מה הניע את הרפתקאותיהם של קיחוטה, מינכהאוזן ואוילנשפיגל?
החל מהמאה ה-16 ועד המאה ה-18[1] הסתובבו בדרכיה של אירופה שלושה שוטים ספרותיים: טיל אוילנשפיגל, דון קיחוטה והברון מינכהאוזן. באותו זמן הפכה אירופה מאוסף של ממלכות ונסיכויות למרכז העולם ובקרוב תוביל את האנושות לעידן המודרני. אימפריות חובקות עולם, מהפיכה תעשייתית, נאורות, מושג הלאום, התרבות העלית – כל אלה הופיעו באירופה והביאו אותה להצלחה שהיתה חסרת תקדים בתולדות ההיסטוריה. (ההצלחה נקטעה כידוע במאה העשרים, אז איבדה אירופה את הבכורה לטובת האמריקאים).
שלושת השוטים היו שם רגע לפני שכל זה קרה, וכפי שאראה במאמר הזה, תהליך הפיכתה של אירופה למרכז העולם מסביר היטב את ההתנהגות המשונה, המשוגעת לכאורה, של קיחוטה; את התעלולים האכזריים של אוילנשפיגל; ואת העלילות המופרכות של מינכהאוזן. למעשה, הניתוחים המקובלים של שלושת השוטים ככתבי הומור וסאטירה מחמיצים את הפיל העצום שנמצא בחדר, והוא השינוי שעברה אירופה מתחת לפני השטח, שינוי שרק שוטים הצליחו לחוש בו.
אירופה הפכה מאוסף של ממלכות ונסיכויות בשולי האימפריות העתיקות לכוח עולמי שלא ניתן לעצירה. מחבר עם אוזן רגישה כסרוונטס (ובמידה פחותה בהרבה – הכותבים האחרים שנדון בהם) הבין שמשהו מתרחש, וגם אם לא היה יכול לבטא את תחושותיו בצורה מודעת, הרי שהטמיע את הצייטגייסט, רוח התקופה, באופן שבו הניע את הדמויות והעלילה. סרוונטס גם הציע כמה תובנות מעניינות על מה שעתיד לבוא, תובנות שקוראיו לא היו יכולים להבין אלא מתוך פרספקטיבה היסטורית.
אני אתחיל מתיאור של השינוי העצום שעבר על אירופה, ובמהלכו הפכה מחברה פיאודלית לחברה מודרנית ומאיזור סְפר למרכז העולם. לאחר מכן אתמקד בקיחוטה, אשר פעולותיו משקפות את השינוי ואף מרמזות, בצורה לא מודעת, על השלב הבא שאליו תכנס היבשת.
אירופה פותחת מבערים
משהו יוצא דופן התרחש באירופה החל מהאלף השני לספירה. באותה תקופה אירופה היתה שונה מאוד ממה שאנחנו מכירים כיום. קשה היה למצוא סימן מקדים למה שעומד לקרות. בשנת 1000 לספירה שלטה ברוב האי האיברי (ספרד ופורטוגל של ימינו) הח’ליפות המוסלמית של קורדובה. המוסלמים כבשו את האיזור מידי הויזיגותים בתחילת המאה ה-8. מרכז אירופה נשלט ברובו על ידי האימפריה הרומית הקדושה (במידה מסוימת זאת גרמניה של ימינו). אנגליה היתה ממלכה נידחת וקטנה (כמיליון תושבים), שעדיין לא התאחדה עם וויילס וסקוטלנד.
והנה, למרות ההתחלה הצנועה, אירופה השתלטה על הכלכלה העולמית. בשנת 1000 כלכלת אירופה היוותה כעשירית מכלכלת העולם. בשנת 1900 היא היוותה כמעט מחצית מהכלכלה העולמית.
