ניתוח תרגומים של שלושת השוטים
האם הדימויים שאנחנו מכירים, שדבקו במהלך מאות השנים האחרונות בטיל אוילנשפיגל, דון קיחוטה והברון מינכהאוזן, אכן מדוייקים? סמלי תרבות נוטים לאבד מהנפח הרעיוני שלהם. לעתים קרובות משתלט תיאור או דימוי אחד על הסמל ומשטח ואף מוחק את הרבדים העמוקים יותר. לבסוף, כאשר מופיעים ספרי ילדים שמתבססים על הדמות, היא מאבדת את החריפות, העוקץ והאופי הגס שחיבב אותה על קוראיה הראשונים.
אנחנו נרצה לבחון את התיוג המקובל של טיל כמוקיון שאוהב לעולל תעלולים, של קיחוטה כמשוגע ושל מינכהאוזן כבדאי. לשם כך בחרתי שלושה טקסטים מייצגים, שיעזרו לנו להכנס לעולמם של השוטים.
1. “גם אני נוכל עצלן ופיקח שלא אוהב לעבוד” – דמותו של טיל אוילנשפיגל
מתוך “טיל אוילנשפיגל” מאת הרמן בּוטֶה[1]:
הסיפור ה-35 מספר איך אוילנשפיגל הונה את היהודים בפרנקפורט וגנב מהם אלף גילדר כשמכר להם את הדרעק[2] שלו כגרגרי-נבואה
לאף אחד לא אכפת כשמישהו מרמה את היהודים הערמומיים. כשאוילנשפיגל חזר מרומא הוא עבר דרך פרנקפורט, בזמן היריד[3]. אוילנשפיגל הסתובב פה ושם ובחן את הסחורות. הוא ראה גבר צעיר ופיקח, לבוש בגדים יפים, שעמד מאחורי דוכן קטן ועליו בושם מוּשְק מאלכסנדריה[4]. הבושם הוצע למכירה במחיר גבוה באופן שלא יאומן. אוילנשפיגל חשב: “גם אני נוכל עצלן ופיקח שלא אוהב לעבוד. אנסה למצוא משהו דומה למכור. זה יהיה משמח מאוד.”
באותו לילה לא הצליח להרדם וחשב על עסקים. פרעוש עקץ את ישבנו. הוא מיהר לבדוק ומצא שם כמה גושים קטנים. ואז חשב: “אלה כנראה חומרי הגלם (יש הקוראים להם לֶקְסוּלְוַאנְדֶר[5]) שמהם מפיקים את המושק.”
כשהתעורר למחרת בבוקר קנה בד בצבע אפור ואדום, עטף את הגושים הקטנים, מצא דוכן ביריד, מול בית העירייה, וניצב מאחוריו. אנשים רבים התקרבו, בחנו את הדוכן יוצא הדופן ושאלו מהו הדבר המוזר שהוא מוכר. על הדוכן עמדה חבילה קטנה, עטופה בבד, ממש כמו מושק, והריח שלה חריג מאוד. אוילנשפיגל לא נתן לאיש מידע ברור בנוגע לסחורה, עד שהגיעו שלושה יהודים עשירים ושאלו אותו לגבי החבילה. הוא הסביר שמדובר בגרגרי-נבואה. מי שישים אותם בפיו ואז יתקע אותם באפו יידע לנבא את העתיד. היהודים התרחקו והתייעצו ביניהם. לבסוף אמר יהודי זקן אחד, “עם גרגרי הנבואה האלה נוכל לנבא מתי יגיע המשיח. וזאת תהיה נחמה גדולה עבורנו, היהודים[6]“.
ולפיכך, היהודים החליטו לקנות את כל הסחורה, ולא חשוב מה המחיר. הם חזרו לאוילנשפיגל ושאלו, “סוחר, כמה יעלה לנו לקנות רק אחד מגרגירי-הנבואה?”
אוילנשפיגל הרהר לרגע וענה, “אכן, בכל פעם שאני מביא סחורה ליריד מעניק לי האל הטוב קונים בשפע. והמעדנים האלה טובים במיוחד ליהודים.” ואז הוסיף, “אתן לכם גרגר אחד תמורת אלף גילדר. ואם אתם לא רוצים לשלם את המחיר, כלבים, עופו מכאן ותעזבו את הדרעק שלי.”
היהודים לא רצו להכעיס את אוילנשפיגל, כי התכוונו לקנות ממנו את הסחורה. לכן שילמו לו מיד את הכסף, לקחו גרגר אחד ומיהרו ללכת. הם קראו לכל היהודים, זקנים וטף, לבוא לבית המדרש. כשכולם הגיעו, הרב הזקן ביותר (שמו היה אלפא[7]) קם על רגליו וסיפר איך, בחסדו של האל, הם קנו את גרגר-הנבואה. אחד מהם ישים את הגרגר בפיו ויוכל לנבא מתי יגיע המשיח. וכדי שהגאולה והישועה אכן יגיעו, על כל היהודים להכין את עצמם, בצום ותפילה. אחרי שלושה ימים של תענית יבלע יהודי בשם יצחק את הגרגר במלוא יראת הכבוד [ויתנבא].
וכך היה.
