וזו תמצית הסיפור: בת הים הקטנה מתאהבת בנסיך. כדי להיות מסוגלת להתחרות על לבו היא מוותרת על זנבה וקונה לעצמה רגליים במחיר ויתור על קולה.
לאחר שנפרדה לנצח ממשפחתה ומממלכתה, אילמת ושותתת דם, כשכל פסיעה על האדמה מכאיבה לה כדריכה על סכין, מופיעה גיבורת הסיפור בפני בן המלך שלה, וזוכה להפוך לצעצוע המחמד שלו ולישון על כרית מול דלתו.
הנסיך נישא לנסיכה, ובהיעדר אהבה של גבר מאבדת בת הים את האפשרות לחיות ולזכות בנשמה בת אלמוות.
כשנדמה שנחרץ גורלה להפוך לקצף על המים, כפי שקורה לבריות הים מקץ ימיהן, מתערב בעלילה חסד עליון כלשהו והגיבורה זוכה להצטרף אל קבוצת בריות מעורפלת הקרויה בנות האוויר.
לבת הים שהפכה לבת אוויר ניתנת האפשרות להתמיד במצוות ובמעשים של הקרבה עצמית במשך שלוש-מאות שנים, ואם במהלכן לא תתפתה לנעוץ סכין במישהו, היא תזכה בנשמה משלה.
ילדים טובים יכולים לקצר את תקופת עבודת הפרך שלה וילדים רעים יאריכו אותה.
בילדותי קראתי את סיפורי אנדרסן ואחרי קריאה אחת סירבתי לשוב אליהם עוד. משהו בסיפורים האלה עורר בי מבוכה בלתי מובנת, ותחושה לא נקייה דבקה בי והוסיפה להטריד אותי בכל פעם שחשבתי עליהם.
הרעיה שמכנה את בעלה “אבא” ומתעקשת כי “כל שאבא עושה, נכון הוא עושה”; האם השכולה שלומדת להבין כי אלוהים הוא חסד וגם המוות הוא חסד; האישה שמודה לאלוהים על כך שהתכערה במידה כזו שאהובה אינו מסוגל לזהותה; ובת הים הקטנה במיוחד – כולם, כל גיבורי אנדרסן נראו לי כוזבים ובעלי
אישיות מעוקמת.
אישיות מעוקמת.
מה שהציק לי לא היה שהסיפורים אינם “נכונים פוליטית” – מלבד גילגי לא היו אז ספרי ילדים שיכולים להיחשב פמיניסטיים, כך שלא ציפיתי לפגוש בשום דמויות מופת נשיות. גם היום מידת ההנאה שלי מיצירה ספרותית איננה תלויה בקיומן או בהעדרן של דמויות כאלה.
ככל שאני יכולה לשחזר את חוויית הקריאה הילדית שלי, נראה גם שלא הסופים הקשים הטרידו אותי ולא מעשי האלימות. זכור לי שאת האלימות הפשוטה שבמעשיות האחים גרים קיבלתי באותה טבעיות שבה סופר עליה, ולימים אף סיפרתי לבנותי ממעשיות גרים בהנאה פשוטה וללא שום צנזורה.
הדמיון הילדי כולל גם מידה פרועה של אלימות, ואני מאמינה שילדים אינם צריכים לגדול על דיאטה חינוכית תפלה של “איך נפרדתי מהמוצץ שלי”, “איך עזרתי לעולה חדשה לחצות את הכביש” ו”כיצד התגברתי
על הגירושים של הורי”.
על הגירושים של הורי”.
הדבר שקלטתי אצל אנדרסן, הדבר שהציק לי אצל אנדרסן, איננו נוגע לתקינות פוליטית.
זיהיתי בו מין איכות ערמומית, מרמה. שמעתי אצלו מין קול סוכרתי מתגנב, קול שמסתיר כוונה רעה כלשהי, אולי כוונה לסלף את עצמיותי כדרך שהוא מסלף את אישיותם ואת רגשותיהם של גיבוריו.