שלושת השוטים הופיעו בנקודות זמן אסטרטגיות בצמיחתה של אירופה. טיל, שהסיפורים אודותיו צצו במאה ה-13 והספר הראשון עליו התפרסם ב-1515, ממוקם בתקופת הצמיחה הראשונה של אירופה. כפי שניתן לראות בגרף 1, קצב הצמיחה התמתן מעט לאחר תקופתו של אוילנשפיגל. דון קיחוטה הופיע מעט לפני שהצמיחה שוב האיצה כלפי מעלה. לבסוף, מינכהאוזן הופיע אף הוא “רגע” לפני שהצמיחה באירופה הואצה שוב, עד שהגיעה לשיעור עצום של 46% מכלכלת העולם. מלחמת העולם הראשונה מסמנת את הירידה המהירה של כלכלת אירופה כאחוז מתוך כלכלת העולם. כיום חזרה אירופה לרמות שהיתה בהן לפני כ-600 שנה.[2]
גרף 1: שיעור כלכלת אירופה מתוך כלכלת העולם[3]
האליטות חוגגות
מי נהנה מהעושר הרב שהצטבר באירופה? בימיהם של שלושת השוטים היה מדובר בשכבה מצומצמת מאוד שכללה את בני האצולה, השליטים ואולי עוד נספחים. לצורך המאמר נקרא להם האליטות הכלכליות של אירופה, או בקיצור “האליטות”.[4]
גרף 2: שיעור העושר שהוחזק בידי העשירון העליון באירופה[5]
כפי שניתן לראות בגרף 2, בשיא כוחה החזיקה עשירית מאוכלוסיית אירופה בכמעט 90% מהעושר האירופאי[6]. במילים אחרות, אירופה היתה “שייכת” רובה ככולה לעשירון העליון. ניתן להניח כי בפועל העושר היה מרוכז עוד יותר, והשתייך ברובו למאיון או אף לאלפיון העליון, אולם אין לנו נתונים על כך.
האליטות האירופאיות הגדילו את שיעור העושר שברשותן בצורה עקבית במשך כ-400 שנה. גם אם במהלך ההיסטוריה הרכב האליטות השתנה, שהרי אפשר להניח שהיו משפחות אצולה שיצאו ממנה ומשפחות של אנשי עסקים וגנרלים שנכנסו אליה, האליטות עצמן, כשכבה כלכלית, הצליחו להתחזק בצורה יוצאת דופן.
הגידול החל זמן לא רב אחרי שמגיפת המוות השחור היכתה באירופה וקטלה כרבע עד מחצית מהאוכלוסייה.[7] שיעור העושר של האליטות נפגע, אך האליטות מיהרו להתאושש. סיפוריו של אוילנשפיגל הופיעו בדיוק אז, כאשר האליטות מצאו את הדרך להגדיל את חלקן בעושר. בהמשך, כשקיחוטה יוצא לאור, אחזקות האליטות מגיעות בדיוק לרמה שלפני המגיפה, 60%. בימיו של מינכהאוזן האליטות מתקרבות לרמות השיא שלהן.
אירופה השתנתה במהירות. מצד אחד הצמיחה הכלכלית האדירה שאותה ראינו, ומצד שני פערים שהלכו והתרחבו. האליטות הכלכליות חגגו. האם שאר חלקי האוכלוסיה הבינו מה מתרחש לנגד עיניהם? אין לנו מידע משמעותי בנוגע לאוכלוסיה הכללית, אולם כפי שראינו, הרפתקאותיהם של שלושת השוטים מתרחשות סמוך לנקודות הזמן שבהם התרחבו הפערים. נראה כי שלושת השוטים חשו היטב[8] בשינוי שמתחולל באירופה ובפערים המתרחבים, גם אם לא הכירו את הנתונים:
בתקופה הראשונה, תקופתו של אוילנשפיגל, האליטות היו אמנם חזקות אך עדיין התאוששו מהמכה שספגו בימי המוות השחור. בהתאמה לכך, דמותו של טיל מביעה בצורה ברורה את תחושת אי הנוחות מהפערים. הרבה מתעלוליו של אוילנשפיגל מכוונים כנגד האליטות. בזמנו עדיין היה מקום לכך.
בתקופה השניה, כשקיחוטה מסתובב בדרכיה של ספרד, האליטות חזרו לרמות העושר שהיו להן בעבר, והחלו לשעוט קדימה. אולי משום כך קיחוטה, בניגוד לאוילנשפיגל, לא מנסה לפגוע באליטות אלא רוצה להצטרף אליהן: הוא מנסה להפוך את עצמו לאביר ובהמשך נהנה מקרבתם (המתעללת) של הדוכס והדוכסית.
בתקופה השלישית, בה פעל מינכהאוזן, הפער בין האליטות הכלכליות לשאר האוכלוסיה גדול כל כך עד כי מינכהאוזן לא מנסה להלחם בהן (בסגנון אוילנשפיגל) ולא מדמיין כי יוכל להצטרף אליהן (בסגנון קיחוטה האביר וסנצ’ו מושל האי).[9] הוא מנסה לשהות במחיצת אליטות, כדוגמת הסולטאן הטורקי, בתקווה לזכות ברווח לעצמו.
