ששת חוקי החלום, עם נספח

החוק הראשון של החלום: כל דבר הוא סמל

בלילה חלמתי חלום שהיו בו שלושה או ארבעה חלקים. בסוף כל חלק קמתי והלכתי לבית השימוש ובעודי מטיל את מימיי שיננתי את מה שחלמתי, כדי שלא יישכח. ידוע שמרגע שפוקחים את העיניים החלום מתפוגג מן הזכרון. ולכן לא פקחתי את עיניי. הלכתי כסומא, עשיתי מה שעשיתי וחזרתי כסומא לחלק הבא. כשהאור עלה בבוקר המתנתי עוד רגע, מתרפק על החלום לפני שיתפוגג. פקחתי את עיניי, התמתחתי, פיהקתי, אך החלום לא התפוגג. עלילת החלום המשיכה להתקדם בעוד אני מתלבש ומצחצח את שיניי, נכנס למכונית ונוסע לעבודה. יכולתי להתעלם. יכולתי לומר לעצמי, מה כבר יכול לקרות? בחלום הלכתי להרצאה על נושא תרבותי כלשהו ופגשתי אשה. היא נראתה נחמדה ודיברה איתי בהפסקה. היא שאלה אם אני אמיד וכשגמגמתי (“אמיד? למה את מתכוונת? יש אנשים עשירים ממני. נכון, חסכתי קצת כסף בצד, אבל…”) היא לקחה דף, רשמה עליו משהו בעט והידקה אותו בכוח עם שדכן אל מצחי. קפצתי מכאב כשהסיכה חדרה פנימה לתוך העור. 

נהגתי לעבודה בפקק הרגיל, ובמקביל, בחלום, מצחי בער מכאב הסיכה. למה היא עשתה את זה? היא לא סתם משוגעת. בחלום לכל דבר יש משמעות. כל חפץ, כל פעולה, כל שם, כל אדם – מְסמלים משהו. אשה החדירה סיכה למצחי. כמה משמעויות יש כאן, כמה סמליות. מאיפה מתחילים לנתח את זה. אני יודע שהכלל הוא שסמלים הם בדרך כלל שליליים: מישהו פגע בך, משהו יכה בך. סיכה במצח לא יכולה לסמל משהו טוב. לכן עלי להתכונן לתרחיש הגרוע ביותר. אך מהו? האשה שאלה אם אני אמיד. כנראה החליטה לשדוד אותי. יש סיכוי שכנופיה שלמה מחכה לי מהצד השני של חדר ההרצאות. אם אנסה לצאת הם יתפסו אותי.

אני כל כך עשיר שכדאי למישהו לשדוד אותי, תמהתי בחלום. במציאות העפתי מבט על המכונית החבוטה שלי וחייכתי. אולי הגיע הזמן שאשתמש בכסף שלי ואשדרג אותה. שלפתי את האקדח מחגורתי, מסתבר שהיה שם כל הזמן, הכיתי בחוזקה על פניה של האשה (זה ישאיר סימן מכוער. כרגע גם חרצתי את גורלי. אם הכנופיה תתפוס אותי האשה תגיד להם להכות אותי בחזרה). האשה איבדה את הכרתה. אין זמן לבזבז. הרמתי אותה על כתפי (היא כבדה או שאני נחלשתי?) והתקדמתי אל עבר הדלת. היא תהיה המגן האנושי שלי כנגד הכנופיה. (מה זה מסמל? אשה, כנופיה, מגן? מספיק, אני חייב להתרכז בנהיגה. התנועה היום משוגעת). הם לא יירו בי כי יפחדו לפגוע בה. סחבתי את האשה ובמקביל המשכתי לנווט בתוך פקק התנועה. הצלחתי להשתחל לנתיב השמאלי שזרם מהר יותר והרגשתי תחושת נצחון קלה. אך הקרב עדיין לא הוכרע.

החוק השני של החלום: מישהו תמיד רודף אחריך

מצחי בער. הייתי חייב להוריד את הדף והסיכה, אך ידיי היו תפוסות. בזוג הידיים הראשון שלי השתמשתי כדי להחזיק בהגה. בזוג השני כדי להחזיק באשה, המגן האנושי שלי. הורדתי את ידיי הימניות מההגה ומהאשה ומשכתי את הדף והסיכה משני המצחים שלי (איך הנייר הגיע למצח שלי במציאות?). האשה נפלה מכתפי והמכונית סטתה לתוך הנתיב הסמוך. כל זה לא מעניין כרגע. הסתכלתי על הדף. הוא היה מוכתם בדם. לא היה כתוב עליו כלום. אולי זאת דיו סתרים?

