בחנות יד שנייה ברחוב רש”י פינת המלך ג’ורג’ בתל אביב, בינות לבגדים ולכלי בית שאחדים מהם הזכירו לי את ילדותי, מצאתי לא מזמן את הספר קסמי אנדרסן, שולי כריכתו קלופים וחושפים את הקרטון העבה שמתחת, שדרתו מאוחה בסרט דביק אדום ומכַעֵר של ספריות, דפיו גסים ואפרפרים כנייר טואלט של בתי
חולים, אותיותיו המנוקדות עבות בשל חלחול הדיו שבשוליהן אל הנייר הסופג.
חולים, אותיותיו המנוקדות עבות בשל חלחול הדיו שבשוליהן אל הנייר הסופג.
הספר מציע את קסמי אנדרסן “בתרגום חדש ובעריכה חינוכית”. שמות המתרגם והעורך החינוכי אינם נזכרים אבל חותמם, כפי שעוד יתברר לי, ניכר היטב. רציתי להאמין שקראתי את הספר בילדותי, זה התקבל על הדעת, הוא ראה אור לפני שנולדתי. אבל מראהו לא עורר בי אותה התרגשות של היזכרות שמתעוררת בי, למשל, למראה כריכת בוא אלי פרפר נחמד של פניה ברגשטיין. ניסיתי לשכנע את עצמי שאני זוכרת את ציור הכריכה של ‘הילדה עם הגפרורים’, אבל תחושה ודאית של זיכרון עורר בי רק אחד מאיורי ‘הזמיר של מלך סין’, ובו שלושה סינים שפניהם מודאגות וזקניהם מחודדים עומדים ליד הציפור המלאכותית ש”מנגנונה נשתחק”. התחלתי לקרוא. בסיפור הפותח – ‘פרחיה של אידה הקטנה’ – מצאתי פרחים ארצישראליים ולא דניים:
“המלך ורד והמלכה שושנה יושבים להם אז על כסא-המלכות; שריהם, האירוס והנרקיס, עומדים ומשתחוים לפניהם; הכרכומים, הרקפות, העיריות, הפרגים והנוריות, יוצאים במחולות עליזים; וחבצלות-החוף הזקנות והצבעוניים הרציניים יושבים להם בצד וחושבים, כי בימי נעוריהם היו רוקדים יפה יותר ובשמחה רבה
יותר.” כילדה מן הסתם לא הייתי מבחינה באי הסבירות הבוטנית המכוונת ובוודאי שלא מתרעמת עליה, אף שהייתי מעדיפה פרחים דניים, אבל רק בגלל שמותיהם הקסומים.
יותר.” כילדה מן הסתם לא הייתי מבחינה באי הסבירות הבוטנית המכוונת ובוודאי שלא מתרעמת עליה, אף שהייתי מעדיפה פרחים דניים, אבל רק בגלל שמותיהם הקסומים.
המשכתי לקרוא. את הסיפור, המאניש את הפרחים ומספר על חיי הלילה שלהם, לא זכרתי, אבל היטב אני זוכרת כיצד קטפתי בילדותי פרחי גמדים מן הדשא שבשכונה בירושלים והכתרתי למלכתם את המרגנית הכחולה, שעלי הכותרת שלה צבעם כחול-סגול מלכותי. אנדרסן בהחלט ידע משהו על ילדים.
כמו כל הילדים, גם אני הרגשתי שונה מכולם, והיו לי ראיות לכך: שערי היה מתולתל מאוד ולא נכנע לגומיות עם שני החרוזים הגדולים שבהן אספו רוב הבנות את שיערן. רגלי לא היו גפרוריות ורזות כרגלי רוב הבנות, כשנעלבתי חילחל העלבון אל עומק הבטן. גם ביתי היה חריג: אמא שלי לא אפתה עוגה מימיה ולא דיברה עם השכנות, וטלוויזיה קנינו רק ב-1973, הרבה שנים אחרי כולם. חריגותנו התבטאה בהרבה פרטים שוליים לכאורה שהיו רבי חשיבות בשבילי: לא אכלנו על שעוונית או על מפה אלא על מפיות בד מודפסות ומלבניות מ”משכית”, שיניים צחצחנו ב”סולידוכס” ולא ב”זברה” וכדי לפתוח ביצה רכה לא ריסקנו את כיפתה
אלא ערפנו אותה בסכין. הילדים האחרים היו בעיני מיקשה אחת – מיומנת, גמישה, חדת לשון, בטוחה בעצמה, חסינה מפני עלבון. ידעתי כמובן שאינני נמנית עם החריגים באמת, אלה שגימגמו או שתקו תמיד, אלה שהסמיקו עד האוזניים, אלה שהכינו תמיד שיעורים, אלה שלא היו להם חברים. ובכל זאת בראתי בדמיוני איזה כולם יודע-כל, עם קוקיות ורגליים גפרוריות, שאת כישוריו ניסיתי לסגל.