שלושת השוטים מבינים איפוא היטב, או מתנהגים כאילו הם מבינים, את מערך הכוחות שמשתנה סביבם. ויש כאן משהו עמוק עוד יותר. אני טוען כי הגורם המרכזי שמכוון את הרפתקאותיהם של השוטים הוא היחסים עם האליטות. יחסים אלה הם הצייטגייסט הסמוי, המנוע שמסובב את גלגלי השיניים של העלילות. אילו לא התרחבו הפערים הכלכליים לא היתה כנראה סיבה לקיחוטה לצאת מביתו ולמינכהאוזן להתיישב על פגזים מעופפים. התחושה שמשהו השתנה, גם אם לא ניתן היה להוכיח אותה באותו זמן, היתה הקטליזטור להרפתקאות והיא הבסיס להבנת ההתנהגות החריגה של השוטים.
“היצירתיות המערכתית” של אירופה
מחקרים רבים ניסו להסביר את הצמיחה המהירה של אירופה, שהובילה את העולם לעידן המודרני. לנוכח הפערים הגדולים שראינו בגרף 2 עולה השאלה האם קיים קשר בין הצמיחה האירופאית לגידול כוחן של האליטות שלה ביחס לשאר האוכלוסיה. מבלי לסטות יתר על המידה מנושא המאמר, אטען כאן בקצרה כי התשובה היא חיובית, ולמעשה ניתן לתאר את הצמיחה האירופאית כצמיחה של האליטות הכלכליות שלה. ליתר דיוק, מאמציהן של האליטות להגדיל את עושרן הן הגורם המרכזי שהביא להצלחה העצומה של היבשת.
האליטות לא פעלו כמקשה אחת. בין הממלכות והנסיכויות נוצרה סביבה של co-opetition, כלומר תחרות שמשולבת בשיתוף פעולה. הקבוצות השונות בעשירון העליון לעתים כרתו בריתות ושיתפו פעולה ולעתים נלחמו או התחרו אלה באלה. הפרגמנטציה של אירופה, שהורכבה מהרבה ישויות מדיניות קטנות, איפשרה לרעיונות כלכליים ופוליטיים חדשים, שהופיעו במקומות הסובלניים או הנוחים יותר, להתפשט בקלות ברחבי היבשת. כך נוצרה מעין “יצירתיות מערכתית”. האליטות, שהתחרו ביניהן, לעתים במלחמות שנמשכו עשרות שנים, גם שיתפו ביניהן רעיונות. כפי שנראה להלן, היכולת לייצר עוד ועוד שיטות חדשות לשימור הכוח היא הגורם העיקרי לצמיחה שנמשכה כמה מאות שנים. למעשה, מרגע שאירופה עברה “קונסולידציה” בסוף המאה ה-19, במהלכה אוחדו ממלכות קטנות למדינות לאום, נחלשה היצירתיות המערכתית שלה, וכעבור זמן לא רב (במונחים היסטוריים), האליטה איבדה מאוד מכוחה.
סרוונטס מזהה את ה”סדקים” בשלטון האליטות
סרוונטס כתב את קיחוטה בתקופת מעבר מבחינתן של האליטות. הפערים המשיכו להתרחב, ועם זאת המודלים הקיימים לשימור הכוח החלו להחלש. סרוונטס חש ככל הנראה בשינויים האלה, והביע אותם בספרו.
כדי להדגים את השינוי נחזור מעט אחורה. בין המאות 13-15 הסתיימו ימי הביניים (בכל איזור התקופה התפוגגה בקצב שונה) וקרסה השיטה הפיאודלית שאיפיינה את אירופה. השיטה הפיאודלית הקלה על האליטות. היא היתה מבוססת על היררכיה של וסאלים, שפעלו בהתאם לאינטרסים בטחוניים וכלכליים, שלכאורה היו ברורים ורציונליים מאוד. פירמידות פיאודליות כאלה ידעו לאסוף עוד ועוד כוח ולנתב אותו כלפי מעלה. עם הגידול באוכלוסיה השיטה הפיאודלית נחלשה מאוד, כי לא ידעה להעביר את מארג האינטרסים לדור הבא ולזה שאחריו.[10] השיטה לא התאימה לגידול באוכלוסיה וכשהחלה להתערער האליטות היו צריכות למצוא דרך חדשה לחיזוק כוחן.
