הזקֵן

בילדותי הכרתי שני אנשים שנקראו “הזקן”, ושניהם היו כבר מתים. האחד, דוד בן גוריון, הקים את המדינה. השני, יוהאן סבסטיאן באך, כתב מוזיקה נפלאה. שניהם, כאמור, הלכו לעולמם (באך נפטר ב-1750, בן גוריון ב-1973), ועם זאת שמם הדהד סביבי ללא הרף.[1]

באך הזקן כתב מוזיקה שמיימית, שהרבה ממנה כוון לאירועים דתיים. בתקופת השיא שלו כתב והציג מדי שבוע קנטטה כנסייתית חדשה (יצירה למקהלה וכלי נגינה). היצירות של באך היו גם מתמטיות מאוד וידעו לחשוף כמה מאבני היסוד של המוזיקה המודרנית. כיום גם התרגילים המוזיקליים שכתב מוכרים כיצירות מופת.

יש משהו מוזר בשם החיבה “הזקן” כאשר הוא נשמר לאדם שמת לפני כמעט 270 שנה. השם התקבע כאשר באך היה בשנות השישים לחייו ושימש כקנטור בכנסייה של לייפציג. באותה תקופה הורע כנראה מצב בריאותו ובהמשך אף התעוור. אך לא מראהו הביא לו את הכינוי “הזקן” אלא המוזיקה שלו. כבר בחייו נחשבה המוזיקה של באך מיושנת. בנו יוהאן כריסטיאן – הצעיר מבין 20 ילדים – צוטט כמי שקרא לאביו “הפיאה הישנה”, The old wig. כזכור, באותה תקופה חבישת פיאות היתה הנוהג המקובל. לא ברור אם יוהאן כריסטיאן, שהיה בן 15 כשאביו נפטר, אכן השתמש בכינוי המזלזל. ובעצם, מה זה משנה. הדימוי התפשט כי התאים לתחושה הכללית שיש להמשיך הלאה, לעזוב את המורכבות המוזיקלית ואת הכובד הדתי של באך האב, ולעבור לסוג חדש וקליל יותר של מוזיקה.

באופן מוזר, לקראת סוף חייו נאלץ באך להתמודד עם דימוי “הזקן” שהוצמד לו, והוא אף ניצח. היה זה בשנת 1747, בארמונו של המלך פרידריך הגדול. המלך העסיק את קרל פיליפ עמנואל באך, בנו של הזקן, במשרה מוזיקלית בכירה. פרידריך סימל את תחילת עידן הנאורות. כהומו כמעט מוצהר התרחק מהדת ואף מהשפה הגרמנית (לטובת צרפתית) והיה איפוא רחוק מאוד מיוהאן סבסטיאן, המלחין הלותראני המבוגר שכתב מאות קנטטות כנסייתיות כבדות משקל. פרידריך, כנציג הדור החדש, העדיף מוזיקה “נעימה”, בידורית, מסיחת דעת. באך מצידו עמל להעביר במוזיקה שלו מסרים כמו חמלה, כאב, יגון וגאולה. הפער ביניהם היה ברור.

לאחר כמה נסיונות שנכשלו הצליח קרל פיליפ עמנואל לגרום לאביו לבקר בארמון המלך שבפוטסדאם. הסיפור המפורסם מתאר כיצד מייד עם הגיעו של באך הציב בפניו המלך אתגר: קח 21 תווים שנשמעו אקראיים וכתוב לפיהם פוּגה (יצירה שבה הנושא עובר בין הקולות השונים) בשלושה קולות. התווים שהשמיע המלך נשמעו כמו קריקטורה של מוזיקת הבארוק. המשימה היתה קשה ולא היה ברור אם מטרתה לבחון את יכולותיו של המלחין הקשיש או להגחיך את המוזיקה “המיושנת” שלו.[2]

אלא שבאך הזקן עמד במשימה. מול עיניהם של המלך ואנשי חצרו הוא הלחין במקום מנגינה מרשימה, בהתבסס על התווים של המלך. פרידריך לא ויתר וביקש מנגינה נוספת שתכיל הפעם שישה קולות. באך סירב להלחין במקום. בהמשך שלח למלך יצירה ארוכה ומורכבת שנקראה “מנחה מוזיקלית”.

יוהאן סבסטיאן שמר איפוא על כבודו, אך התקבע כ”באך הזקן” והושווה לבנו, קרל פיליפ עמנואל, שהפך מפורסם וידוע ממנו. כאשר מוצרט אמר בהמשך: “באך הוא האב ואנחנו ילדיו” הוא התכוון לבאך הבן. רק כשבעים שנה לאחר מותו של באך הזקן, הרבה בזכות מאמציו של המלחין פליקס מנדלסון, התהפך הדימוי של באך והעולם המוזיקלי הכיר בגדולתו.

הכינוי “באך הזקן” נשמר מאז אך משמעותו השתנתה. לא היה עוד צורך להבדיל בין המוזיקה המיושנת לחדשה. גם כדי להבחין בין המלחין האב לבנו אפשר היה להשתמש בביטוי הנייטרלי יותר “באך האב”. נראה איפוא כי כפי שאולי קרה לבן גוריון, הכינוי “הזקן” הביע מצד אחד הערכה והערצה לגדולתו של האדם, ומצד שני ייצר תחושה של קירבה אנושית בלתי אמצעית. משהו במוזיקה של באך, למרות הכובד הבארוקי והדתי שבה, חיבר אותו לנפשם של האנשים שהאזינו ליצירותיו.

