טרגדיה קומית בחמש תמונות
דמויות
ג’וליה סְטְרָטַה – מרצה באוניברסיטה, מנהיגת המהפיכה
המנהיג – עומד בראש דיקטטורה רחוקה
הטוחן – יועץ אישי של הנשיא
קריין חדשות
פרשן
מאבטחים
בן בכור, בן שני – שני בניה של ג’וליה
תמונה ראשונה: נחיתה
מהדורת חדשות מורחבת בטלוויזיה. המסך מפוצל. בצידו הימני קריין חדשות כבן 40 ופרשן כבן 60. בצידו השמאלי הטרמינל של שדה התעופה הבינלאומי.
קריין חדשות: מודיעים לי עכשיו באוזניה, רק רגע…
כן, חברים, זאת ג’וליה סטרטה, מנהיגת המהפיכה הנשית.
היא נחתה כאן, בארץ, לפני דקות אחדות
בעקבות הזמנה אישית של המנהיג.
נו, איך אפשר להתווכח עם הזמנה אישית,
במיוחד בתקופה כזאת, שבה אויבינו מנסים לפגוע בנו
אויבינו מבחוץ ואויבינו מבפנים.
פרשן: והמהדרין יאמרו גם:
אויבינו מלמעלה ומלמטה,
אויבינו משמאל ומימין, מלפנים ומאחור.
קריין חדשות: אמירה חכמה מאוד, והיא מתבלת את השידור
ומעבירה את הזמן.
פרשן: תודה. אני יכול להוסיף צדדים נוספים.
קריין חדשות: עוד מעט. אך תחילה,
אולי תחזור ותספר לנו את תקציר האירועים
לצופים שנוטים לשכוח, ואולי לא היו מרוכזים
בשלושת החודשים האחרונים.
פרשן: ובכן, מדובר באשה
יש שמכנים אותה מנהיגה
ויש שאומרים פשוט זונה, זונה!
ומוסיפים עוד כינויים נוראיים, שאוכל לפרט.
קריין חדשות: אני מבקש לשמור על השפה
אני מבין את הרגש, ובכל זאת…
פרשן: אז אתה רוצה שאייצג רק צד אחד בציבור?
קריין חדשות: שאלה חשובה, מיד ניגע בה.
אך תחילה אזכיר לצופים כי אחרי שבנה הבכור של ג’וליה
גוייס לצבא ונשלח להלחם, היא החליטה למרוד.
לדבריה המדינה האהובה שלנו שקועה במלחמות אינסופיות
לדבריה המנהיג האהוב שלנו שקוע בהסתה לאלימות
לדבריה אי אפשר להמשיך כך.
פרשן: לדבריה, לדבריה, אתה נותן לה במה.
אני לא אגיב לדברי ההבל האלה.
קריין חדשות: וכאמור לפני שלושה חודשים ג’וליה עזבה את הארץ
ולקחה איתה כמה אלפי נשים.
פרשן: ומאז הזרם רק התגבר. הנשים עוזבות
ומשאירות מאחוריהן בעלים וילדים
עוד אשה ועוד אשה וכבר מאות אלפים.
קריין חדשות: ואני מצטט את ג’וליה: “נחזור רק
כשיחזרו החופש והדמוקרטיה
נשוב רק כשיסתיימו המלחמות המיותרות,
הפנימיות והחיצוניות.”
פרשן: ומה נעשה, נכלא את כל הנשים?
נאסור עליהן לעזוב את הארץ?
קריין חדשות: זאת אפשרות שנבחנה כמובן.
פרשן: כמובן.
קריין חדשות: ומה הוחלט?
פרשן: ובכן….
קריין חדשות: עוד רגע, עוד רגע.
הנה, מודיעים לי באוזניה,
יש לנו את ג’וליה בשידור חי.
על המסך המפוצל מופיעים פניה של ג’וליה.
קריין חדשות: שלום ג’וליה, מה שלומך?
נחמד לראות פרצוף נשי סוף סוף.
ג’וליה סטרטה: תודה. מה שלומך?
קריין חדשות: סוחבים, את יודעת. קשה בלי נשים.
ג’וליה סטרטה: אני מבינה. גם לנו קשה.
ואנחנו מבינות שאין ברירה.
חייבים להפסיק את מעגל המלחמה
את ליבוי השנאה.
קריין חדשות: אני חייב לקטוע אותך, אנחנו חייבים
לאזן את דברי התעמולה שלך ומיד נמשיך.
