אני כותב את השורות האלה ספון בביתי עקב סגר הקורונה. אילו מישהו היה אומר לי לפני כמה חודשים שכדי לצאת החוצה אצטרך לזכור לקחת מסיכה, ובחוץ אלך בחשש שמא יעצור אותי שוטר ויתן לי קנס, ושאקפיד להתרחק מזרים וממכרים לבל אדבק, וברחובות ייערכו הפגנות המוניות מחשש לדיקטטורה, והתקשורת והמדיה החברתית יתמלאו באנשי פייק-ניוז שיגידו דבר ומיד לאחר מכן את היפוכו – אילו מישהו היה אומר לי את כל זה, הייתי חושב על העולם הדיסטופי של ג’ורג’ אורוול.
כשבחרנו באורוול כנושא לגיליון לא יכולנו לדמיין שנחווה בעצמנו את הגלישה המהירה אל מציאות אפוקליפטית ודיסטופית. כפי שתראו, היצירות שמופיעות בגיליון הושפעו מאוד מהמצב, והן משקפות את תחושותיהם של יוצרים אל מול המגיפה והמשבר.
* * *
בואו נדבר על אורוול. ככל שצללתי לתוך כתיבתו וניסיתי להבין אותו, גיליתי הקבלה מוזרה בינו לבין הבודהה, הנסיך סידהארתה גאוטמה. כאן טמון אולי אחד המפתחות להבנת יצירתו של אורוול. נתחיל איפוא עם סיפור קצר ומיד יובן הקשר לענייננו:
סידהארתה גאוטמה, מי שלימים יתקרא הבודהה, כלומר “המואר” או “זה שהתעורר”, היה נסיך הודי שחי כנראה במאה החמישית לפני הספירה. הנסיך חי בארמון ובכל שנות ילדותו ונעוריו ידע רק אושר. כשהיה בן 29 החליט לטייל בפעם הראשונה מחוץ לחומות הארמון ואז נחשף לסבל, למחלות ולמוות שמלווים את בני האדם “הרגילים”. הפער בין מה שהכיר עד אז לבין מה שראה היה עצום. הנסיך עזב את הארמון והחליט שיחיה כסגפן ונווד עד שיימצא פתרון לסבל. בשלב מסוים הבין שלא זאת הדרך למציאת פתרון. הוא התיישב מתחת לעץ ושקע לתוך מדיטציה שנמשכה כמה ימים. בסופה הגיע לאמיתות שאותן הורה לתלמידיו. התוצאה: דת הבודהיזם, שהוא מייסדה, היא היום הרביעית בגודלה בעולם.
והנה, יש קווי דמיון בין מה שסופר על הבודהה לבין מהלך החיים והתפתחות החשיבה של אורוול, גם אם ג’ורג’ לא הוביל לדת חדשה.
כמו הבודהה, אורוול נולד בהודו. שמו היה אֶריק ארתור בלייר – את שם העט בחר בהמשך. ב-1903 בריטניה היתה בשיא כוחה, אימפריה ש”השמש לא שוקעת בה לעולם” (כלומר, בכל שעה השמש זורחת לפחות באחת מהקולוניות שלה), ואורוול היה יכול להיות אחד מ”נסיכיה”: אביו היה בריטי שעבד כפקיד במנגנון האימפריאליסטי בהודו ואורוול עצמו התחנך באנגליה בבתי הספר הפרטיים ששימשו את בני האליטה.
כשסיים את התיכון היוקרתי איטון החליט אורוול לשוב לאסיה ולא להמשיך, כמצופה, ללימודים באוניברסיטה. הוא התגייס למשטרה הקולוניאליסטית ושירת בבורמה. כמו הבודהה, הוא החליט לצאת מהארמון ולראות מה קורה “בחוץ”. הוא הופתע מן הפערים העצומים שבין אנשים כמוהו לבין נתיני האימפריה ותיעד את תחושותיו מאוחר יותר במאמרים וממוארים, בראשם “לירות בפיל”.