השיטה החדשה שנוסתה התבססה תחילה על כוחם המאחד של הרעיונות הדתיים. לא היתה זאת הדת הנוצרית הוותיקנית-כנסייתית, שתפקידה העיקרי לשמר כוח, אלא דת שיודעת להתפשט בצורה אגרסיבית ולתפוס טריטוריות ואוכלוסיות חדשות. המודל החדש של הדת השתכלל עם הופעת האיסלם במאה ה-7, כלומר הרבה אחרי שקיעת האימפריה הרומית. ממשיכיו של הנביא מוחמד הקימו במהירות אימפריה רחבת ידיים. ב-711 כבשו כוחות מוסלמים את מרבית חצי האי האיברי מידי הויזיגותים, והקימו בה ח’ליפות שהחזיקה מעמד כמה מאות שנים.
האליטות באירופה ניסו ללמוד את השיטה החדשה. תחילה בסדרה של מסעות צלב, שכוונו באופן עקרוני כנגד האיסלם, אך פגעו גם ברבים אחרים. בהמשך, השתמשו שליטי הממלכות הנוצריות של ספרד, בראשן קסטיליה וארגון, בזעם הדתי כדי להגדיל את ממלכתם. הרקונקיסטה, הכיבוש מחדש של ספרד, התנהלה בעצלתיים, עד שתפסה תאוצה במאה ה-15. ב-1492 כבשו הצמד המלכותי איזבלה ופרדיננד את ממלכת גרנדה ובכך השלימו את הפיכתה של ספרד לנוצרית.
השיטה שהועתקה מן האיסלם, מעין “ג’יהאד” כנגד הכופרים, הסתברה כמוצלחת מאוד ומלכי ספרד רצו להמשיך ולהשתמש בה. באותה שנה שבה “שוחררה” גרנדה, גורשו כל יהודי ספרד, שהרי גם הם סוג של כופרים. בהמשך גורשו המוסלמים. באותה שנה יצא כריסטופר קולומבוס במסע שייקח אותו לאמריקה, שם אפשר יהיה להשתלט על “כופרים” חדשים, עובדי אלילים.
כמאה שנים עברו, ובתקופתו של סרוונטס האליטות המשיכו לחזק את כוחן. הממלכות ידעו בשלב הזה לנהל את גביית המסים שלהן בצורה יעילה ולהחזיק צבא מאומן. הקולוניות הזרימו עושר לחלק מהממלכות והשליטה באירופה התחלקה בין מספר קטן של משפחות. הנה למשל, פליפה השני, שהיה מלך ספרד במהלך רוב חייו של סרוונטס[11], נשא בתארים מלך ספרד, נאפולי וסיציליה, מלך פורטוגל (תחת השם פליפה הראשון) ומלך אנגליה ואירלנד (בעקבות נישואיו למרי הראשונה). המלך היה למעשה איש עסקים, אשר במקום להשתלט על חֲבָרוֹת השתלט על ממלכות ונסיכויות תוך טוויית קשרים משפחתיים ושימוש בכוח צבאי. תקופת שלטונו של פליפה השני מסמלת את שיא כוחה של ספרד, וגם את תחילת ירידתה. בשל ניהול כלכלי כושל המלך פשט רגל בשנת 1596. הוא מת שנתיים לאחר מכן.
קיחוטה נברא לעולם שבו האליטות ממשיכות להתחזק, ומצד שני הסדקים בשיטה מתחילים להתגלות. בתקופה הזאת לא נותרו בספרד למעשה יהודים ומוסלמים, לפחות לא בצורה גלויה. כתוצאה מכך, שיטת ההתפשטות הדתית, שהועתקה מן ה”ג’יהאד” המוסלמי, איבדה מכוחה בצורה משמעותית. האם אפשר להצדיק בעזרת הדת את המלחמות שהתנהלו מול הנוצרים של אנגליה או של ארצות השפלה (הולנד)? בחלק מהמקרים ניתן לטעון בדוחק שמדובר במלחמה בין קתולים לפרוטסטנטים[12]. אך יש הבדל גדול בין מלחמת דת כנגד נוצרים פרוטנסטנטים לבין מלחמת דת ל”שחרור” ספרד מידי המוסלמים. כשהמלחמה מתקיימת בין נוצרים לנוצרים קשה לטשטש את מטרותיה האמיתיות: ביזה, שוד, אונס והשתלטות על רכוש וקרקעות. יש אף מי שיגיד שמדובר במלחמת אחים בין נוצרים. עם תיאור כזה עולה שאלה חדשה ומציקה עוד יותר: עד כמה אפשר לדרוש מהאוכלוסייה להשתתף, ואף להפצע ולהיהרג, במלחמות ביזה כלכליות, בזמן שרוב העושר מגיע בסופו של דבר לידי האליטות?