כאשר אותו אדם הכניס את הגרגר לפיו, משה שאל אותו, “ובכן, יצחק היקר, מה טעמו של הגרגר?[8]“
וכך גילו כולם מהו ה”עץ” שהצמיח את אותו גרגר. אך אוילנשפיגל כבר נעלם, ונהנה עד מאוד לבזבז את כספם של היהודים.
וכעת, האם טיל הוא אכן מוקיון?
אוילנשפיגל מתלבש כמוקיון, עם כובע מצחיק ובגדים צבעוניים מאוד. הוא לץ, תינוק מגודל, שנהנה לאתגר את המוסכמות ולעולל תעלולים. כך לפי הדימוי המקובל. עם זאת, בקריאה מעמיקה יותר עולה דמות שונה[9].
דמותו של טיל היא המחושבת ביותר מבין השלוש שבהן אנו עוסקים. טיל מתכנן את תעלוליו בקפידה, מתאמץ לאסוף מודיעין ומתכנן את נתיב הבריחה שלו. הוא נווד, אשר מגיע לישוב חדש, עיר או כפר, מבצע את תעלוליו וממהר לברוח לפני שיוכלו לתפוס ולהעניש אותו. נוודותו היא הכרחית לביצוע המוצלח של התעלול.
לעתים קרובות טיל נדמה כמעין רובין הוד שמטריד את החזקים. יחד עם זאת, כשנקרית בפניו ההזדמנות הוא פוגע ללא נקיפות מצפון גם בחלשים ובבעלי חיים. טיל, כמו “מקס ומוריץ” (של וילהלם בוש, 1865), מצחיק את עצמו וכנראה גם את קוראיו בביצוע מעשים שחלקם נדמים כיום יותר כהתעללות אכזרית מאשר תעלול. בטקסט שראינו, היהודים הם גם סוג של אליטה עשירה וגם מוכי גורל שממתינים לגאולה. לטיל לא אכפת. האנטישמיות שלו היא רגש טבעי ומובן מאליו, כמקובל בתקופתו, ולכן הוא ישמח שבעתיים אם התעלול שלו יפגע ביהודים.
אוילנשפיגל הוא אשף ביצירת הזדמנויות להשגת כסף, או לכל הפחות ליצירת תעלול. בגדי המוקיון מסווים את היתרון המחשבתי שיש לו על סביבתו. הוא הרבה יותר חכם מהאחרים ולכן חייב להסתיר את זה. יותר מכך, עבור טיל העולם מורכב מאנשים לא חכמים, שמצייתים לחוקים שרירותיים ונורמות מטופשות. טיל נהנה לנצל עד תום את הציות הזה ולהביא אותו עד אבסורד.
טיל פועל בסביבה המוכרת של תקופתו והופך אותה על פיה. הוא ישן בכוורת, מתחזה לרופא ומאיים על החולים, גונב נעליים, הולך על חבל, אופה ינשופים (במחווה לחלק הראשון של שמו, אוילן) ומוכיח שאפשר ללמד חמור לקרוא. כדי לשעשע את הקוראים הרבה מתעלוליו של טיל מתייחסים להפרשות גופניות.
בשונה מקיחוטה שמביע את מחשבותיו בדרך כלל מתוך דיאלוג עם סנצ’ו, ובשונה ממינכהאוזן שפונה אל הקוראים עצמם, מחשבותיו של טיל מוצגות לקורא כפי שהן. טיל הוא איפוא החכם מבין שלושת השוטים, ואינו מוקיון כלל וכלל.
2. “מהו הקול הזה, סנצ’ו?” – דמותו של דון קיחוטה
מתוך “דון קיחוטה” מאת מיגֶל דה סרוונטס סַבֶדְרָה[10]:
באותו רגע, אולי משום שהבוקר הקריר התקרב, ואולי משום שארוחת הערב כללה מזונות שגורמים לשלשול, ואולי כי כך הוא הסדר הטבעי של הדברים (וזאת ככל הנראה הסיבה העיקרית), חש סנצ’ו דחף ותשוקה אדירים לעשות את מה שאף אחד לא יכול לעשות בשבילו. אולם ליבו היה מלא על גדותיו בפחד עד שלא העז להתרחק אף כמרחק זרת מאדונו. ומאידך, אי אפשר היה שלא לעשות את מה שהיה חייב לעשות. לכן, כפשרה, שחרר את ידו הימנית שאחזה באחורי האוכף, ואיתה, במקצועיות ובשקט מוחלט שחרר את השרוך שהחזיק את מכנסיו, והם נפלו למטה עד קרסוליו, כאזיקי רגליים. לאחר מכן הרים את שולי כותנתו ככל שניתן וחשף את שני צדי ישבנו, שלא היו קטנים כלל ועיקר. משהגיע למצב הזה, אשר אותו חשב כמספיק כדי להקל על סבלו וקשייו, נקלע לצרה חמורה עוד יותר כי גילה שלא יוכל לשחרר את מה שצריך לשחרר מבלי להשמיע ולו מעט רעשים וקולות. לפיכך החל להדק את שיניו ולקמר את כתפיו, כשהוא עוצר את נשימתו לזמן רב ככל שהיה יכול. אלא שלרוע המזל, למרות כל מאמציו, נכשל במשימתו, ולבסוף השמיע רעש קטן, שהיה שונה מהרעש שהפחיד אותו קודם לכן. דון קיחוטה שמע את הרעש ואמר:
“מהו הקול הזה, סנצ’ו?”