אני בתוך חלום ולכן ברור שזאת דיו סתרים. חיפשתי סביבי וגיליתי מיץ לימון. שפכתי אותו על הדף וכלום לא קרה. ברור, זה הפוך. מיץ לימון הוא דיו הסתרים. צריך לחמם את הנייר. רק חשבתי ומיד גיליתי לידי כיריים. הדלקתי את האש, קירבתי את הנייר ומייד הופיע עליו הדיוקן שלי ומתחתיו המילים “מבוקש! פרס של מיליון דולר למוסר מידע שיוביל לתפיסתו!”.

האם האשה ידעה שאני זה אני כשתקעה על מצחי את הנייר? תחושה של דז’ה וו התעוררה בי. הייתי כבר בחלום הזה. ידוע שחלומות חוזרים על עצמם. החזרה נותנת לי יתרון. זה לא חייב להגמר רע כמו בפעמים הקודמות. אם אחשוב חיובי הפעם אולי אפתור את החלום ואשתחרר ממנו. האשה שבחלום בוודאי מאוהבת בי. שנים שהיא מחפשת אותי ולא מוצאת. היא הציעה את כל כספה כפרס למי שימצא אותי. מרוב חיפושים היא לא שמה לב שמצאה. זהו. הכנופיה שרודפת אחרי היא מחלום אחר. חלום בתוך החלום. האשה חולמת את הכנופיה כי היא לא מבינה שצריך לחשוב חיובי. היא מיואשת מהחיפושים אחריי, אהובהּ הבלתי מושג, ולא מצליחה להעלים את המחשבות השליליות, הסיוטים.

“סע כבר! סע!” פתחתי את החלון וצעקתי על הנהג שלצדי, שכעס כשנדחקתי לנתיב שלו. האם גם הוא שייך לכנופיה? לא יכול להיות, הכנופיה השתלטה רק על החלום.

האשה היתה מוטלת על הרצפה. ניסיתי לאושש אותה. אם היא מאוהבת בי אולי תוכל לסייע לי כנגד הכנופיה. ידעתי שאם אתאמץ מספיק היא תהיה הבלונדינית היפה והמסתורית מסרטי המרגלים. כרגע שערה שחור. לא התאמצתי מספיק והיא קיבלה את פניה הרגילים של השכנה שמתחתיי. קשה להתרכז כשהרבה דברים קורים במקביל. הנהג הכועס חסם אותי ויצא מרכבו. הייתי חייב לברוח במציאות. נישקתי את שפתיה של האשה. ידוע שכך מתעוררות נסיכות באגדות. בינתיים הנהג דפק בכוח על חלון המכונית ודרש שאפתח אותו. בחלום שבחלום יכולתי לשמוע את חברי הכנופיה לוחשים משהו. אולי התכוננו להתקפה.

החוק השלישי של החלום: מה שחושבים – קורה  

המכונית שלי היתה חסומה מכל הכיוונים והנהג ניסה לפתוח את הדלת שלידי. עכשיו ראיתי שהוא מפחיד מאוד, כמעט לא אנושי. האשה התעוררה וחיבקה אותי. היא לחשה באוזניי: “שנים של חיפושים… אילו רק ידעת כמה אני אוהבת אותך, אילו רק ידעת כמה מלחמות נלחמתי בשבילך, כמה אנשים כמעט שלחתי אל מותם בגללך.”

מוות? הכנופיה החלה לירות לעברנו. לא אכפת להם שגם האשה עלולה להפגע. אני כלוא. נראה שאין דרך להמלט. עצמתי את כל זוגות העיניים שלי וחשבתי. קודם כל על המכונית. חייב להיות כפתור שמוציא אותה מכאן. המציאו כבר את המכונית המעופפת? לא הייתי בטוח אך מיד ראיתי כפתור. לחצתי עליו והמכונית המריאה היישר למעלה, והשאירה את הנהג העצבני בפה פעור ואת הפקק הרחק למטה. באותו רגע החלה הלסת שלי לכאוב. ככל הנראה בזמן שהמראנו נוצרה מציאות בתוך המציאות, ובה הנהג שבר את חלון המכונית שלי, הכה בי ואני איבדתי את ההכרה. “מה עושים?”, שאלתי את האשה בחלום. בינתיים, בחלום שבתוך החלום הכנופייה הצליחה לפרוץ את שלוש הדלתות שהובילו לחדר שבו הייתי עם האשה. כל חברי הכנופיה, לבושים בשחור, חשפו את שרירי הידיים העצומים שלהם וכיוונו אלי את נשקיהם.