סרוונטס הרגיש, אולי בצורה לא מודעת, כי האליטות מאבדות את כוחן הפנימי, את הרעיון שמאפשר להן להמשיך ולהתחזק. האליטות היו צריכות להמציא את עצמן שוב, וסרוונטס מיהר “לסייע” להן באמצעות קיחוטה.
קיחוטה ממציא אליטה חדשה
דון קיחוטה לא השתייך לאליטות. תואר האצולה שלו, אידלגו, הוא נמוך. רכושו מועט. אין לו סיכוי להצטרף לאליטות הקיימות ולכן הוא מחליט להמציא אליטה חדשה. קיחוטה לא יכול להשתמש בכוחה של הדת כי אז ייתקל באינקוויזיציה ולכן הוא רוקח את האליטה שלו מהמרכיבים המקובלים: מורשת עתיקה ומעורפלת (אבירים נודדים), תערובת של חוקים שמועברת בעל פה לסנצ’ו ולאחרים, ומסע של קרבות שאין להם הצדקה ברורה. ממש כמו המוסלמים, כמו מסעות הצלב, כמו הרקונקיסטה.
וכאילו כדי להדגיש את הפער שבין אמצעי למטרה, סרוונטס הפריד בין קיחוטה לבין סנצ’ו. קיחוטה לא מתעניין לכאורה בדברים חומריים. הוא חושב רק על דברים נעלים, דברי אבירים. לעומתו סנצ’ו מתעניין רק בשלל, בביזה ובממלכה שיקבל בתמורה לשירותו. במשל הזה קיחוטה הוא פניהן המיוחצנות של האליטות (“ננקה את ספרד מהמוסלמים והיהודים!”) וסנצ’ו הוא הרצון האמיתי שלהן – הגדלת העושר והכוח.
בהערת אגב נציין כי גם קיחוטה עצמו מתפצל לשניים. קיחוטה האביר חושב לכאורה על עקרונות אביריים נעלים. אך בפועל הוא עצמו לא מתעניין באידיאלים שהוא מקדם. כשהוא מציל נער רועים ממכות לא אכפת לו אם בהמשך הנער יחטוף מכות קשות עוד יותר. כשהוא דורש מסנצ’ו שוב ושוב שילקה את עצמו 3000 מלקות, כדי לשחרר את דולסיניאה מכישוף שלכאורה הוטל עליה, הוא לא מנסה לבדוק אם באמת הוטל עליה כישוף, והאם באמת יש צורך במלקות רבות כל כך. קיחוטה פועל בדיוק כמו האליטות הציניות, שמשחקות עם האידיאלים לטובתן. מי שמתעניין ברעיונות המתקדמים, של אמפתיה וסיוע לחלשים, הוא ככל הנראה סרוונטס עצמו, שכופה את רעיונותיו על קיחוטה.
הסיפור החדש שממציא קיחוטה עבור האליטות אינו “משוגע” יותר מהסיפורים הקיימים שלהן. האם הגיוני לרדוף ולהרוג אנשים כי אינם נוצרים קתולים, אך לא הגיוני לתקוף רועי כבשים כי הם מכושפים? האם מלחמה של ספרד כנגד אנגליה היא הגיונית, אך מלחמה של האביר כנגד ענקים היא הזויה?
השוואות כאלה משאירות אותנו בתחום הסאטירה. סרוונטס הציג מראה מעוותת מול המציאות, והרחיק אותה מספיק כדי שהשלטונות לא ייעלבו ויחליטו לפגוע בו. סרוונטס חיקה את דרכיהן של האליטות, וכשלא נאסר הבין שהשלטון לא הבין את הבדיחה ולכן אפשר להמשיך אותה הלאה, אל מעבר לסאטירה.
ההתפכחות של סרוונטס
הכרך השני של קיחוטה הופיע עשר שנים לאחר פרסום הכרך הראשון. בין שני הכרכים סרוונטס התפכח והחליט שהוא רוצה להגיד משהו עמוק יותר על העולם, ולא להסתפק בהומור וסאטירה.
סרוונטס התחיל משינוי התפאורה. בכרך הראשון קיחוטה וסנצ’ו מגוחכים, לעתים נלעגים. קיחוטה יוזם קרבות ולרוב מפסיד בהם באופן אכזרי וכואב. סנצ’ו לעולם אינו מקבל את מבוקשו, כדי שלא יעזוב את אדונו. והנה, בספר השני, קיחוטה וגם סנצ’ו מקבלים לכאורה את כל מבוקשם. קיחוטה מתקרב אל האליטות ומתארח אצל הדוכס והדוכסית. השניים מביימים עבורו הרפתקאות נפלאות פי כמה ממה שקיחוטה יודע לייצר בעצמו. גם סנצ’ו זוכה, באדיבות הצמד, לשלוט לכאורה באי משל עצמו.