אלא ערפנו אותה בסכין. הילדים האחרים היו בעיני מיקשה אחת – מיומנת, גמישה, חדת לשון, בטוחה בעצמה, חסינה מפני עלבון. ידעתי כמובן שאינני נמנית עם החריגים באמת, אלה שגימגמו או שתקו תמיד, אלה שהסמיקו עד האוזניים, אלה שהכינו תמיד שיעורים, אלה שלא היו להם חברים. ובכל זאת בראתי בדמיוני איזה כולם יודע-כל, עם קוקיות ורגליים גפרוריות, שאת כישוריו ניסיתי לסגל.
בילדותי הזדהיתי עם ‘הברווזון המכוער’, אבל עכשיו לא חשתי כל צורך לקראו שוב. הסיפור היה מוכר מדי והתגמד לכדי ביטוי שגור, ממש כמו ‘בגדי המלך החדשים’, שגם עליו פסחתי. הדיבורים הרווחים מדי לאחרונה בנוסח “כל אחד הוא מיוחד מאוד” הרחיקוני עוד יותר מן ‘הברווזון המכוער’, לא חשבתי שאמצא
בו איזה חידוש. דיפדפתי הלאה אל שני הסיפורים היקרים לי באמת – ‘חייל הבדיל’ ו’הילדה עם הגפרורים’.
בו איזה חידוש. דיפדפתי הלאה אל שני הסיפורים היקרים לי באמת – ‘חייל הבדיל’ ו’הילדה עם הגפרורים’.
מעט מאוד זכרתי מ’חייל הבדיל’, קצת מרוחו, פירורי עלילה (לא את פיתוליה הרבים), איזו אימה נפלאה, לא ברורה, שעורר בי הסיום. התחלתי לקרוא את הסיפור: “וחיילי-הבדיל היו דומים זה לזה בדיוק, ורק אחד מהם היה שונה קצת מאחיו, כי לא היתה לו אלא רגל אחת. הוא הוצק האחרון והבדיל שבכף לא הספיק עוד
לשתי רגלים, כי אם לרגל אחת בלבד.”
לשתי רגלים, כי אם לרגל אחת בלבד.”
בילדותי קישרתי את כמות הבדיל המוגבלת עם כמות היופי המוגבלת שתשעה קבין ממנה נטלה ירושלים ועם כמות החוכמה המוגבלת שעמדה לרשות אלוהים כשחילק אותה לחיות ועם כמות הדייסה המוגבלת שהיתה לסבתא שבישלה דייסה. זיהיתי פה איזה כלל, משהו סמכותי של מבוגרים שצריך לייחס לו חשיבות. עכשיו לכדו דברים אחרים את תשומת לבי. המשכתי לקרוא, התרשמתי מתיאור ההתאהבות של חייל הבדיל ברקדנית, תהיתי מה ממנו הבנתי בילדותי: “היא היתה רקדנית וכדרך הרקדניות אף הרימה רגל אחת למעלה, אך רגלה היתה מורמה כל כך, שחיל-הבדיל לא ראה אותה כלל וכלל, ועל כן דימה בלבו, כי כמוהו כן גם היא בעלת רגל אחת בלבד.”
כשקראתי את סיום הסיפור התחולל נס – להרף עין חשתי שאני מצליחה לחזור אל ילדותי, לקרוא כפי שקראתי אז. הבנתי מה משך והסעיר אותי בסיום, התבהרו לי תכני האימה הנפלאה, אימה הכרוכה ברומנטיקה ומעצימה אותה: “ולמחרת היום, כאשר הבחורה העוזרת סילקה את האפר מתוך התנור, מצוא מצאה בתוך האפר שני דברים – גושיש בדיל בצורת לב קטן, וכוכב קטן ושרוף, הוא הכוכב שהתנוצץ על הסרט הכחל של הרקדנית.”
עתירת ציפיות עברתי לקרוא את ‘הילדה עם הגפרורים’. “אישה יפה וטובת-לב כסבתא שלה” הצילה את הילדה עם הגפרורים ולקחה אותה לביתה. אבל לא כך זכרתי את הסיפור, זכרתי שהילדה מתה. לא זכרתי שנעצבתי על כך. נשאלת השאלה, איך ייתכן שאני, שהזדעזעתי בילדותי מן הציורים האנטומיים האדומים כל
כך בספר על גוף האדם שעמד בסלון, ומאיוריו של נחום גוטמן ל”ויהי היום” של ביאליק, שלחלק מן הדמויות שבהם רווחים שחורים בין השיניים וצל שחור מאיים, ולא יכולתי לשמוע את השיר “פנקס הקטן” בגלל האכזריות שמצאתי בו, התייחסתי בשוויון נפש כזה לגורלה העצוב של הילדה עם הגפרורים ובקריאה בוגרת אפילו התאכזבתי מכך שניצלה? אבל לא המוסר הירוד שלי הוא שהעסיק אותי באותו רגע, אלא השאלה אם אמנם הטעה אותי זיכרוני.