כיום אני מסוגלת לתת שם לאיום שחשתי. הונאה עצמית – בזה מדובר. כי הונאה עצמית ועצמי כוזב מאפיינים את רוב הדמויות של אנדרסן ויותר מכולם את בת הים המזוכיסטית הקטנה, שהלכה ורדפה אותי ככל שהתעלתה על רגשותיה הטבעיים והעפילה במעלות קדושה עד שנעלמה באוויר כישות נטולת כעסים וחסרת גוף.
כיום אני משערת שתכונה זו של רמייה עצמית היא שהביכה אותי ועוררה בי תחושת בושה לא ממוקדת. בושה במה ובמי? בגיבורים? במספר? ואולי בי, הקוראת?
יותר מכול בושה בעצמי, אני חושבת. בושה בעצמי שרוצה, בהחלט רוצה להיות ילדה טובה ולעזור לבנות האוויר, ואולי אף להיות לבת אוויר.
בושה בעצמי שמבקשת להיפטר מתשוקות מפחידות ומכעסים, ואיכשהו יודעת גם שההתאווּת הזאת למלאכיות סוכרית גודעת חלקים מעצמיותי, ויכולה להפוך גם אותי לנכה ולאילמת.
*
כקוראת בוגרת, סיפורה של ‘בת הים הקטנה’ עדיין מעורר בי רתיעה: רתיעה מסוג שלא התעורר בי כשהתוודעתי למשל לסיפורה של או, שאף הוא עוסק במזוכיזם נשי.
סיפורה של או. מרטש ומזייף אמנם את הסבל – כמו ב’בת הים הקטנה’ אף בו יש כאב שאיננו כואב וגוף
שלמעשה איננו גוף אנושי, וחבלה עצמית שנעשית למען גבר – אלא שהריטוש והזיוף נעשים
במסגרת כללי הז’אנר הפורנוגרפי.
שלמעשה איננו גוף אנושי, וחבלה עצמית שנעשית למען גבר – אלא שהריטוש והזיוף נעשים
במסגרת כללי הז’אנר הפורנוגרפי.
סיפורה של או. הוא מסע בדיוני אל אחד הקצוות האפלים של המיניות הנשית: סיפור פנטזיה שנכתב בסגנון
כמו ריאליסטי.
כמו ריאליסטי.
‘בת הים הקטנה’ הוא פנטזיה מוצהרת שעניינה בפסיכולוגיה הנשית ובמסלול ההתפתחות של האישה.
ואם עלי לבחור בין השניים, סיפורה של או. נראה לי עדיף. הוא עדיף בעיני, משום שבשונה מהמעשייה, פורנוגרפיה איננה מתימרת להעיד אמת או ללמד אמת כללית על בני אדם.
*
כשאני חושבת על אנדרסן אני רואה בעיני רוחי לא את תמונתו, אלא דווקא את תמונת הקיטש הידועה של הילד הבוכה. אני חושבת שאנדרסן היה מוצא שהיא נוגעת ללב. הסבל הממורק, הדמעה האסתטית, הפה המתוק, העיניים התמות המוגדלות – הכול מן הסתם היה לטעמו. כי אנדרסן הרי אהב אנשים שסובלים באופן אסתטי. וילדים בפרט. והנה, עוד מנה קטנה של סבל, והילד אומר לאמו: “ועתה יודע אני לעוף, אמא!…לעוף יחד עם כל הילדים העליזים, ישר-ישר אל האלהים.” (תרגום: דב קמחי; יבנה, 1974)
אולי הדמיון החולני שלי הוא שגורם לי לראות את הילדים הללו עולים לשמים מתוך מסעות הצלב או מתוך אחת הזוועות האחרות של אירופה.
ואולי רק מחשבתי החולנית מטעה אותי לחוש שמתחת לתיאורי הקיטש של נשים, בובות וילדים סובלים – מבעבעת אלימות אפלה.