פרשן: זונה! זונה! זונה!
קריין חדשות: זה היה ציטוט כמובן, לא הבעת דיעה.
את יודעת, ג’וליה, רציתי לשאול
למה עזבתן, נשים עם בני זוג, עם ילדים,
למה עזבתן כולכן את המדינה ועברתן למקום אחר?
זאת לא תגובה מוגזמת?
למה לא ניצלתן את הנשיות שלכן? בעדינות,
ברגישות, בדיאלוג, בלילה לפני השינה,
הייתן יכולות לכוון אותנו קצת, הגברים,
עדיף ללטף מאשר לתת סטירה, לא?
מאיפה הגיעה הכוחניות הזאת?
פרשן: עלה לה השתן לראש
והיא השתינה מהמקפצה
היא ראתה מאיפה הדג
זה מה שקרה.
קריין חדשות: אני מבין שעברנו לדימוי חדש
יפה, זה מגוון את השידור.
ג’וליה סטרטה: אתם משתעשעים ואנחנו רציניות.
אנחנו לא נסכים יותר להיות עמוד השדרה
שתומך בשנאה האינסופית שממלאת את חיינו.
אנחנו הנשים, אנחנו האשמות.
אנחנו הרכנו את הראש והסכמנו לחיות
בתוך האימה הזאת.
לא עוד.
אנחנו ננטוש את כל היקר לנו, עד ש…
קריין חדשות: שוב, תעמולה. ואני חייב לציין שקצת משעממת.
איזון?
פרשן: מרשעת, מכשפה, אשה רעה,
מכוערת, מבפנים ומבחוץ,
וגם המשפחה שלה, מאיפה להתחיל –
הורים, אחים, דודים – בוגדים אחד אחד.
קריין חדשות: תודה. תגידי, ג’וליה, אז למה חזרת?
הרי את יודעת שכמנהיגת המרד חייך בסכנה.
לא מצד המנהיג, כמובן, הוא הבטיח שלא יאונה לך רע.
אבל העם, הגברים התמימים שננטשו מאחור,
הילדים הרכים, הטף,
הציבור הרחב שמנעת ממנו את הנשיות
כל אלה זועמים עליך ואולי יעשו בך שפטים.
ג’וליה סטרטה: אני חזרתי כדי לשים סוף לטירוף. להלחם.
אני חזרתי כי כאן הבית שלי.
פרשן: ג’וליה, ג’וליה, ג’וליה,
אנחנו לא טפשים.
תודי שאת שונאת את בעלך ואת כל הבעלים
תודי שאת שונאת את ילדייך ואת כל הילדים
תודי שאת שונאת את המנהיג ואת כל המדינה
כמה כסף שילמו לך כדי שתעשי את זה? כמה?
הראיון נקטע. חמישה מאבטחים כבדי משקל מקיפים את ג’וליה ומסתירים אותה מן המצלמה. הם דוחקים אותה לחדר צדדי. השידור עובר לפרסומות.
תמונה שניה: אונס
ג’וליה מוכנסת לחדר קטן ובו שולחן עץ וכסא אחד. על הכסא יושב גבר כבן חמישים, בחליפה ועניבה. שיערו משוח בג’ל. ג’וליה מוצבת מולו.
הטוחן: שלום ג’וליה. אנחנו שמחים שבאת.
המנהיג שמח שבאת.
אני מקווה שאת מבינה מה עומד לקרות עכשיו.
ג’וליה סטרטה: אין לי מושג ואין לי זמן לבזבז.
אני דורשת שתיקח אותי ישירות אל המנהיג.
יש לנו הרבה על מה לדבר.
הטוחן: אני בטוח. ואת תפגשי אותו בקרוב.
אך קודם צריך לעשות הכנות.
הטוחן קם מהכסא ונוקש על הדלת. שני מאבטחים נכנסים שוב פנימה. הם מטיחים את ג’וליה על השולחן וקורעים את בגדיה. מאבטח אחד אוחז בחוזקה בידיה בעוד חברו אונס אותה. הם מתחלפים בתפקידים. ג’וליה מפסיקה להאבק.
כעבור כמה דקות הכל נגמר. המאבטחים זורקים את ג’וליה על הרצפה. היא רועדת. הם משליכים לעברה שמיכה דקה ומעופשת ויוצאים מהחדר.