בכרך השני זוכה מפעל חייו של קיחוטה להצלחה והמציאות היומיומית הופכת למכושפת. כמעט כל הסובבים אותו מוכנים לשחק את המשחק: סנצ’ו מדבר על כישופים כדי לזרז את התיגמול הכספי; הספּר, הכומר וסנסון, שרוצים להחזיר את קיחוטה הביתה, מתחילים ליהנות ממשימתם, ומתחפשים שוב ושוב לדמויות ששייכות למציאות המדומיינת של האביר; הדוכס והדוכסית, אפילו הפונדקאים – כולם נכנעים למציאות החלופית של קיחוטה. וזה הסימן, עבור סרוונטס, שצריך לעצור ולהעביר מסר. קיחוטה לא יוכל להיות חלק מהאליטות, כי הוא לא שייך אליהן מלכתחילה. זאת, לטעמי, הסיבה העיקרית למסכת ההתעללות שמתגברת לקראת סופו של הספר. בשלב הזה סרוונטס עובר את הקו הדק שמפריד בין קומדיה וטרגדיה ומתחיל לנהל מצוד חסר פשרות כנגד שתי הדמויות הראשיות שלו. משחק שחמט שמטרתו להחזיר את קיחוטה ואת סנצ’ו לחייהם הקודמים ולהבהיר להם שלעולם לא יוכלו להיות אליטה. קיחוטה נכלא, מוכה, נפצע. הגיחוך הופך לביזוי והשפלה. כשהאביר מנסה להמלט, הדוכס והדוכסית שולחים אנשים שילכדו אותו. הוא לא שולט יותר בדרכו.
בראייה הזאת, המסר של סרוונטס ברור. קיחוטה כבר אינו משוגע שכן כולם מוכנים לשחק את המשחק שלו. כמו האליטות, הוא מגדיר אויבים ותוקף אותם בהתאם לצרכיו האינטרסנטיים, ולא בהתאם לחוק אוניברסלי כלשהו. הצלחתו הופכת בשלב הזה לאיום על האליטות, ולכן הן (בדמותם של הדוכס והדוכסית) יפעלו לא רק במטרה לעצור את האביר, אלא גם כדי לבזות אותו קודם לכן, למען יראו וייראו. סרוונטס תוקף את האביר שלו ומענה אותו בדיוק כפי שנהגה לעשות האינקוויזיציה. העינוי נמשך עד שקיחוטה “חוזר בתשובה”: הוא חוזר לשמו המקורי, מתנער מספרי האבירים ומת.
המצאת “רוח העם“
ננסה להמשיך את מחשבתו, הכנראה לא-מודעת, של סרוונטס. כפי שראינו, השיטה שבה השתמשו האליטות לשימור והגדלת הכוח – השימוש בדת – הלכה ונחלשה. גם הפיאודליזם נעלם. קיחוטה לא יוכל להמציא אליטה חדשה. בכרך השני, המפוכח, של ספרו, מעלה סרוונטס השערה – אולי סנצ’ו הוא “הסיפור הבא” של האליטות?
סנצ’ו הוא אדם פשוט, אנלפבית ששופע פתגמים אשר מבטאים את רוח העם. בכרך הראשון הוא סייד-קיק משעשע. בכרך השני הוא הופך לאדם חכם. הוא נותן עצות חכמות לא פחות, ולעתים אף יותר מאלה של אדונו. האם סרוונטס חש ש”העם” (כלומר “הלאום”) הוא הסיפור הבא שיחזק את כוחן של האליטות?
המושג של מדינת לאום החל להופיע באמצע המאה ה-17, זמן לא רב אחרי מותו של סרוונטס, והתבטא בהסכמים שנחתמו בעקבות מלחמת 30 השנים ומלחמת 80 השנים[13]. במאה ה-18 התחוללו המהפיכה הצרפתית ומלחמת העצמאות של ארצות הברית. הסתבר ש”עם” ו”לאום” הם ישויות ברורות בעלות רצונות, רגשות וערכים. הרעיון המשיך להתפשט, ובמאה ה-19 התאחדו נסיכויות וממלכות רבות באירופה לכדי מדינות לאום, העיקריות שבהן היו איטליה (1861) וגרמניה (1871). כפי שראינו בתחילת המאמר, רצונו של העם לא הפריע לעשירון העליון להמשיך ולהגדיל את כוחו הכלכלי, גם אם משפחות חדשות הצטרפו אליהן.[14]
סרוונטס הציע איפוא את “העם” כסיפור הבא של האליטות. הוא לא היה בטוח בעצמו, ולא נתן לסנצ’ו לשלוט לאורך זמן על האי המדומה שלו[15], אך הדגים כי הדבר אפשרי. האליטות, כך על פי סרוונטס, ילחמו על מקומן עד הסוף וינצחו. כך עושים הדוכס והדוכסית. “העם” יוכל להצטרף אליהן, אם כסיפור-כיסוי מוצלח, ואם כמתי-מעט שיעלו לגדולה.
