לאון פרנקו 
יליד 1979. מוסמך בספרות מטעם אוניברסיטת תל אביב. נובלת הביכורים שלו לודמילה פאבליצ'נקו עתידה לראות אור בהוצאת נהר.

אוויר: תעלומה בלשית

את הסיפור הבא כדאי לקרוא תוך האזנה ל”אריה על מיתר סול”, Air on the G string, מאת באך. כך הוא נכתב.

אומרים שהרבה אנשים המתאבדים בקפיצה מגבוה חולצים את הנעליים שלהם טרם הקפיצה. מנחם רוטקוביץ’ לא היה אחד מהם. ב-1 בפברואר 2012, עלה רוטקוביץ’ לגג של בניין בן ארבע-עשרה קומות ברחוב קרויצפלד שבתל אביב וקפץ. בדרך כלל, בטקסטים הנוגעים למותו של אדם נהוג לספר על קרובי המשפחה שהשאיר אחריו ודו”ח זה לא יסטה מאילוצי הז’אנר: מנחם רוטקוביץ’ השאיר אחריו אישה ושני ילדים.

רוטקוביץ’ עבד כיועץ כלכלי בכיר בחברת התרופות שפייזר פרמצבטיקה. הוא היה בן חמישים וחמש בעת הקפיצה ונעל נעלי עור בצבע חום כהה, תוצרת חברת רוברטס הבריטית, שמתמחה בייצור דגם אחד בלבד (בשלושה צבעים) של נעל עור קלאסית עם תמיכה אורטופדית לאנשים העובדים במקצועות שמצריכים עמידה ממושכת על הרגליים. ב-2010 איגוד הבאטלרים של מחוז סאסקס בחר בנעל זו כנעל השנה שלו. רוטקוביץ’ עצמו עבד רוב הזמן בישיבה, אך מצא שהנעל הזו נוחה לו מאוד והקפיד לנעול נעליים מתוצרת רוברטס במשך שנים רבות.

יום לאחר מותו הופיעה בעמוד עשר של אחד העיתונים ידיעה קצרה תחת הכותרת “תושב תל אביב התאבד בקפיצה מבניין. המשטרה חוקרת את סיבת ההתאבדות.” ידיעה דומה באופייה הופיעה בעיתונים נוספים אך בעמודים שונים. שמו של רוטקוביץ’ לא נאמר בה, מפני שטרם הודיעו על מותו לכל בני המשפחה. והמשטרה אכן חקרה את הסיבה להתאבדותו, אך לא הצליחה למצוא אחת: הוא לא השאיר אחריו מכתב שמסביר את עצמו, לא ניהל רומן שהסתיים באכזבה, לא מעל בכספי החברה ועמד להיתפס, לא חלה בסרטן, וככל הנראה לעין, לא היה בדיכאון. הייתה לו משרה נוחה בשכר גבוה, הוא היה אהוד על עמיתיו והיו לו שלושה חברים טובים. הוא ואשתו הסתדרו היטב, גם לאחר שלושים שנות נישואין ואף קיימו יחסי מין פעם בשבוע, בשבת אחר הצהריים. אפילו הילדים שלו אהבו אותו, דבר נדיר בימינו, בהם ילדים, בהגיעם לאמצע העשור השלישי לחייהם, נוטים להתנכר להוריהם ולהאשימם בכל מיני האשמות על רקע תיאוריות סירוס אדיפליות.

בקיצור, המשטרה לא מצאה סיבה להתאבדות והפסיקה את חקירתה בנושא. דבר זה לא היה מקובל על האלמנה, נעמי רוטקוביץ’. היא חזרה יום אחר יום אל תחנת המשטרה ודרשה בתוקף שימשיכו לחקור. באחת הפעמים אף השתוללה וצעקה: “בן אדם לא מתאבד סתם ככה ועוד באמצע יום עבודה!” קצין המשטרה, שהבין לליבה, הציע לה את האפשרות להמשיך את החקירה באופן פרטי ונתן לה את כרטיס הביקור שלי.