כך בספר על גוף האדם שעמד בסלון, ומאיוריו של נחום גוטמן ל”ויהי היום” של ביאליק, שלחלק מן הדמויות שבהם רווחים שחורים בין השיניים וצל שחור מאיים, ולא יכולתי לשמוע את השיר “פנקס הקטן” בגלל האכזריות שמצאתי בו, התייחסתי בשוויון נפש כזה לגורלה העצוב של הילדה עם הגפרורים ובקריאה בוגרת אפילו התאכזבתי מכך שניצלה? אבל לא המוסר הירוד שלי הוא שהעסיק אותי באותו רגע, אלא השאלה אם אמנם הטעה אותי זיכרוני.
“ברור שהילדה מתה,” סינגרה עליו חברה שהתקשרתי אליה, וכך עבר האשם אל אותה “עריכה חינוכית” שביקשה להגן על הקוראים מפני הסוף המר. החלטתי לבדוק איך מסתיים הסיפור בתרגומים אחרים של אנדרסן. מצאתי בספרייה תרגומים אחדים שבהם מתה הילדה ותרגום אחד – “אגדות וספורים” של “הנס אנדרסן”, שיצא בהוצאת יבנה בשנת 1974 והשמיט לא רק את שמו האמצעי של המחבר ואת שם המתרגם, אלא גם את ‘הילדה עם הגפרורים’, ובגירסתו ל’הפרחים של אידה הקטנה’ הופיעו פרחים יפי שמות – קרפולים, פיוניות ופרחי פעמוניות תכולים.
בגוגל גיליתי שגם דוד פרישמן תירגם את הסיפור. “הנערה הקטנה עם עצי הגפרית” קרא לו ובסוגריים הוסיף “לחג החנֻכּה”. ההערה שבסוגריים החשידה גם אותו ב”עריכה חינוכית” ולכן החלטתי לחפש את תרגומו.
את הקסם שחסר לי בקסמי אנדרסן מצאתי אצל פרישמן, החל ממילות הפתיחה: “ויהי חֹרף על פני האדמה והקֹר חזק מאוד מאוד; וארֻבּות השמים נפתחו והשלג ירד ולא חדל, והלילה הנה בא, הוא ליל השמיני מלילות חנֻכּה”, דרך “וכלים וקערות עשוים פורצילאנה טובה מלאים את פני השלחן” ועד לפיסקת הסיום: “וממחרת היום בבקר, והנה נערה קטנה יושבת בסתר הפנה אשר בין הבתים השנים, ולחייה אדמו מארגמן ועל שפתיה כמו שחוק יחלוף – והיא מתה, כי קפאה מקרח ותגוע ותמת ביום האחרון מימי חג החנכּה. והשמש עלה ביום החרף בבקר ויזרח על נבלת גופת הילדה. והילדה עוד רובצת על הארץ ואוחזת בצרורות עצי הגפרית, ואחד מן הצרורות אֻכּל כמעט כּלוֹ. וכל העובר ואמר: ‘רק אין זאת כי חשבה הנערה להתחמם בעצי הגפרית!’ ואולם איש לא ידע את כל הנפלאות ואת כל הנשגבות אשר ראתה, ואת האור ואת השמחה אשר הביטו עיניה בעלותה עם אמה זקנתה השמימה באחרון מלילות ליל החנכּה.”
איזה תרגום! שדירה הייתי מעניקה לפרישמן בזכותו ולא סתם רחוב. פרישמן אמנם ייהד את הסיפור והעתיקו מחג המולד לחנוכה, אבל על נפשם הרכה של ילדי ישראל לא חס. “נבלת גופת הילדה” – מפורש יותר אי אפשר להיות. ומבחינתי, כאמור, זה היה בסדר גמור, בכל הנוגע ל’ילדה הקטנה עם הגפרורים’ נפשי לא היתה רכה.
המסע הקצר אל הילדות, שראשיתו ברש”י פינת המלך ג’ורג’ וסיומו בפרישמן, הגיע אל קיצו. את הספר שדרכו התוודעתי אל אנדרסן בילדותי לא מצאתי, אבל להרף עין, עם גושיש הבדיל בצורת לב קטן, ראיתי מנגד את ילדותי. ליותר מכך, ידעתי ממרחק בגרותי, לא אוכל לצפות.
תצלום: ירונימוס