הנרטיב החדש של “עם” ו”לאום” עונה על החסרונות שהופיעו בשיטה הדתית[16]. לאום מסוים יוכל להלחם ללא נקיפות מצפון כנגד הלאום השכן לו גם אם שניהם בני אותה הדת. בעזרת הלאום ניתן להצדיק בקלות מלחמות שמטרתן שליטה או ביזה. ולא פחות חשוב – בשיטה החדשה ניתן לטשטש את הפערים העצומים שהתקיימו בין האליטות לשאר האוכלוסיה, שכן השליט יוכל מעתה לדבר בשם “העם”, כלומר בשמו של האדם הפשוט, הפטריוטי, שאינו חלק מהאליטות.
תחושתו של סרוונטס היתה נכונה. סנצ’ו ורוח העם היו הסיפור הבא. וכפי שרואים בגרף 2, גם מלחמות הלאום לא הפחיתו בתחילה את שיעור העושר שבידי האליטות. רק בתחילת המאה העשרים, עם התחזקותה של המדינה המודרנית והופעת העידן הטכנולוגי, השתנה משמעותית הרכבה של האליטה והפערים הצטמצמו. לכך הביאו, בצד השלילי, דיקטטורים כהיטלר וסטלין שהשתמשו בכוחה של המדינה כדי לחסל קבוצות שלמות בעשירונים העליונים. בצד החיובי, הכלכלה המודרנית הגדילה מאוד את המוביליות החברתית ואפשרה לאוכלוסיות חדשות להכנס לעשירון העליון (הדוגמה הקיצונית לכך בימינו היא עולם הסטרטאפים).
השוטים לא הוזמנו ל”מסיבה” של האליטות
השוטים החליטו להסתובב בדרכים ולחפש הרפתקאות בראש ובראשונה בשל התחזקות האליטות והתרחבות הפערים הכלכליים. השינויים ביחסי הכוחות הכלכליים הם הגורם העיקרי שיכול להסביר מדוע טיל סיכן את חייו שוב ושוב בתעלולים, מדוע קיחוטה היה מוכן להפצע פעם אחר פעם בקרבות אבודים, ומדוע מינכהאוזן התאמץ כל כך לעקם את חוקי הטבע לטובת אדוניו. שלושת השוטים ידעו שיש מקום טוב יותר להיות בו, ב”מסיבה” של האליטות, ולמדו על בשרם שאיש לא רוצה בהם שם. כפי שראינו, ההבדלים בין השוטים מדגימים את ההתפתחות ביחסי הכוחות בין האליטות לשאר האוכלוסיה. מדובר אמנם רק בדמויות ספרותיות וברצון להנעים את זמנם של הקוראים. אך האם הדמויות היו נכתבות בכלל אילו העשירון העליון באירופה היה מחזיק בחלק קטן הרבה יותר מהעושר? נראה שבתרחיש כזה איש לא היה מבין מה מצחיק בשוטים.
[1] בהמשך נתייחס לזמנים מדוייקים יותר. כדאי רק לציין כאן ביחס לטיל אוילנשפיגל כי ככל הידוע לנו, הסיפורים המוקדמים על דמותו הופיעו בגרמניה כבר במאה ה-13, אולם העלתם על הכתב, סיגנוּנם ובתוך כך – הטמעת “רוח הזמן” בסיפורים – התרחשו בתחילת המאה ה-16.
[2] בהקשר הזה חשוב לציין את המובן מאליו: גם כיום רמת החיים באירופה ממשיכה לעלות, אך מקומות אחרים בעולם העתיקו את הצמיחה המהירה ואף שדרגו אותה, וכך שיעור הכלכלה האירופאית (ולא גודלה) ירד באופן יחסי.
[3] שיקלול של מחקרי Angus Maddison ו-Thomas Piketty, כפי שצוטטו בויקיפדיה ובאתר של piketty. האחוזים – יחסית לתל”ג מוערך (PPP) במונחי 1990.