הטוחן: פשוט חשבתי לחסוך לך,
לך ולי, את התהליך הארוך שבו
אני מדבר ואת מדברת,
מדברים ומדברים,
ואני מפעיל לחץ שהולך וגדל, ובשביל מה?
נראה לי שקלטתי אותך, ג’וליה, ולכן החלטתי
להגיע לעניין עצמו,
להעניש על מה שהיה ולהכין למה שיהיה.
את בוודאי מבינה ומעריכה את זה, ג’וליה.
ג’וליה שוכבת מקופלת על הרצפה. הטוחן מסתכל עליה בשתיקה במשך שתי דקות.
הטוחן: וכמובן, רופא יבוא בעוד כמה שעות לבדוק אותך.
הטוחן יוצא מהחדר ונועל את הדלת.
תמונה שלישית: מפגש
חדר רחב ידיים עם חלון גדול שצופה לגן מרהיב. המנהיג יושב ליד שולחן העבודה. ג’וליה סטרטה והטוחן נכנסים. ג’וליה לבושה בבגדים שגדולים ממידתה.
המנהיג: ג’וליה. At last.
אני חייב לציין שיש לי הרבה הערכה לנשים בכלל
ולנשים שלוקחות יוזמה בפרט.
מה היינו עושים בלי נשים?
שקט. הטוחן מסמן לג’וליה שהיא יכולה לענות.
ג’וליה סטרטה: תודה. גם אני ציפיתי לפגישה הזאת.
המנהיג: יפה. עכשיו תראי,
אני חושב שהמשחק הזה שלנו
נמשך יותר מדי זמן.
ג’וליה סטרטה: אני רוצה להגיד משהו.
המנהיג: אני יכול לחסוך לך,
אני יודע מה את רוצה להגיד.
תקשיבי לי ואז תדברי. בסדר?
ג’וליה מהנהנת בראשה.
המנהיג: ג’וליה היקרה, אני רוצה לגלות לך סוד.
אני בטוח שתשמרי עליו.
הסירי דאגה מלבך.
יש לנו אויבים, אך אין לנו מלחמות. אין.
הבן שלך לא ימות בקרב.
את הרי יודעת את זה.
את יודעת שהכל משחק.
את בעצמך משחקת את המשחק הזה
ואני מכבד אותך על כך
I really do
אבל גם למשחק חייב להיות סוף.
את מבינה מה אני אומר?
ג’וליה סטרטה: אתה חושב שתשבור אותי?
שתשבור את המאבק?
המנהיג: היא לא מבינה.
הטוחן: לא, היא לא מבינה.
המנהיג: אולי כדאי שתספר לה על התוכנית שלנו.
הטוחן: בוודאי.
ג’וליה יקירתי, את יודעת,
אנחנו מעריכים אותך אולי יותר ממה
שאת מעריכה את עצמך.
אנחנו חושבים שעלית כאן על משהו.
סקרי העומק שלנו מראים
שהאפקט של מלחמות אינסופיות נחלש.
בהשראתך החלטנו להודיע על הפסקת המלחמה.
ניצחת, ג’וליה!
ואנחנו רוצים להפוך אותך לשגרירה של רצון טוב
של המנהיג ושל המולדת.
המנהיג: ותספר לה על הפיצוי.
הטוחן: וכפיצוי המדינה תעניק לך משכורת לכל החיים.
המנהיג: ותספר לה על החשאיות.
הטוחן: כן, אל תדאגי,
אנחנו לא נספר לאף אחד על הסיכום בינינו.
את תצאי מכאן כמו שנכנסת,
מורדת שהצליחה לשנות דברים.
המנהיג: סגרנו?
It’s a deal?
ג’וליה סטרטה[צועקת]:
לא סגרנו כלום!
כלום!
המנהיג [לטוחן]: אמרתי לך.
הטוחן: כמו תמיד.
המנהיג: כל המשאים והמתנים נגמרים כך.
הטוחן: חבל.
המנהיג: Off you go.
הטוחן נוקש על הדלת. מאבטח נכנס ומושך את ג’וליה אל מחוץ לחדר. היא לא מתנגדת.
תמונה רביעית: עדכון
קריין חדשות: שלושה חודשים עברו מאז חזרתה של ג’וליה סטרטה
וכפי שנמסר לנו, ג’וליה החליטה לעסוק בענייניה
ולעזוב את הפוליטיקה.