להכנס לעולמו של באך

גיליון זה מסכם מסע של כמעט שנה, שבו נכנסנו לעולמו המורכב והעל-זמני של באך וניסינו להוסיף עוד קצת משלנו. ממרחק הזמן קל לנתק את באך מהמסרים הדתיים ומכובד המשקל התרבותי ולהתחבר אליו כאדם וכיוצר. זאת אכן היתה הגישה של מרבית משתתפי הגיליון. נסקור אותם בקצרה.

תחילה הסיפורים. בוריס וינגר מעביר את המנחה המוזיקלית לימינו והופך אותה לסיפור אקטואלי, כמעט פוליטי. רונה ברנס מציגה את באך בעיניהן של תלמידת מוזיקה ומורתה המיתולוגית. אוריאל זיגלר כותב על יוחנן סבסטיה ב”ח, בן דמותו היהודי של יוהאן סבסטיאן באך, שכמוהו מחפש את חירותו. אוראל רבינר מציג סיפורים קצרים על פי נושאים מוזיקליים. המערכונים של נטלי דרעי מתבססים על תימות של באך. לאון פרנק מפתיע בסיפור בלשי שיש לקוראו כשברקע מתנגנת האריַה על מיתר סול.

נעבור למאמרים. דוד ויצטום מציג את העומק, החדשנות והמורכבות של באך דרך “אודת האבל” שנכתבה ב-1727. אורי גולומב מכניס אותנו לעולם הביצועים המוזיקליים של באך ומדגים את הדימויים השונים שהוצעו למלחין. אילונה טרויאנוב נברה בעיתונים ישנים וליקטה תלונות שונות ומשונות של מבקרי מוזיקה.

בקטגוריית השירה – גלי הראל נותנת פרשנות פמיניסטית ופוליטית לקנטטה ה-140. ריקי דסקל מתחברת לבאך דרך הצלילים והמצלול. אודי שרבני משחק עם וריאציות גולדברג. עומר ויסמן מלהטט עם מינואט. יעקב בן נתן כותב למשורר אשר עומד להשכח למשך שנים רבות, ממש כמו באך. שבתאי מג’ר מחזיר את באך אל הטבע.

באגף הקומיקסים והסיפורים המאויירים – רוני סומק נעזר בציור עתיק. שירה שטנר מאיירת ויונתן דורי כותב על אנה מגדלנה, אשתו השניה של באך, שאיננו יודעים איך נראתה. ספיר כהן מנהלת שיחות על מוזיקה קלאסית. Randy Winth ודני הגרטי הפכו את הקנטטה ה-140 לקומיקס עכשווי שמתרחש בירושלים.

לבסוף, הגיליון כולל פרוייקט מיוחד שבו השתתפו גלי הראל, איריס לבנת, ארנון חלבי ויונתן דורי. הצבנו בפני הכותבים את האתגר הבא: קחו מנגינות של באך וכתבו להן טקסטים בעברית. את הטקסט יש להתאים במדויק למנגינה, כך שניתן לשיר אותו.

התוצאה? פרשנויות חדשות ומפתיעות למנגינות הידועות. כך למשל, תוכלו לשיר את הסוויטה התזמורתית השניה עם טקסט שמתאר את גורלה העגום והידוע מראש של חברת סטרט אפ טיפוסית. הסוויטה הראשונה הפכה לשירם של מלצרים ועובדי מטבח במסעדה.

הטקסטים שנכתבו לפרוייקט אינם כבדי ראש ובוודאי שאינם דתיים-נוצריים. מסתבר כי המוזיקה של באך מתאימה בצורה מושלמת גם למילים כאלה. כאן עולה מחשבה קונספירטיבית: יכול להיות שבאך כתב גם עשרות יצירות קלילות אך רק הרציניות, הדתיות-נוצריות, הן ששרדו?

אנחנו יודעים שבאך ובני משפחתו נהגו להופיע בבית הקפה של צימרמן בלייפציג, ומכירים את “קנטטת הקפה” שכתב. ביצירה הקלילה הזאת אב מתלונן שבתו שותה יותר מדי קפה. הבת עונה לו כי היא לא תוכל לחיות אם לא תשתה לפחות שלוש כוסות קפה ליום.

האם יתגלו בעתיד עוד יצירות כאלה? כנראה שלא. אך דרך הפרוייקט ניתן לראות כי באך של קנטטת-הקפה יכול להמצא גם ביצירות האחרות. ואולי זה מקור הרלוונטיות שלו לימינו, וזאת אחת הסיבות לאותו חיבור רגשי אל “באך הזקן”.

נתחיל איפוא את הגיליון כפי שנפתחת “קנטטת הקפה”:

[1] גם בעיתונים הישראלים הוצג לעתים באך עם שם התואר “הזקן”. כך למשל כתב רם עברון בעיתון למרחב (25/7/1963) כאשר ציטט פסנתרנית: “שמעתי שיש לכם כאן קהל טוב והתעניינתי כיצד באמת יקבלו את באך הזקן.” אוליה זילברמן כתבה בעיתון על המשמר (10/4/1958): “קנטטת הקפה… מגלה את באך הזקן בהומור ובמצב רוח טוב.”

[2] המלחין ארנולד שנברג העלה ב-1950 השערה כי קרל פיליפ עמנואל הוא שכתב את התווים, ולא המלך עצמו.