“אני לא יודע, אדוני,” ענה, “אולי זאת התחלה של משהו חדש. ההרפתקאות והתלאות לעולם לא מתחילות ככה סתם.”
סנצ’ו ניסה שוב את מזלו, והפעם העניינים התנהלו בצורה חלקה, בלי שנשמעו קולות או הפרעות כלשהם. במהירה נפטר מהמשא שגרם לו לכל כך הרבה סבל. אולם לדון קיחוטה היה חוש ריח מפותח ממש כמו חוש השמיעה שלו. סנצ’ו היה קרוב כל כך עד שהריחות עלו הישר למעלה וכמה מהם נתקלו בנחיריו של האביר. משהגיעו לשם מיהר דון קיחוטה ולחץ על נחיריו בעזרת שתי אצבעות, ובקול מאנפף אמר:
“נראה לי, סנצ’ו, שאתה מפחד מאוד.”
“נכון,” ענה סנצ’ו, “אבל למה אדוני חושב שאני מפחד עכשיו יותר מהרגיל?”
“כי אתה מסריח עכשיו יותר מהרגיל, ולא מענבר,” ענה דון קיחוטה.
“יכול להיות,” אמר סנצ’ו, “אבל זאת לא אשמתי, אלא אשמתך, אדוני, כי אתה בוחר לקחת אותי בשעות כאלה למקומות המוזרים ביותר.”
“התרחק לאחור שלושה או ארבעה צעדים,” אמר דון קיחוטה מבלי שהסיר את אצבעותיו מאפו, “ומעתה והלאה תהיה מודע יותר לעצמך ולכבוד שאתה צריך לתת לי. השיחות הארוכות שלנו גרמו לך לזלזל בי.”
“אני מתערב איתך,” ענה סנצ’ו, “שאדוני חושב שעשיתי משהו עם עצמי שלא הייתי צריך לעשות.”
“עדיף לדבר כמה שפחות, סנצ’ו ידידי,” ענה דון קיחוטה.
האם קיחוטה הוא אכן משוגע?
הדיאלוג שראינו מאפיין את השיחות שהתנהלו בין האביר השקול והמלומד למשרתו חסר הנימוס. קיחוטה וסנצ’ו רוכבים זה לצד זה באיזור שנראה מסוכן, ולפתע מופיע המטרד שמוכר לכל מי שיצא אי פעם לטיול ארוך – לחץ עצום במערכת העיכול.
דון קיחוטה[11] יצא להרפתקה הראשונה בגפו. כשהחליט סרוונטס להמשיך את הנובלה הקצרה שכתב לספר, צירף לקיחוטה את סנצ’ו פנסה ובכך פתח לנו צוהר מתמשך לנפשו של קיחוטה ועימת את מחשבותיו עם השכל הישר. הדיאלוגים בין שתי הדמויות הם הלב הפועם והמשעשע שהפך את הספר להצלחה, כמעין סיטקום של המאה ה-17.
קיחוטה הפך לאביר נודד כי יצא מדעתו. הוא השתגע. כך נכתב שוב ושוב בספר, וכך אומרות הדמויות האחרות. שתי סיבות ניתנו לשגעונו. ראשית, הוא קרא יותר מדי ספרים והחליט שעלילות האבירים יכולות להתממש במציאות של תקופתו. הקריאה הביאה אותו לראות קסמים וכשפים בכל מקום, ולתקוף אנשים תמימים. שנית, הוא התאהב בדולסיניאה. האהבה אליה הוציאה אותו מדעתו. מילים רבות נכתבו על אהבתו של קיחוטה. אך האם זאת באמת הדמות שעולה מקריאת ספרו של סרוונטס?
בכרך הראשון של “קיחוטה”, שנכתב כנראה תחילה כמהתלה, קיחוטה מוצג כדוגמה שלילית, כמעין תוכחה לנוער ש”קורא יותר מדי ספרי אבירים”. אלא שלא ידוע לנו שבאותה תקופה היתה “מגיפה” של קריאה מוגזמת בספרי אבירים, או בספרים בכלל. האם סרוונטס רצה לחנך את קוראיו, כמין מטיף נוצרי? הגיוני יותר לחשוב שמדובר בבדיחה או סאטירה. ולפיכך, הסיבה שמוצגת לשגעון של קיחוטה היא מהתלה ותו לא. לדעתי, סרוונטס הוא שיצא מדעתו, לא כשגעון אלא בעקבות תחושה של מחנק גדול, אחרי חיים שהיו עשירים במפחי נפש. קיחוטה משתגע עבורו. יתר על כן, ככל שהספר מתקדם וסרוונטס מתוודע לדמות הראשית שלו, אנחנו מגלים עוד ועוד אפיזודות של צלילוּת מחשבה מצדו של קיחוטה, בזמן שהדמויות האחרות משתוללות סביבו, באמתלה שהן משחקות את המשחק המשוגע של קיחוטה. בשלב מסוים, בכרך השני של הספר, נראה כאילו העולם כולו השתגע.
