: 1908-1911, סיפורי אריך קסטנר הופיעו בכמה ספרים בשנות החמישים של המאה ה-20, סרטי גיליאם: 1988-2018.
[4] קיימות עוד דוגמאות לקשר שבין הדמויות. כך למשל, הסופר הבלגי שרל דה קוסטר פרסם ב-1867 את הספר “טיל אוילנשפיגל ולמה גודזאק”, בו הגיבור הראשי, טיל, הוא בן דמותו של אוילנשפיגל המקורי, שמועתק למקום וזמן אחר, בעוד חברו למה גודזאק הוא בן דמותו של סנצ’ו פנסה, אשר מקרין “קיחוטיות” על טיל. הספר תורגם לעברית על ידי אברהם שלונסקי (1959).
[5] דוגמאות מישראל לשלושת השימושים:
השיר “דון קישוט” (יהונתן גפן) נכתב בהערכה לפועלו של פעיל השלום אייבי נתן, ש”נלחם בטחנות רוח” (עוד ביטוי קיחוטי נפוץ). השיר “זה הכל בשבילך” (דני סנדרסון) מתייחס בחיוב לאדם שמוכן להקריב הכל למען אהובתו, אך אינו מחובר למציאות הכלכלית. מהצד השני, דוגמה לביטוי גנאי אפשר למצוא בכותרת שהופיעה בעיתון מעריב (21.11.1985): “[שר הפנים מש”ס יצחק] פרץ זועם: כינו אותי דון קישוט ואת עוזרי [אריה דרעי] סנשו פנשו”.
[6] רק לאחר שעזבתי את הכיכר הבנתי שגם פסלה של דולסיניאה הוצב שם. כמו תפקידה בספר, גם הפסל היה שולי וצדדי.