כשהיה בן 24 עזב אורוול את המשטרה ויצא לחיי נדודים ועוני. שוב, כמו הבודהה. בשנתיים הבאות חי באירופה כחסר בית, שהה במחיצתם של קבצנים וזונות והתפרנס מעבודות מזדמנות. אורוול חשב שכך יבין טוב יותר את המציאות ואת הפתרונות שאפשר להציע לה. את מה שראה תיאר בספרו הכמעט-אוטוביוגרפי “דפוק וזרוק בפריז ובלונדון” (1933). כדאי לציין שחיי הרפתקאות והתנסות אישית היו מוטיב חוזר בקרב כותבים כמו ג’ק לונדון (בן הדור הקודם, שהיה נערץ על אורוול), ארנסט המינגוויי והנרי מילר. אצל אורוול לווה יצר ההרפתקנות ברצון עז להציג את העולם “כפי שהוא” כדי לשפר אותו.
מלחמת האזרחים שהתחוללה בספרד סיפקה לאורוול הזדמנות לחוות מקרוב את ההתעצמות של המשטרים הפאשיסטים, הקומוניסטים והנאצים. הוא נסע כעיתונאי לספרד והתנדב לשרת באחת המיליציות שנלחמו בכוחות הפאשיסטיים שהוביל הקולונל פרנקו. כזכור, מלחמת האזרחים בספרד היתה מעין חזרה גנרלית לקראת מלחמת העולם השניה. הימין הלאומני, שהתמרד כנגד תוצאות הבחירות, זכה לתמיכה מסיבית מצד גרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית. השמאל הרפובליקני, שזכה בבחירות, זכה לתמיכה מברית המועצות הקומוניסטית. אורוול הבין כי עליית המשטרים הרודניים חמורה אף יותר מהרעות החולות של האימפריאליזם הבריטי ומקשייהם של חסרי הבית בלונדון. הוא ראה מקרוב את הציניות שבה קידמו הסובייטים את האינטרסים שלהם, והבין שסטלין, היטלר ומנהיגי הפאשיסטים, משחקים כולם את אותו משחק. עמדה כזאת לא היתה פופולרית בקרב האינטליגנציה הבריטית, וכאשר אורוול פרסם את רשמיו מהמלחמה, בספר “מחווה לקטלוניה” (1938), הוא זכה בעיקר להתעלמות. אגב, אורוול נפצע קשה במלחמה כשנורה בצווארו.
הכשלון הנוסף של אורוול לרדת אל השטח כדי להביא ממנו רשמים, תובנות ופתרונות גרם לו לשנות כיוון. הוא המשיך לפרסם מאמרים, עבד ב-BBC ובעיתונים אחרים וחיפש את הדרך שבה יוכל לשנות את העולם. במאמריו מתח ביקורת חריפה גם על המשטר הקומוניסטי בברית המועצות, ובכך הרחיק את עצמו מהמילייה השמאלני, שתמך במשטר.
אך המאמרים לא הביאו לתוצאות, ורק לקראת תום מלחמת העולם השניה הגיע אורוול להארה. הוא ניסח אותה כך בספר “מדוע אני כותב” (1946):
מה שרציתי יותר מכל לעשות בעשר השנים האחרונות הוא להפוך כתיבה פוליטית לאמנות. נקודת הפתיחה שלי היא תמיד… תחושה של חוסר צדק. כאשר אני מתיישב לכתוב ספר, אני לא אומר לעצמי, “אני הולך ליצור עבודת אמנות”. אני כותב כי יש שקר כלשהו שאותו אני חייב לחשוף, עובדה כלשהי שאני רוצה להסב אליה את תשומת הלב, והמטרה שלי היא שיקשיבו לי.[1]
וכך, אחרי עשר שנים של התמקדות בכתיבה דוקומנטרית ופובליציסטית, הבין שאורוול שעליו לשנות כיוון: במקום לדבר על סטלין, הוא יספר על חזיר שעלה לגדולה. במקום לכתוב עוד ביקורת על הקומוניזם והפאשיזם הוא יספר על “האח הגדול” ששולט במדינה דיקטטורית דמיונית. הוא ינגיש לקורא את דעותיו על המציאות באמצעות אלגוריות. ואכן, אורוול צדק בהבחנתו. השיטה החדשה עבדה.