ה-1 בפברואר 2012 היה יום רביעי בשבוע. מזג האוויר היה מעונן עם רוחות חזקות שנשבו מכיוון צפון-מערב. בשעה 12:00 נפגש רוטקוביץ’ לארוחת צהריים עסקית במסעדת הרברט סמואל עם שני מנהלים זוטרים בחברת תרופות בינונית בגודלה, שביקשו לעניין אותו בשיתוף פעולה עסקי ולכן נאלצו לשלם על הארוחה שלו, שכללה פטה כבד עם ריבת שזיפים למנה ראשונה ופילה לוקוס ברוטב חמאת לימון על מצע אורז בר. הם לא לקחו קינוח אבל הזמינו בקבוק “סולאנס”, יין אדום ספרדי מאזור פריורט. לאחר הארוחה נראה רוטקוביץ’ צועד מהמסעדה לאורך הטיילת עד שהגיע לבניין האופרה הישן ברחוב אלנבי מספר אחת, שם ככל הנראה פנה ימינה ואז שמאלה לרחוב הירקון. מרחוב הירקון ודאי פנה לרחוב קרויצפלד.

מצלמות האבטחה של הבניין הראו כי רוטקוביץ’ נכנס אל הלובי בשעה 13:57. הוא עמד והסתכל על המעלית ממרחק של כחמישה מטרים, אך לא השתמש בה ועלה במדרגות. העלייה במדרגות לקחה לו כרבע שעה והנפילה כחמש שניות – לא ידוע מתי בדיוק קפץ. לא היו עדים לרגע הנפילה שלו. לו היו, ודאי אחד מהם היה זועק, אך איש לא עבר ברחוב במשך מספר דקות וגופתו שכבה על המדרכה עד השעה 14:27, כאשר נתגלתה בידי שרה מרסיאנו, אזרחית ותיקה ודיירת הרחוב, שיצאה לטייל עם כלבה ז’אק. לשוטר שגבה ממנה עדות סיפרה: שעלתה לארץ מפריס לפני שלושים שנה עקב פחד מהתנכלויות אנטישמיות; שהיא יוצאת מדירתה שלוש פעמים ביום לטיול בן חצי שעה עם הכלב, שנקרא על שם ביולוג ימי מפורסם, בשעות: שמונה בבוקר, שתיים בצהריים ושמונה בערב; ואמרה, בין השאר, את המשפט: “ז’אק מאוד נסער, זו הפעם הראשונה שהוא רואה אדם מת.”

ב-1 במרץ 2012, הגיעה האלמנה רוטקוביץ’ למשרדי. היא התעקשה שבן זוגה המנוח היה אדם מאושר ושלא הייתה לו סיבה להתאבד. “אולי אפילו נרצח,” אמרה ונשמעה מופתעת, אף על פי שחשבה על האפשרות הזו כבר זמן מה. הסיכויים שנרצח היו כמעט אפסיים, אך לא שללתי זאת על הסף. מה שהיה חשוב באמת זה לגלות את סיבת ההתאבדות כדי לאפשר לאלמנה המסכנה סגירת מעגל. היא שילמה לי מראש על חודש עבודה פלוס צ’ק פתוח לכיסוי הוצאות. היא התעקשה שאעבוד אך ורק על החקירה הזו והבטיחה שתתקשר מראש לכל מי שארצה לדבר אתו, כדי להבטיח שיתוף פעולה מלא מצידו. היו לי כל התנאים הדרושים להצליח בחקירה. ונכשלתי.

התחלתי לחקור. האלמנה עמדה במילה שלה ובכל מקום שהגעתי אליו נתקבלתי בחום וזכיתי לשיתוף פעולה מלא. כולם התגייסו לעזור לנעמי רוטקוביץ’ לגלות את סיבת ההתאבדות, לא רק מתוך רחמים, אלא מפני שלא יכלו לקבל את העובדה שאדם פשוט קופץ מגג של בניין ללא תירוץ טוב. גם במקרים שבהם המתאבד נוהג בחוסר נימוס בסיסי ואינו משאיר אחריו מכתב מנומק, ניתן תמיד לבחון את חייו לאחור ולשער מה היה הגורם לכך, אך התאבדות ללא מכתב וללא סיבה לגיטימית זה דבר שאינו מתקבל על הדעת.