מה בנוגע לאהבה חסרת הגבולות של קיחוטה לדולסיניאה? האם אהבה אינסופית שכזאת לא מהווה סימן לשגעון? ובכן, האהבה לדולסיניאה היא דימוי שהתקבע בתרבות אך לא מופיע למעשה בספר. אילו קיחוטה היה מתעניין באמת בדולסיניאה, מדוע לא רכב לכפר אל טובוסו ודיבר איתה? מדוע שלח אליה את סנצ’ו עם מכתב (שלא הגיע ליעדו) רק באמצע הכרך הראשון, ומדוע בהמשך לא ידע לזהות או לתאר אותה? תפקידה ה(כמעט)יחיד של דולסיניאה בסיפור הוא להעניש את יריביו המוכנעים של קיחוטה. הם מצווים ללכת לביתה, אף אם קיחוטה עצמו לא יודע את מקומו. דולסיניאה משמשת גם כעילה לתקיפה של עוברי אורח תמימים. קיחוטה תובע את עלבונה וממהר להסתער על יריבים שכלל לא מכירים אותה. אין כאן אהבה משום צורה ואין כאן שגעון. דולסיניאה משמשת את קיחוטה לסימון “כופרים”, כפי שמקובל בקרב מנהיגים דתיים או לאומנים קיצוניים.
הפרשנויות שהופיעו לדמותו של קיחוטה השתנו בהתאם לתקופה. תחילה תואר כדמות הומוריסטית, פארודיה על ספרי האבירים. בהמשך תואר הספר כסאטירה. תיאורים כאלה נכונים, אך הם מתעלמים ממימדי העומק הרבים שנמצאים ביצירה. במאה ה-19 התייחסו אחדים מראשי התנועה הרומנטית הגרמנית לקיחוטה כאל מקור השראה, כי זיהו אותו עם הרעיונות שניסו לקדם, כמעין משקל נגד לתנועת הנאורות: דמיון, אירוניה, מיתוס[12]. התייחסות כזאת היא אנכרוניזם, שכן סרוונטס פרסם את יצירתו לפני עידן הנאורות.
לבסוף, היו שתיארו את קיחוטה כאידיאליסט שנלחם למען עקרונותיו למרות כל הסיכויים. נצטרך להתפתל כדי להסכים לתיאור כזה. ראשית, לא ברור מהם עקרונותיו של קיחוטה. לשלוח עוברי אורח חבולים לדולסיניאה כדי שיהללו את יופיה? לנסות להציל אנשים שפגש במקרה, ובמרבית המקרים להרע את מצבם? ואולי אלה לא השאלות הנכונות, שהרי יהיו מי שיגידו שמדובר באלגוריה. אין חשיבות לתוכן העקרונות כל עוד הם קיימים ומישהו נלחם עליהם. קיחוטה הוא אידיאליסט כי הוא נלחם למען הדברים שבהם הוא מאמין. גם אם נקבל את כיוון המחשבה הזה ללא ויכוח נתקל בבעיה, שכן לא ברור במה קיחוטה מאמין. סביבתו של הדון היא לעתים מכושפת ולעתים רגילה. אין בה חוקים. כל אשה יכולה להיות דולסיניאה המכושפת, כל רועה כבשים יכול להיות אביר או לחזור להיות לא-אביר (ואז אין סיבה להלחם בו). הכל לפי רצונו וגחמותיו של קיחוטה[13]. האם יש משמעות לעקרונות ואידיאלים במצב כזה, אפילו כשמדובר באלגוריה?
בניגוד לשני השוטים האחרים, שתמיד מוצאים דרך להחלץ מכל צרה, קיחוטה הוא אנטי גיבור שנוטה להפסיד בקרבות[14]. הוא לא-יוצלח, פתי מאמין לכל כזב, אשר פער גדול מפריד בין חלומותיו ושאיפותיו לבין המציאות הכואבת.
נחזור לשאלה שהעסיקה אותנו, שגעונו לכאורה של קיחוטה. במבט מלמעלה על ספרו של סרוונטס ניתן לזהות חמישה שלבים בהתפתחות השגעון, שמתפשט ואוסף אליו כמעט את כל הדמויות בסיפור:
1. ניסוי והכנות (חלק א’, פרקים 1-8)
קיחוטה “משתגע” ומחליט לנסות את כוחו כאביר. הוא משנה את שמו, מכין את סוסו ושריונו ככל שניתן ובודק את השטח. הוא יוצא לסיבוב אחד, חוזר הביתה ולוקח איתו את סנצ’ו להרפתקה הגדולה באמת. כאמור, החלק הזה בהרפתקאות קיחוטה אורך 8 פרקים בלבד (מתוך 126 בסך הכל), אך הוא כולל כמה מהאפיזודות שמוכרות לציבור הרחב, בראשן ההסתערות על טחנות הרוח. בסוף חלק זה סרוונטס עוצר את הסיפור בשיאו של קרב בין קיחוטה וחבורת נזירים, ומבשר לקוראים כי הטקסט שממנו הוא מצטט הסתיים. ניתן להניח שזאת גם הנקודה שבה הסתיימה הנובלה המקורית שרצה סרוונטס לכתוב, ומכאן והלאה היא הורחבה לרומן.