“תפיל את הקיר,” לחשה האשה והקיר שמאחוריי נפל. “תפוס את אחד הכדורים,” בקושי הצליחה למלמל את המילים. עכשיו אני מצטער שהכיתי אותה חזק כל כך. חברי הכנופיה החלו לירות לעברי. בידי האחת הרמתי שוב את האשה ובידי השניה הצלחתי להתלות על אחד מכדורי הרובה שנורו לעברי. כך, כשאני נאחז בכדור, עפנו במהירות על קולית מהחדר. הבית היה ממוקם על גבעה שצפתה אל העיר ואנחנו טסנו מעל הבניינים והכבישים, ועלינו עוד ועוד, מעל הציפורים והערפיח.

כדור הרובה איבד ממהירותו. תפסתי בחוזקה את האשה, שלא תתחיל לצנוח, והיא התעוררה ומיד תפסה אותי, שאני לא אצנח. כך נותרנו תלויים גבוה בשמיים בלי יכולת לזוז. ראיתי כדור רובה נוסף שהתקרב אלינו במהירות. שלחתי את ידי ונאחזתי בו. שוב התחלנו לטוס. “כל הכבוד!” צעקה לי האשה בהערצה. היא הבינה ויפה מצידה שהחמיאה לי.

אלא שגם הכדור השני החל להאט. הכנופייה הפסיקה לירות לעברנו ולא ראיתי עוד כדורים. התחלנו לצנוח לכיוון העיר. היינו מתרסקים אלמלא חלפה לידינו במקרה המכונית המעופפת, מהמציאות, ואספה אותנו. לא יכולתי להתאפק ואנחת רווחה יצאה מארבעת הגרונות שלי. שמחתי גם שהמציאות והחלום התאחדו, ויכול להיות אפילו שהצלחנו להמלט מהכנופיה שבחלום שבתוך החלום. עכשיו נותר רק לפתור את המציאות שבתוך המציאות.

החוק הרביעי של החלום: הזהרו מרכבות מעופפות

מתוך המכונית שנותרה במציאות שבתוך המציאות, יכולתי לראות עוד ועוד נהגים יוצאים מהמכוניות שלהם במטרה להכות אותי. כולם כעסו מאוד, ולא הבנתי למה. בסך הכל סטיתי לנתיב שלצדי. אולי הם מקנאים כי האשה מאוהבת בי? לא הגיוני, כי הרי האשה היא בחלום. הם לא מכירים אותה.

הנהגים הקיפו את המכונית והתכוונו לעשות בי לינץ’. ספרתי לפחות עשרה. התנועה כולה נעצרה. אנשים הציצו ממגדלי המשרדים ומן הגשרים. לא היתה לי ברירה. לקחתי מעצמי במהירות דגימת דנא ושכפלתי את עצמי עשרים וחמש פעמים. יצאנו כולנו מהמכונית. חלקנו הוכה והשאר הצליחו לברוח. בסופו של דבר נותרנו תשעה. רצנו ורצנו במשך דקות ארוכות בלי להסתכל אם מישהו עדיין רודף אחרינו. לא ידענו מה קרה לאחרים שנשארו מאחור. אולי הם עברו למציאות שבתוך המציאות שבתוך המציאות. התחלנו להתעייף מהשכפולים האלה. רצינו מאוד להתעורר מהמציאות ולעבור אל החלום, אל האשה האוהבת, אל המכונית המעופפת.

רעש גדול נשמע מלמעלה. הרמנו את תשעת ראשינו וראינו רכבת משא גדולה שטסה לכיוון המכונית המעופפת. היא הגיעה ממש משום מקום. הרכבת התנגשה במכונית המעופפת וחצתה אותה לשניים. בחלום, אני והאשה נכנסנו בדיוק לתוך המושב האחורי של המכונית, עצמנו את עינינו והתכוננו להתנשק. לכן לא שמנו לב מה קורה ואיבדנו את ההכרה. כשהתעוררנו ראינו ששני חצאי המכונית צנחו זה לצד זה הישר לתוך תחנת דלק. המתדלק לא התרגש כשביקשתי ממנו למלא את המיכל. הוא רק שאל, כדי לוודא, אם אני מבין שכל הדלק עומד להשפך על הכביש. “זה הולך להיות לך יקר מאוד לתדלק,” הוא ציין.

החוק החמישי של החלום: כל חלום נתקע בשלב מסוים

בשלב הזה הייתי בכמה מקומות. לפעמים מצחי כאב ולפעמים הלסת. בריונים רדפו אחריי. כמה מאיתנו ברחו, טיפסו על עמוד חשמל גבוה, וממנו דילגו אל גורד שחקים. יש מי שלא הצליחו לתפוס את גורד השחקים, והמשיכו הלאה מכוח הדילוג, עשרות קילומטרים למעלה, עד שנתקעו בתחנת החלל שבמקרה התמקמה מעל העיר. האסטרונאוטים מיהרו להכניס אותם פנימה ונתנו להם משהו לאכול ולשתות.