[4] בימינו, “אליטה” היא מילה בעלת קונוטציות שליליות בדרך כלל. מאמר זה אינו מנסה לחוות דיעה בעד או נגד אליטות, אלא מתייחס אליהן כאחד ה”פיגומים” הנסתרים שבעזרתם נבנתה אירופה החדשה, ואיתה העידן המודרני.
[5] עיבוד של נתונים שהופיעו במאמר –
Guido Alfani, The top rich in Europe in the long run of history ,2017 (online: https://voxeu.org/article/europe-s-rich-1300 )
יש לציין כי הנתונים מבוססים על מיצוע ואקסטרפולציה בהתבסס על מספר מועט של ממלכות שהתקיימו באירופה. לפיכך יכול להיות שהם מוטים כלפי מעלה. במחקריו של Walter Scheidel (2017) מופיעה גרף מגמה דומה, אם כי ללא כימות. במחקרים של Piketty מופיעה הערכה כי בשנת 1900 חלקו של העשירון העליון של אירופה בהכנסות היה כ-46%. מדובר בשיעור מתוך ההכנסות החייבות מס, ולא מתוך העושר, ולפיכך יש כאן עקביות עם הנתונים של אלפאני.
[6] יש לשים לב כי מדובר בעושר שהוחזק ולא בהכרח בהכנסות השוטפות, שהיוו רק חלק מהעושר.
[7] שיא המגיפה הופיע באמצע המאה ה-14, אך היא נמשכה גם לאחר מכן.
[8] אני לא טוען כמובן שהשוטים עצמם, שהיו דמויות ספרותיות, חשו בתופעה מסוימת, או הגיבו אליה. מדובר בניסוח מקוצר שאשתמש בו לאורך המאמר, אשר מסכם את האמירה הבאה: היוצרים שכתבו את סיפורי השוטים הביעו דרכם תחושות עמומות, ואולי גם רצו להעביר מסרים מסוימים, לא מפורשים. אותם יוצרים חיו בתקופה שרק היום אנו יכולים להבין את הכוחות הכלכליים שהניעו אותה. מטרתנו היא להיעזר במידע שמצוי בידינו היום כדי לפענח את אותם תחושות ומסרים שהתעוררו אצל היוצרים והועברו דרך השוטים.
[9] מינכהאוזן הוא אמנם בעל תואר ברון, אך לא היה חלק מהאליטה.
[10] השיטה הפיאודלית לא הציעה למשל פתרון ראוי לאריס שיש לו הרבה ילדים. איך יחולקו ביניהם הזכויות לעיבוד האדמה? ואם כל אחד מהילדים יקבל זכות על חלק קטן מהאדמה, מה יקרה בדור הבא? הנכד יעבד מאית מהאדמה שעיבד סבו?
[11] פליפה השני מלך בשנים 1527-1598. סרוונטס חי בשנים 1547-1616.
[12] מרטין לותר פרסם את עקרונותיו ב-1517 וייסד בכך את הזרם הפרוטסטנטי בנצרות. מעבר למשמעות הדתית ולמשמעות בתוך הפוליטיקה הנוצרית, המהלך שלו סייע למדינות החסות של ספרד הקתולית באירופה, בראשן ארצות השפלה, להתאחד ולהתמרד. מלחמת שמונים השנה בין ארצות השפלה לספרד החלה ב-1556 והסתיימה במתן עצמאות לארצות המורדות.
[13] המלחמות התנהלו באימפריה הרומית הקדושה ובין ארצות השפלה וספרד, בהתאם.
[14] למעשה, למרות כל השינויים שעברו האליטות של אירופה במאה השנים האחרונות, עדיין מתקיימים בתי מלוכה בבריטניה, הולנד, ספרד, שוודיה, בלגיה, דנמרק, נורבגיה, לוקסמבורג, ליכטנשטיין ומונקו.
[15] באחד מתעלוליהם של הדוכס והדוכסית, סנצ’ו נשלח למשול על אי דמיוני. בניגוד לתדמיתו, סנצ’ו מתברר כשליט חכם ומעשי. הדוכס והדוכסית מחליטים לעלות מדרגה ומביימים התקפה על האי. סנצ’ו מבין שהמלחמה גדולה מכפי מידותיו ומוותר על שלטונו.
[16] ההתייחסות שלי היא כמובן צינית, ומתייחסת לנקודת המבט של “אליטות” דמיוניות שפועלות בצורה מכוונת היטב להגדלת כוחן.