2. קיחוטה בונה מציאות מקבילה (חלק א’, פרקים 9-25)
סרוונטס נותן לקיחוטה להשתולל, או אולי להשתובב, עם נטייתו לתאר עולם קונספירטיבי, סמוי מהעין, שמונע על ידי קוסמים מרושעים. קיחוטה מסתער שוב ושוב על אנשים תמימים שנראים לו מכושפים. בשיאו של חלק זה קיחוטה מחליט לכוון את שגעונו אל דולסיניאה, שכלל לא מודעת לקיומו, ואף לא יודעת ששמה דולסיניאה. קיחוטה מוריד את מכנסיו ועומד על ראשו, כדי שסנצ’ו יראה עד כמה הוא משוגע באהבתו. לאחר מכן הוא שולח את סנצ’ו לאותה גבירה. סנצ’ו לא יגיע אליה. השגעון הנקודתי, שעיקרו עזיבת העולם הרגיל והפיכה לאביר נודד, הפך לתיאור חלופי של העולם, שגעון קונספירטיבי, שבמרכזו דמות מומצאת-למעשה, היא דולסיניאה.
3. העולם מצטרף למציאות החלופית של קיחוטה (חלק א’ פרק 26 עד חלק ב’ פרק 29)
כומר וסַפָּר מכפרו של קיחוטה, שמנסים מתחילת הספר לעצור את מסעו של האביר, מחליטים לשנות גישה ו”לשחק את המשחק” של הדון. מכאן והלאה עוד ועוד דמויות יצטרפו למשחק המציאות המקבילה של קיחוטה. גם סנצ’ו לא יידע תמיד להבדיל בין מציאות לדמיון. אנשי כפרו של קיחוטה ישלחו אליו “נסיכות במצוקה” ואבירים מחופשים, וייכנעו למציאות שטווה סביבם קיחוטה. השגעון של קיחוטה משתלט על העולם.
המשחק הזה נמשך גם במעבר מהכרך הראשון לשני של הספר, למרות עשר השנים שהפרידו בין פרסומם. עם זאת, בכרך השני ניכר שינוי בגישתו של סרוונטס. כעת הוא מוריד את הכפפות, מסתער על גיבוריו והולם בהם בעוצמה שהולכת וגוברת.
4. המציאות החלופית טופחת על פניו של קיחוטה (חלק ב’, פרקים 30-65)
דמות חדשה, הדוכסית, קראה את הספר הראשון של קיחוטה והחליטה להשתעשע. היא רוצה לשלוח לאביר נסיכות מדומות במצוקה ולראות את תגובתו. כאן מתחילה מסכת התעללות ארוכה של הדוכסית והדוכס בקיחוטה ובסנצ’ו. יש לציין כי האביר ומשרתו עומדים בכבוד באתגרים המומצאים שמוצבים לפניהם. יחד עם זאת, תחושה כבדה ולא נעימה רובצת על הקוראים. סרוונטס לא מרחם על גיבוריו. בשלב הזה קשה להגדיר אותם כמשוגעים. הנסיכות, הענקים והקוסמים אכן מופיעים בפניהם, או כך זה נראה. גם כשקיחוטה מצליח לעזוב לבסוף את הדוכס והדוכסים, אנשים אחרים מצטרפים להתעללות בו. העולם השתגע, ודווקא קיחוטה וסנצ’ו מתנהגים בו בשפיות, ככל שניתן.
5. התפקידים מתהפכים בין קיחוטה וסנצ’ו (חלק ב’, פרקים 66-74)
לכל אורך הסיפור סנצ’ו שמח לחלוק עם קיחוטה את דעותיו ואילו האביר נוטה להתעלם מהן. לקראת סוף הספר מתהפכים התפקידים. הסימנים המקדימים מופיעים עוד קודם. סנצ’ו, ולא קיחוטה, זוכה לשלוט על אי משל עצמו, בפנטזיה שיצרו למענו הדוכס והדוכסית. השלטון הוא אולי מדומה, אך ההחלטות שסנצ’ו מקבל כשליט חכמות לא פחות מאלה של קיחוטה. בהמשך, באחד מהמאבקים הפיזיים שמתחוללים בין השניים, סנצ’ו מוכיח בפעם הראשונה את עליונותו הגופנית ולא חושש עוד מאדונו. בפרק 66, בדרך חזרה מברצלונה, פוגשים השניים חבורת אנשים. החבורה מבקשת סיוע מקיחוטה, אבל דווקא סנצ’ו הוא שמסייע להם בעצה טובה. בהמשך אנשיו של הדוכס תופסים את השניים כדי להמשיך את ההתעללות ודנים אותם למשפט מדומה. הפעם לא קיחוטה סופג את המכות, אלא סנצ’ו הוא שנידון למלקות. המהפך הושלם. זמן לא רב לאחר מכן השניים חוזרים לכפר. קיחוטה חוזר לשמו המקורי, אלונזו קיחאנו. הוא מתכחש לספרי האבירים, כותב צוואה ומת.
השגעון, שנראה תחילה כמשובת גיל המעבר, הלך והשתלט על העולם שסביב קיחוטה, עד שהפך את האביר לנורמלי באופן יחסי. מרגע שהעולם התהפך נעלם היתרון שהיה לאביר על סביבתו. קיחוטה הבין שהפסיק להיות מעניין, ולכן חזר לביתו ולשמו הקודם. בראייה כזאת, קיחוטה לא היה “משוגע” אלא יותר מי ש”שיגע” את הסובבים אותו, עד שהצטרפו בזה אחר זה לעולם שברא.