פרשן: הלחץ הציבורי הגדול עשה את שלו.
קריין חדשות: כן, היא שכרה דירת מסתור
וחיה באלמוניות, מבלי שאיש ידע מי היא.
מן הממשלה נמסר לי כי היא מאובטחת בכל עת
שמא אדם משולהב מן הציבור
למשל גבר, אשה, צעיר או טף
יחליט לפגוע בה, חס וחלילה.
פרשן: חלילה וחס, כמובן,
אם כי אפשר להבין גבר כזה
או אשה, צעיר או טף.
הרי אי אפשר שכל ג’וליה תוכל
לקחת את החוק לידיים.
קריין חדשות: נכון, אני מבין כמובן את הרגש,
ובכל זאת, בוא נזכור שהיא החליטה לפרוש,
לפרוש מהמרד
ושמרבית הנשים חזרו לבתיהן.
פרשן: אתה יודע מה? אני מוכן להסכים איתך.
קריין חדשות: אתה מסכים איתי? זה באמת מאורע היסטורי.
אתם מקליטים את זה?
פרשן: חה חה חה. אתה מצחיק היום.
תמונה חמישית: שחרור
האורות החזקים נדלקים בתאה של ג’וליה. סימן לבוקר. עליה למהר לקום ולהתארגן, כדי שלא יגררו אותה החוצה כפי שהיא. לחדר נכנסים שני מאבטחים. אחד מהם משליך ערימת בגדים אל ג’וליה ומורה לה ללבוש אותם. הם ממתינים בחוסר סבלנות בעוד היא מתלבשת.
ג’וליה סטרטה: לאן?
לאן אתם לוקחים אותי?
המאבטחים לא עונים. אחד מהם קושר את עיניה בפלנלית.
השלושה יוצאים למסע ארוך, תחילה ברגל ואז בנסיעה. לבסוף המכונית נעצרת וג’וליה נשלפת מתוכה. כיסוי העיניים מוסר. היא עומדת מול ביתה. למאבטחים יש מפתח והם מכניסים אותה פנימה. שני בניה מחכים לה ומחבקים אותה. המאבטחים יוצאים.
ג’וליה סטרטה: כמה שהתגעגעתי אליכם.
בן בכור: איפה היית? אמרו שאת לא רוצה לדבר עם אף אחד
גם לא איתנו.
בן שני: אפילו לא איתנו! למה לא התקשרת?
עברה חצי שנה מאז שנחתת.
ג’וליה סטרטה: מאיפה להתחיל?
בן בכור: זה לא משנה.
בן שני: זה לא חשוב. העיקר שחזרת.
העיקר שאנחנו שוב ביחד.
ג’וליה סטרטה: כן.
בן בכור: והחיים יפים.
בן שני: שחררו אותו מהצבא.
בן בכור: שחררו אותי!
המנהיג אמר שאין יותר מלחמות.
בן שני: ארץ השלום הנצחי.
בן בכור: וכל הנשים חזרו. איזה חגיגה היתה ברחובות.
בן שני: ועכשיו נתחיל לטפל בבעיות שיש לנו בבית.
כך אמר המנהיג.
בן בכור: הוא אמר “נטפל בבעייתיים”, לא “בבעיות”.
בן שני: נכון, סליחה שטעיתי בציטוט.
בן בכור: הכל בסדר. אני לא כועס.
כל אחד יכול לטעות. ואני מתקן
כדי שלא ישמעו אותך מדבר כך מחוץ לבית.
בן שני: תודה.
ג’וליה סטרטה: הכל נפלא? שלום נצחי?
בן בכור: כן אמא, נצחת!
ג’וליה סטרטה: ניצחתי.
בן בכור: כל הכבוד. כמו שפעם אמרת:
אם רק נהיה נחושים, אף אחד לא ינצח אותנו.
בן שני: המנהיג אמר את זה.
בן בכור: נכון. יפה שזכרת.
בן שני: תודה.
ג’וליה סטרטה: ניצחתי את המלחמות.
בן שני: ואת יכולה לנוח.
ג’וליה סטרטה: כן. אפשר אולי לנוח.
ג’וליה מסתכלת החוצה. אחד המאבטחים מחווה לעברה בראשו ונכנס למכונית. בניה של ג’וליה פונים לעיסוקיהם. ג’וליה מתיישבת על כסא עץ ובוהה ארוכות בקהל. מסך.
תצלום: רונית פורת