ב-1945 התפרסם ספרו “חוות החיות”, שמתאר את הסתאבותה של המהפיכה הקומוניסטית. באחת החוות באנגליה, סיפר אורוול, התארגנו החיות והשתחררו מאדוניהן (בני האדם). מיד לאחר מכן הפכו מנהיגי המרד לדיקטטורים. את חוקי המהפיכה, שקבעו שוויון לכולם, עיוותו כך שיאפשרו לאליטה להתנתק משאר החיות. קוראים יודעי דבר זיהו בקלות את הדמויות ההיסטוריות שעמדו מאחורי החיות. האלגוריה היתה ברורה כל כך עד שאורוול התקשה למצוא מוציא לאור. איש לא רצה לזהות את מנהיגי ברית המועצות, שהיתה אז בת ברית של בריטניה במאבק מול הנאצים, עם חזירים.
ב-1949 פרסם אורוול את ספרו “1984”, שהמשיך את קו הכתיבה החדש. גם הפעם היה מדובר באלגוריה, אם כי פחות ישירה. אורוול כיוון שוב את מרבית חיציו למשטר הקומוניסטי הדיקטטורי בראשות סטלין. הוא תיאר עולם דיסטופי, שבו יש מפלגה אחת ששומרת על שלטונה באמצעות מעקב פולשני אחר האזרחים, שטיפת מוח, המצאת אויבים, עדכון תדיר של השפה, חקירות ועינויים. אורוול הצליח לזקק את המציאות שראה ולהביא אותה עד הקצה, בלי שיהפוך את הספר למניפסט פוליטי או מאמר פובליציסטי.
“חוות החיות” ובעיקר “1984” הצליחו מאוד והפכו את אורוול לשם מוכר. מושגים שטבע הפכו לחלק מהשיח התרבותי, ביניהם “האח הגדול”, “שיחדש”, “חדר 101”, “משטרת המחשבות”, וכמובן התואר “אורווליאני” שנושא את שמו. גם משפטים שהופיעו בספריו, כמו “מלחמה היא שלום” או חוקי החיות מצוטטים בצורה נרחבת. כמו בודהה, אורוול הבין לבסוף שכדי להשפיע עליו לדבר אל הציבור הרחב ולהשתמש במשלים ובסמלים.
אורוול היטיב להראות את הסבל שהביאו המשטרים המודרניים על האנשים, על האינדיווידואלים, אך לא הצליח למצוא לכך פתרון. שיטתו של הבודהה – ההכרה בקיומו של הסבל והאפשרות של כל אדם להשתחרר ממנו בכוחות עצמו – לא התאימה לעולמו של אורוול (האתיאיסט) שבו כוחם העצום של הדיקטטור, המשטרה והחברה מחץ את האזרחים. אצל אורוול, בניגוד לבודהה, אין תקווה לשחרור. ליתר דיוק, התקווה מופיעה מפעם לפעם, אך היא תמימה, כמעט ילדותית, מהבהבת ונעלמת. נגזר עליה להלחם בכוחות שחזקים ממנה עשרות מונים. כך ב”חוות החיות” וכך ב-“1984”. אורוול מראה שמהפכנים אידיאליסטים יהפכו במהירה לפוליטיקאים ציניים, שהמשטר יכול לשלוט גם על מחשבותינו ודעותינו, ושאפילו האהבה לא תנצח. ניכרת כאן ההשפעה של הטבח הנוראי שהתחולל באירופה בשתי מלחמות העולם וביניהן.
האלגוריות של אורוול זכו להצלחה גדולה, אולם הסופר לא הספיק ליהנות ממנה לאורך זמן. ב-1950, כשנה לאחר פרסום “1984” מת ממחלת השחפת, שבה לקה כנראה בתקופה שבה חי עם חסרי הבית.