3. “המלכה אליזבת היתה עצלנית כל כך” – דמותו של הברון מינכהאוזן
מתוך “הרפתקאותיו המפתיעות של הברון מינכהאוזן”, מאת רודולף אריך רַסְפֶּה[15]:
אתם רוצים (אני רואה זאת בעיניכם) שאסביר איך הגיע לידיי האוצר הזה, קלע הרועים [של דוד] שסיפרתי לכם עליו[16]. וכאן אני חייב לדבוק בעובדות היבשות. ובכן, העניין הוא זה: אני צאצא ישיר של אשתו של אוריה. כולנו יודעים על הקשר האינטימי שהיה בין דוד לבינה[17]. היו לה כמה ילדים מהוד מלכותו.
פעם אחת החלו הילדים להתווכח על עניין בעל חשיבות ראשונה במעלה: המקום המדויק שבו נבנתה תיבת נח, והמקום שבו ניצבה אחרי המבול. הוויכוח הביא לפרידה [של אשת אוריה מהמלך דוד]. היא [אשת אוריה] שמעה את דוד אומר לעתים קרובות שהקלע הוא האוצר החשוב ביותר שלו, לכן גנבה אותו בלילה שבו עזבה. עוד לפני שיצאה מהארמון כבר הבחינו שהקלע נעלם, ושלחו אחריה לא פחות משישה מהשומרים האישיים של המלך. היא השתמשה בקלע ופגעה בראשון מביניהם (זה שהוביל את המרדף אחריה) בדיוק כפי שדוד פגע בגולית, והרגה אותו במקום. שאר השומרים נבהלו והפסיקו את המרדף. אשת אוריה המשיכה בדרכה, כשאיתה (ואת זה הייתי צריך להזכיר קודם) בנה המועדף, אשר גם קיבל ממנה את הקלע. וכך עבר הקלע, בלא מפריע, מאב לבן עד שהגיע לחזקתי.
סבא רבא-רבא-רבא-רבא שלי, שחי לפני כמאתיים וחמישים שנה, לקח איתו את הקלע כשביקר באנגליה. במהלך הביקור הפך לחבר קרוב של משורר, שנהג לגנוב כבשים. אני חושב ששמו היה שקספיר. אותו משורר נהג ללוות מסבי את הקלע, ולהרוג כבשים מעדריו של סר תומאס לוסי[18]. הוא הרג כל כך הרבה עד שבקושי הצליח לחמוק מהגורל האכזר של שני חבריי מגיברלטר [בסיפור אחר]. שקספיר האומלל נכלא, אולם סבי הקדמון הצליח להביא לשחרורו בדרך מיוחדת במינה. המלכה אליזבת, שישבה אז על כס המלוכה, היתה עצלנית כל כך, שכל מעשה קטן נראה בעיניה כמאמץ: להתלבש, להתפשט, לאכול, לשתות, לעשות דברים שעדיף שלא נפרט – כל אלה נחשבו לעול בעיניה. סבי הקדמון הסביר לה שהיא יכולה פשוט להמנע מלעשות את כל הפעולות האלה, או לתת למישהו אחר לעשות אותם עבורה![19] ומה אתם חושבים היה הדבר היחיד שהוא ביקש בתמורה לשירות יוצא הדופן שלו? לשחרר את שקספיר מכלאו! עד כדי כך הוא חיבב את היוצר המפורסם, שהיה מוכן אף לקצר את ימיו ולתת חלק מהם לידידו.
אני לא שמעתי שמישהו מנתיניה של המלכה, ובמיוחד “אוכלי בשר הבקר”[20] (השם הוולגרי שניתן להם היום), גם אם התרשמו בזמנו מהמחשבה החדשנית, צידדו ברעיון שמלכתם תחיה מבלי לאכול. ואכן, היא עצמה הצליחה לשרוד במצב הזה רק עוד שבע וחצי שנים.
אבי, אשר העביר לי את הקלע, סיפר לי את האנקדוטה הבאה:
הוא הלך לאורך חוף הים בהארוויץ’[21] כשקלע הרועים בכיסו. הוא עבר רק מייל אחד וכבר הותקף על ידי חיה איומה שנקראת סוסון-ים[22], אשר רצה לעברו בפה פעור וזעם גדול. הוא הסס אך לרגע, ואז שלף את הקלע, נסוג כמאה צעדים לאחור, התכופף ואסף שני חלוקי אבן – רבים כאלה היו תחת רגליו – וירה את שניהם כלפי החיה בצורה כה מושלמת עד שכל אבן עקרה אחת מעיני החיה ונתקעה במקומה. כעת קפץ על גבה של החיה וכיוון אותה לעבר הים.
מרגע שאיבדה את ראייתה, איבדה החיה גם את זעמה והפכה מאולפת. אבי תקע את הקלע בפיה של החיה והשתמש בו כרסן. כך חצה את הים ובתוך פחות משלוש שעות הגיע לצדו השני, מרחק של כשלושים ליגות[23]. הבעלים של פונדק “שלוש הכוסות” בהֶלֶווֹטְסְלוּיס, הולנד[24], רכש מיד לתצוגה את הסוס הימי תמורת שבע מאות דוקאטים, שהם כמעט שלוש מאות ליש”ט. למחרת עלה אבי על מעבורת וחזר להארוויץ’[25].