רק במקום אחד היתה לצדי אהובתי. היא עדיין לא התאוששה לגמרי. עברתי איתה למחצית הקדמית של המכונית, לקחתי מעצמי את ההגה, והתחלתי לנסוע לכיוון השקיעה. חלפו שעות של נסיעה והשקיעה נשארה באותו המקום. אחת מהשתיים: או שנסענו בדיוק במהירות הסיבוב של כדור הארץ, או שהזמן עצר. בינתיים, במקומות אחרים, המשכנו לברוח, לאכול בחלל, להמתין בתחנת הדלק ולהיות מעולפים בפקק. כעבור כמה שעות התחלתי להתעייף. השמש שלפנינו התעקשה שלא לשקוע וסינוורה אותי. החלום שלי נתקע.

החוק השישי של החלום: זה לא תמיד חלום

מה הדבר האחד שהוא בטוח לחלוטין, שאלתי את עצמי. מה אני יודע בוודאות שקיים? ובכן, ידעתי שהאשה אוהבת אותי וידעתי שאני אוהב אותה. אהבה עזה ואינסופית. נכלאנו אמנם בתוך חלום, אך האהבה היתה אמיתית מאוד. ידעתי גם שאני נתון בתוך עולם שנתקע בשקיעה. ידעתי שאני הרבה אנשים. לא הייתי בטוח לגבי מצב הלסתות והמצחים שלי.

המכונית קרטעה ונעצרה. פעמונים צלצלו ממרחק. זאת קריאת השכמה. היה עלי להתעורר סופית. העולם שבשקיעה עמד לקרוס. התאמצתי להתעורר. משכתי את עצמי החוצה בכל כוחי. משכתי ומשכתי עד שהתעוררתי כאן, מולכם. בלי אשה ובלי מכונית. רק אני ואתם.

אני מניח שאתם הכנופיה ושהכוח נמצא אצלכם. או שאתם לא באמת כנופייה, אתם רק עוקבים אחריי. אני לא יודע למה. תקשיבו, מסתבר שאני אדם אמיד, לפחות בחלום הזה. לכן אם כסף יכול לעזור, אני מוכן לשלם. 

אתם שותקים ושותקים.

השתיקה הזאת נבזית. אין מי שיכוון אותי. אני לא יכול לדעת שום דבר בצורה ברורה, רק לנחש. אני חייב למצוא את ההסבר ההגיוני למה שקרה, וחייב להיות הסבר כזה.

הייתי כבר שמונים וחמישה אנשים, וכולנו התאמצנו למצוא הסבר. ברחנו, נהגנו, הוכינו, מילאנו דלק, ריחפנו, אכלנו, שפשפנו לסתות ומצחים כואבים – וחיפשנו הסבר. “שים לב שיש המון ממך ורק אשה אחת,” רמזה לי האשה. מעניין, חשבתי, אבל מה זה אומר – האשה יותר חשובה, כי יש ממנה פחות, או פחות חשובה, כי יש ממני יותר?

“עזוב,” אמרה האשה, “אתה יותר מדי תחרותי. תמשיך לנהוג ותן גז. אולי בכל זאת נצליח להגיע לשקיעה.”

השמש סינוורה אותי. לפתע הבנתי. אין כאן חלום ואין מציאות. שום דבר ממה שהיה לא באמת היה. אתם לא כנופיה. אתם רק קוראים של סיפור. ואני הסיפור. אני לא אמיתי. אני כתוב. כשאתם מפסיקים לקרוא, הכל נפסק.

האשה טפחה על שכמי. “כל הכבוד!” היא התפעלה, “איזה חכם תפסתי לי! לא בכיוון, לא מגיע לשום מקום, אבל כזה אינטליגנט!”

חייכתי לעצמי. נחמד לקבל מדי פעם טפיחה על השכם.

נספח

התהפכתי במיטתי מצד לצד. לא תהיה ברירה. אני אצטרך לקום בפעם החמישית הלילה. העיקר שאשאיר את עיניי סגורות, כדי לא לאבד את החלום. הלכתי כסומא, בצעדים מדודים, פתחתי את הדלת הלא נכונה ונפלתי מתחנת החלל למטה, אל כדור הארץ. למזלי עברה שם רכבת משא ואספה אותי. אם לא היתה עוברת מי יודע מה היה קורה לנו.

תצלום: ליאב עציון