אפשר שהקיטש של אנדרסן אכן תמים, אם בכלל יש דבר כזה קיטש תמים. ואפשר שהחטא שבקיומו אני חשה הוא רק חטא בנאלי של עצימת עיניים לנוכח סבל אנושי: שהרי זיוף אסתטי הוא דרך ברורה לעצום עיניים.
*
אנדרסן הביך אותי כילדה. אבל מביכה עוד יותר היתה המחשבה שבנותי יתוודעו אליו. דומה שחששתי שמא יינגעו איכשהו בזיוף או שיזהו אותי איכשהו עם הזיוף הזה: הרי אני, כמו אנדרסן, שייכת לעולם המבוגרים שמספר סיפורים מסולפים שכאלה וכמו תובע מהמאזינים להסתלף איתם.
אלא שבנותי, כרוב בנות דורן, התוודעו בסופו של דבר אל בת הים הקטנה דרך הסרט של דיסני, ומתוך שחזרתי וצפיתי בו איתן התברר לי כי בת הים שלהן שונה שוני גמור מזו שרדפה אותי בילדותי.
העיקרון של סוף טוב יחד עם מידה של פמיניזם אופנתי גרמו לאולפני דיסני לשכתב את המעשייה עד לבלי הכר כמעט.
בת הים המחודשת היא צעירה אדומת שיער ובעלת מזג תואם. ובסופה של הגירסה החדשנית לא רק שהגיבורה לוחמת שכם אל שכם לצד הנסיך שלה ומשיבה לעצמה את קולה, היא גם זוכה באיש שחפצה בו.
אין בסרט הליכה שהיא כמו דריכה על סכינים. אין שנת כלבלב מחוץ לדלת. אין בנות אוויר ואין עבודת פרך להיות טובה.
הנשמה בת האלמוות איננה מוזכרת, ואם אמנם יש כזאת, נסתרת, הרי שקיומה איננו תלוי בגבר.
בעקבות יציאתו של הסרט הפיקו האולפנים עוד סידרה של סרטונים על קורותיה של בת הים: גם בפרקים ממנה צפיתי לצד בנותי. ואף שאינני חובבת גדולה של יצירות דיסני, מצאתי להפתעתי כי לא רק שאינני נעה על מקומי באי-נוחות תוך כדי הצפייה, אלא שאני כמעט נהנית.
יתכן שהנאתי נבעה בעיקר מהקלה: כי לא רק נשמה בת-אלמוות אין בסרטונים האלה, אלא שאין גם גבר אהוב. שום גבר עוד לא חדר לחייה של הנערה, והיא פנויה להרפתקאות אנרגטיות וכשירה נפשית ופיזית לאילוף של סוסוני ים.
אפשר לטעון שהאולפנים הקלו על עצמם בכך שבחרו לקבע את בת הים בגיל שבו עוד מותר לבת להיות תום-בוי, קודם להתעוררות האהבה והמין. בהחלט ייתכן שככה.
בת הים של סרטוני דיסני תקועה ללא ספק בגיל המיניות הלטנטית, והיא גם מוצר תעשייתי אמריקאי, עם כל הבעייתיות שמתלווה לכך.
עיניה גדולות כעיניו של הילד הבוכה, וגופה, אף ללא הזנב, איננו דומה לשום גוף מציאותי של ילדה או של אישה.
אבל הגיבורה הזאת, בעלת הפנים הקיטשיות והגוף הילדי-נשי – בת הים הזאת לפחות איננה משתדלת להיות טובה, ואיננה הולכת ועוטה קדושה ככל שהיא חובלת בעצמה וסובלת סבל אסתטי.
את בת הים אדומת השיער אי אפשר לדמיין אומרת ש”כל שאבא עושה נכון הוא עושה”, לא בנוגע לאב ולא בנוגע לבעל.
ומה שחשוב בעיני יותר מכול הוא שהבת הזאת לא מנסה לפתות את בנותי להאמין שהגוף אינו אלא אביזר שולי, שקטיעת איברים וחלקי נפש מובילה לשלמות – ושרמייה עצמית היא רגש אותנטי.