האם מינכהאוזן הוא אכן בדאי?
מינכהאוזן הוא גוזמאי ובדאי. כך נהגו לכתוב בישראל בשנות השישים והשבעים, תוך הרחקת משקפי הקריאה לקצה האף והעלאת חיוך בוגר ומתנשא על הפנים. מינכהאוזן מספר שטויות לחבר’ה כשהם יושבים ביחד בפאב. הוא ממציא סיפורים הזויים, שבהם הוא הגיבור הראשי. הוא מטפס אל הירח, מושך את עצמו בעזרת שיער ראשו ומוצא עוד ועוד דרכים לנצח את חוקי הטבע.
אך אם מינכהאוזן הוא סתם גוזמאי, הרי שגם ה. ג’. וולס וז’ול ורן הם סתם גוזמאים, ולא למשל פורצי דרך בספרות המדע הבדיוני. התווית “גוזמאי” מזלזלת בסיפורי הברון ומנמיכה אותם לדרגת “לא רציניים”. אגב, הסיפורים אכן לא רציניים, והם מלאים הומור ומשחקי מילים. אולם זאת לא הנקודה כאן. סיפורי מינכהאוזן מתפקעים מהמצאות. הברון מותח את חוקי הפיזיקה והביולוגיה עד לקצה ומעבר לו. הוא פוגש חייזרים (על הירח) לפני שהמילה חייזר הומצאה. הוא נלחם במפלצות מיתולוגיות, כמיטב מסורת ספרות הפנטסיה שהופיעה מאות שנים לאחר מכן. בניגוד לאוילנשפיגל וקיחוטה, שחיפשו הרפתקאות בסביבתם הקרובה, מינכהאוזן רכב הרחק מזרחה ודרומה, טס על פגזים ואף הגיע פעמיים אל הירח כדי למצוא את ההרפתקה.
מרכיב נוסף בסיפורי הברון, שחיזק את תחושת ה”בדיה”, הוא השילוב של שמות ידועים (name dropping). מינכהאוזן (ובטקסט שראינו – אבותיו) הוא מעין “פורסט גאמפ” שפוגש במציאות את גיבורי התרבות שהציבור רק שמע עליהם ומשנה את ההיסטוריה. לבסוף, תחושת ה”בדיה” מופיעה בסיפורי הברון גם בשל הדרך שבה הם בנויים. מינכהאוזן מדבר, לא כותב. הוא פונה לקוראיו ממש כמו סטנדאפיסט שפונה לצופים. הוא פותח באמירות תמימות לכאורה, ומיד משחק במילים ומטה אותן לכיוונים לא צפויים, כמו one-liners של קומיקאים. הדוגמה המובהקת בסיפור שראינו היא הפתרון שהוצע לבעייה שהטרידה את מלכת אנגליה. קוראים שאינם מרוכזים עלולים לאבד את הפאנץ’ שהגיע מיד אחריו. ומכיוון שמדובר למעשה בסטנדאפ, הברון חייב להעלות את רמת הריגוש של “הקהל”. לכן הוא עובר מנושא לנושא בצורה אינטואיטיבית, ובכל פעם מעלה את רמת המופרכות והפנטזיה ובכך מעצים את תחושת ה”בדיה”. האם מינכהאוזן הוא גוזמאי? כיום היינו משתמשים כנראה בשמות תואר אחרים.
[1] תרגום שלי מגרמנית, מן הטקסט שמופיע באתר Projekt-Gutenberg.org. פרק 35 מתוך הספר מאת Hermann Botte, שיצא לאור בגרמניה במאה ה-16.
[2] במקור הגרמני נכתב דרעק, כלומר חרא או זבל. העדפתי לשמור על המקור, כי הוא קיים גם ביידיש, ויכול להיות שהכותב לקח אותו משם, שהרי מדובר ביהודים. כמו כן, לא ברור עד הסוף, ואולי טוב שכך, מהו אותו דרעק שטיל מכר ליהודים.
[3] הירידים נערכו בזמנים קבועים ונמשכו כמה ימים.
[4] ליתר דיוק, מושק, או Musk באנגלית, הוא חומר יקר ששימש כבסיס לבשמים עוד מימי קדם. המקור העיקרי כלל הפרשות מבלוטות של חיות, בראשן אייל המושק.
[5] לקסולוואנדר הוא משחק מילים על העיר אלכסנדריה שממנה הובא המושק ליריד. בנוסף, ככל הנראה מדובר במשחק מילים גס: בגרמנית עתיקה (נמוכה) Leckts selbander משמעותו “הוא מלקק את עצמו”.
[6] הרמן בוטה, הכותב, מודע איפוא היטב למצבם הרעוע של היהודים ולכמיהתם לגאולה. ועדיין אין הדבר מפריע לאוילנשפיגל לפגוע בהם.
[7] לא ברור מדוע הרב נקרא אלפא (אולי הכוונה היתה לאות אל”ף). השמות האחרים הם סטריאוטיפיים: משה, יצחק.
[8] בגרסה אחרת יצחק פולט קללה, ומבהיר שמדובר בדרעק.
[9] אתייחס כאן לכלל הטקסטים על אוילנשפיגל, ולא רק לטקסט שתורגם.