הוא לא בגד, לא נסחט ולא גסס בסתר. לא היו לו: פלאפון סודי, חשבון בנק בחו”ל או שעות בלוח הזמנים שלו בהן לא ניתן היה להסביר היכן היה. מתכתובת המיילים שלו בעבודה מצטייר אדם טוב לב וסבלני. מההתכתבויות הללו ניתן אפילו לתאר את מצב רוחו כשמח: באחת מהן הוא מעודד מנהל זוטר שעשה טעות ומתבדח עמו; בשנייה הוא ממליץ לעובדת שלו, שמתלוננת על עובדת אחרת מאחורי גבה, לנסות לפתור את הנושא בשיחה אישית בינן לבין עצמן ובמידה והנושא לא ייפתר, מציע שייגשו אליו ביחד; בשלישית, הוא מאחל מזל טוב לאחת המתמחות על ארוסיה.

רוטקוביץ’ היה מסודר מאוד ושמר את כל המיילים שלו, עד חמש שנים אחורה, לפי תיקיות. המיילים היחידים שעוררו את חשדי היו מחודש יוני 2009, כאשר ניהל התכתבות בעלת אופי פלרטטני עם אחת מפקידות הקבלה, יעל. ההתכתבויות מתחילות תמיד ביוזמתה של יעל ובהן היא מבקשת המלצה לסרט (הוא ממליץ על “המטבח של מרתה”), ממליצה לו על מסעדה שאכלה בה עם חברות (“זכרתי שאתה אוהב איטלקי”), מחמיאה לו על העניבה שלבש באותו יום (“יפה לך סגול”), ומקניטה אותו על התספורת ביום אחר (“קצר מדי”). רוטקוביץ’ עצמו הגיב למיילים באיפוק, אך גם שיתף עימם פעולה. מבדיקה עם פקידות הקבלה האחרות עלה כי יעל אכן נמשכה לרוטקוביץ’ הנשוי ופלירטטה עימו באופן מודע, אך לא קרה ביניהם כלום והוא עצמו מעולם לא חצה את הגבול. פירוט האשראי של יעל הראה שב-28 ביוני 2009, פתחה חשבון באתר ג’יי-דייט, בו היא כותבת שהתכונות החשובות לה בבן זוג הן – “כנות ונדיבות”. בפרטים האישיים שלה היא משקרת לגבי זכאותה לתואר ראשון בהיסטוריה (חסרות לה ארבע נקודות זכות בעבור סמינר שלא הגישה) ולגבי גילה האמיתי, כנראה כדי למקם את עצמה בקטגוריית הגיל 30-35. בשלב זה תכתובת המיילים בין השניים חוזרת להיות קורקטית. 

עבר חודש. כל כיווני החקירה ההגיוניים הגיעו למבוי סתום. דיווחתי לאלמנה והיא ביקשה שאמשיך לחקור במשך חודש נוסף. הסברתי לה שלדעתי אין טעם אך היא התעקשה. בשלב זה התחלתי לעסוק בכיווני החקירה הלא הגיוניים, כלומר רצח, אך לרוטקוביץ’ לא היו שום אויבים. חקרתי ושללתי את מעורבותם של קרובי המשפחה שלו, כולל האלמנה והילדים, של חבריו, של העובדים בשפייזר פרמצבטיקה לרבות גמלאי החברה ועובדים לשעבר, ושל לקוחות החברה ושותפיה העסקיים. חקרתי דמויות משניות לחלוטין כמו צמד המנהלים שסעדו אתו ביומו האחרון – שאם הם אשמים במשהו, הרי זה בניסיון להתעשר על חשבון סבלם של אחרים – וכמו שרה מרסיאנו, שאשמתה היחידה היא ניצול לרעה של מוקדי מכירות טלפוניים, אליהם היא מתקשרת מתוך בדידות ומעמידה פני מתעניינת כדי שנציגי הטלמרקטינג ישוחחו עימה.