על היצירות בגיליון
בשונה מגיליונות קודמים, היצירות שמתפרסמות בגיליון הנוכחי נכתבו על רקע מציאות שהפכה מוזרה, מאיימת ו-, ובכן, אורווליאנית. הן בשל מגיפת הקורונה והן בשל המשבר הפוליטי בישראל. התוצאה מרהיבה. הנה סקירה קצרה.
מאמרים:
נסים קלדרון מעמיק לתוך העולם “הדפוק והזרוק” – והאירוטי יש להוסיף –שחלק אורוול עם הסופר הנרי מילר. מקס שטנר מנסה להבין מדוע “האח הגדול” מתאמץ כל כך שיאהבו אותו. יועד וינטר שגב מנסח חמישה עקרונות יסוד מוסריים שהינחו את אורוול בכתיבתו. ארז וולק מספר על התלבטויות שליוו את תרגומו החדש לספר “1984”.
סיפורים קצרים, ממוארים, מחזה:
גלי הראל מספרת (במחזה קצר) על גורלה של אשה שמרדה במנהיג, שילוב של 1984 וליזיסטרטה של אריסטופאנס. בוריס וינגר כותב על בחור צעיר ואמו, שהחיים תחת שלטון דיקטטורי מוציא אותם מדעתם. דנה חפץ מעמיקה לתוך עולם סוריאליסטי ודיסטופי. משה רחמוט ממשיך את עלילת הספר “חוות החיות” ומייצר סאטירה פוליטית עכשווית. ש’ ר’ (השם שמור במערכת) מתארת בממואר את חוויותיה כהומלסית בתל אביב. אוריאל זיגלר משלב את “מחווה לקטלוניה” של אורוול עם מחווה לויכוח-ברצלונה המפורסם של הרמב”ן, ומעמיד את כל האינטלקטואלים של העולם למשפט. אוראל רבינר ממציא שפה שהיא הדור הבא של שיחדש. עדנה אפק מספרת על ציד אדם בחברה דיקטטורית, שהיא גם החברה מוכת הקורונה שלנו. לאה קליבנוף-רון מתכתבת עם ספרו הפחות ידוע של אורוול “שאו את נס האספידיסטרה” ועם “1984”. א. ברגמן מספר על הלילה שבו הסתובב עם רובה בירושלים, בהמשך ל”לירות בפיל”.
שירה:
נטע נציב כותבת טקסט פוליטי על פליטי דיקטטורה. יעקב בן נתן מציג את הלוזרים, אלה שניסו להתנגד לאח הגדול ונכשלו. עמוס נבון שוזר תימות ספרדיות בזכרונות ילדות ישראלית, בהמשך ל”מחווה לקטלוניה”. שבתאי מג’ר מתייחס לעוני מתוך העוני עצמו, במחווה ל”דפוק וזרוק”. אופיר קורן מתאר את הפער שבין השלטון המשועמם והאוכלוסיה המדוכאת. מירי גלעד מספרת על מי שבורחים ממולדתם. בן שמואלי משלב בין העולם של האח הגדול וחוויות הקורונה.
איורים, קומיקס, צילומים:
רוני סומק במחווה גרפית ושירית לאורוול. איציק רנרט בסדרת יצירות ויזואליות שמציבות את האדם בעולם דיסטופי, מול עצמו ומול כוחות שחזקים ממנו. ענבל רווה בסדרת מסיכות-קורונה שמייצרות אנושיות חדשה ומאיימת. לובה טשרנוב בשירים-מאויירים ופרשנות פמיניסטית ל”חוקי החיות”. Randy Winth בקומיקס שמנסה לפקוח עין.
בגיליון מופיעים תצלומים של רונית פורת, אריאל נשרי, הדר אלפסי וליאב עציון.
קריאה מהנה, עם מסיכה ותחושת דיסטופיה.
[1] התרגום מתוך המקור האנגלי של הספר, Why I write, כפי שהוא מופיע באתר של Orwell foundation.
תצלום: אריאל נשרי