[10] תרגום שלי. פרק 20 מתוך הטקסט בספרדית שמופיע באתר cervantesvirtual.com.
[11] כדאי להזכיר כי בספרות העברית הופיע השם “דון קישוט”. הוא התקבע בין השאר דרך תרגומו של חיים נחמן ביאליק, אשר שִכתב במידה רבה את הסיפור. ביאליק השמיט חלקים רבים והפך את שפתם של האביר ומשרתו ליהודית, עם נוכחות משמעותית של האלוהים ומרכיבים מהשפה וההוויה היהודית, שלא הופיעו כמובן בטקסט המקורי.
[12] כך למשל מתייחס פרידריך שלגל לקיחוטה, כפי שמצוטט ומודגם ב- Lowry Nelson Jr., Chaos and Parody: Reflections on Anthony Close’s The Romantic Approach to “Don Quixote”, Bulletin of the Cervantes Society of America 2.1 (1982): 89-95.
[13] דוגמה: סַנסון קְרַסקו נשלח מכפרו של קיחוטה כדי להחזירו הביתה. הוא מתחפש ל”אביר המראות” ומפסיד בדו-קרב לקיחוטה. בתום הקרב, קיחוטה מסתכל על פני יריבו ומגלה את קרסקו, שאותו הוא מכיר היטב. קיחוטה ממהר להכריז שמדובר בכישוף, והאביר אינו באמת קרסקו (חלק ב’ פרק 14).
[14] הסופר ולדימיר נבוקוב בחן את קרבותיו של דון קיחוטה. בסדרת הרצאות שנתן בארה”ב הוא מצא 40 קרבות כאלה והתייחס לכל אחד מהם כאל משחקון בטניס. בשיטת החישוב הלא אינטואיטיבית של עולם הטניס, ובתוספת עימותים לא אלימים שנבוקוב הגדיר כקרבות, נבוקוב הגיע לשוויון בין הנצחונות וההפסדים של קיחוטה. אלא שהשיטה של נבוקוב היתה נדיבה מאוד כלפי קיחוטה. בחישוב רגיל קיחוטה הוא לוזר.
[15] תרגום שלי מן הטקסט באנגלית שמופיע באתר Gutenbeg.org. פרק 11 מתוך הספר שפורסם ב-1895.
[16] בסיפור הקודם התרברב מינכהאוזן כבדרך אגב שקלע-הרועים של דוד נמצא ברשותו.
[17] אשת אוריה היא כמובן בת שבע, שהיתה גם אמו של המלך שלמה, אך לא מוזכרת כאן בשמה.
[18] מינכהאוזן מתייחס לשמועה עיקשת, שלא ברור כמה ממנה היה אמיתי, בנוגע ליחסים שהתקיימו בין ויליאם שקספיר הצעיר לבין סר תומאס לוסי. הכל התחיל כנראה מהתנגשות בין לוסי, שהיה מנהיג פרוטסטנטי, לבין קרוביו הקתולים של שקספיר. כפי הנראה, שקספיר כתב טקסט שלעג ללוסי. יש הטוענים כי אף פנה אליו בהצעות רומנטיות. קיים תיעוד על מסעות ציד לא חוקיים שערך לכאורה שקספיר הצעיר באחוזתו של לוסי, ובעקבותיהם נתפס, הוכה ואף הוגלה לזמן קצר מאנגליה. למקרה הזה מתייחס כאן מינכהאוזן. כאמור, לא ברור אם הוא אכן קרה.
[19] מינכהאוזן לא מסביר איך מישהו אחר יוכל להתלבש, להתפשט, לאכול וכן הלאה במקום המלכה. כפי שמתואר בהמשך, המלכה קיבלה את ההצעה.
[20] “אוכלי בשר הבקר”, ה-Beefeaters, הוא הכינוי שניתן לאנשי משמר המלוכה – אותם שומרים שנראים עד היום בלונדון בבגדים אדומים וכובעים שחורים מסורתיים.
[21] עיר המרוחקת כ-100 ק”מ מלונדון, לכיוון צפון-מזרח.
[22] סוסון-ים הוא דג קטן, שאורכו נע בין כמה מילימטרים לכעשרים סנטימטרים, וצורתו מזכירה צורת סוס. לעומתו, סוס ים (walrus) או ניבתן, הוא יונק ימי גדול שיכול להגיע למשקל של טון וחצי. כאמור, אביו של הברון נתקל רק בסוסון ים זועם.
[23] ליגה ימית היא מידה עתיקה. על פי הסיפור אביו של הברון חצה 167 ק”מ בכ-3 שעות. כלומר סוסון הים שחה במהירות של כ-56 קמ”ש.
[24] העיר Hellevoetsluis שוכנת על חוף ימה של הולנד, ליד רוטרדם. אביו של הברון חצה את הים בקו ישר מזרחה (עיר המוצא שלו נמצאת על חופה המזרחי של אנגליה). על פי שירות המפות של גוגל אפשר לעשות היום את המסלול הזה, שאורכו כ-200 ק”מ, במעבורת והוא נמשך כ-4 שעות. קצת יותר מזמן המסע עם סוסון ים.
[25] למי שמתעניין איך ממשיכה העלילה: בסיפור הבא פוגש מינכהאוזן את דון קיחוטה ומסייע לו לנצח את הספינקס ואת הצמד גוג ומגוג.