עבר עוד חודש. שוב נפגשתי עם האלמנה ושוב נעניתי לבקשתה להמשיך. הפעם סיכמנו שיהיה זה החודש האחרון בהחלט. בשלב זה חזרתי למטרתה הראשונית של החקירה ומתוך מידה מסוימת של ייאוש, עסקתי בקריאת ספרות מקצועית בנושא. במחקר שנערך על ידי אגף המידע של משרד הבריאות, גיליתי: שרוטקוביץ’ בן החמישים וחמש היה בקבוצת הגיל (45-64) בה מספר המתאבדים הגבוה ביותר (36%); שאופן הביצוע שלו, בקפיצה מגבוה, הוא השלישי בשכיחותו בקרב גברים (12%); ושהחודש העמוס ביותר בשנה הוא מאי ולאחר מכן החודשים ספטמבר, ינואר ויוני, כך שפספס את ינואר ביום אחד בלבד.

בשלב הבא, עליתי לגג הבניין ממנו קפץ. מעשה מיותר לחלוטין, מפני שעברו למעלה משלושה חודשים מאז האירוע וכל ראיה, שהייתה עשויה להימצא על הגג ודאי נשטפה כבר בידי הגשמים של פברואר. מה גם שהמשטרה עצמה סרקה את הגג ביום ההתאבדות ולא מצאה דבר. ובכל זאת עליתי, השעה הייתה 14:15, הדבר הראשון שהבחנתי בו היה השקט הנפלא ששרר על הגג. מעטים המקומות בהם אפשר לשמוע שקט כזה. תהיתי אם רוטקוביץ’ עלה אליו בכוונה, אך לא הצלחתי למצוא שום הוכחה לכך שהיה שם קודם לכן. דבר נוסף שהבחנתי בו היה הרוח העזה שנשבה באזור, לא עזה מספיק כדי להעיף אדם מגג בניגוד לרצונו, אבל חזקה. הסתכלתי למטה, השעה הייתה 14:26, לא המתנתי לשרה מרסיאנו וז’אק וירדתי במעלית.

הלכתי להתייעץ עם פרופסור לפיזיקה שמתמחה בדינמיקה קינטית, עוד מעשה מיותר, אבל הייתי סקרן לדעת מה היה משך הנפילה של רוטקוביץ’. הפרופסור בחן את דו”חות מזג האוויר של ה-1 בפברואר ואף ערך שלוש תצפיות ברחוב, כולן בתשלום כמובן, על חשבון האלמנה. נפגשנו במשרדו והוא בישר לי כי להערכתו הנפילה ארכה כחמש שניות, אך יתכן כי נמשכה גם שש או שבע שניות, לא יותר מזה. “ודאי שמת לב,” אמר לי, “שבאזור נושבות רוחות חזקות גם בימים בהם יש מזג אוויר רגוע. זה נובע כתוצאה משיטת הבנייה באזור, של שתי וערב, שבשילוב עם רוחות מערביות מהים התיכון מייצרות תופעה שנקראת ‘מסדרון אוויר’.” לפי הפרופסור, לו היה קופץ רוטקוביץ’ ממגדל זהה באזור אחר של העיר נפילתו הייתה קצרה יותר, אך הרוחות החזקות שנשבו באותו היום ככל הנראה האריכו את שהייתו באוויר בשתי שניות לפחות.

בלילה של ה-31 במאי, במקום לשכב בשקט בקברו, החליט מנחם רוטקוביץ’ להטריד את שנתי. בחלומי הוא ניגש אל מיטתי וניער אותי בכתפיי. “למה אתה מחטט בחיי?” אמר לי. “אין לך זכות.” בשלב זה, כשחקירתי הקונקרטית כבר מזמן איבדה את תכליתה, חלום הביעותים עזר לי להבין שהגיעה העת לסיים אותה. למחרת נפגשתי עם האלמנה, שהפצירה בי להמשיך בחקירה עוד חודש. סירבתי. היא עזבה בכעס, לא לפני שכינתה אותי שרלטן. בשעות שעברו מאז, כתבתי את הדו”ח הזה.


תצלום: נטע גוב