ר"ס אלה
יוצרת ילידת 1993, בוגרת תואר דו חוגי ומדעי למחצה באוניברסיטת תל אביב. התחילה את דרכה בכתיבה ברשת תחת זהויות וירטואליות מגוונות. בהמשך פרסמה מאמרים, סיפורים קצרים ומסות בכתבי עת ובמגזינים שונים. עמלה בימים אלו על מלאכת כתיבת ספרה הראשון.

ענקים לטנטים

"בת 22, רווקה, ללא ילדים.

מתגוררת עם אביה בראשון לציון. סיימה 12 שנות לימוד, בגרות מלאה, קיבלה פטור משירות צבאי על סעיף נפשי. כרגע סטודנטית, לומדת מדעי הקוגניציה. מוכרת למערך הפסיכיאטרי עוד מנערותה כלוקה בהפרעה דיכאונית והפרעת אישיות גבולית. ידוע על אשפוז אחד במוסדנו לפני כשנה בעקבות ניסיון אובדני.

הופנתה היום למיון במוסדנו לאחר שנבדקה במרפאתה בקהילה על ידי הרופאה המטפלת, ברושם למצב פסיכוטי חריף הדורש אשפוז פסיכיאטרי. לדברי אימה, הצעירה נמצאת מזה מספר ימים באי שקט ניכר, צועקת, מדברת בשטף ולא לעניין, חסרת מנוחה, מזניחה את עצמה – לא מצחצחת שיניים ולא מתקלחת. לדברי האם, ההחמרה החלה לאחר מתן עדות במשטרה נגד בן הזוג לשעבר.

בבדיקת המטופלת: מוזנחת בהופעתה, שיתוף פעולה מוגבל. בוהה לצדדים, אפקט מצומצם, מתוחה וחשדנית. הפרעות קשות במהלך חשיבתה מסוג רפיון אסוציאטיבי בולט עד כדי סלט מילים. מתארת מחשבות שווא של יחס ורדיפה: מרגישה שאביה מנסה לערוך אותה, שאנשים זרים מנסים לצנזר אותה במחשב, שגורמים מסוימים מעוניינים כי תמות.

לא עונה לעניין לשאלות לגבי אובדנות ותוקפנות, אמביוולנטית לגבי אשפוז. ניכר מצב פסיכוטי הלוצינטורי חריף עם פגיעה קשה בבוחן המציאות וכושר השיפוט. הרושם כי במצבה הנוכחי מהווה סכנה פיזית ומיידית לעצמה ולכן הוצאה עבור המטופלת הוראת אשפוז כפוי דחוף על פי סעיף 9-א' למוסדנו. עוברת למחלקה פסיכיאטרית א'."

1

הנוף מרגיש בהיר ורך יותר מבעד לפריזמה של קופסת הפלסטיק עם המדבקה בגבה. אני קוראת בדממה: אחוזי נתרן; שומן רווי; לתלונות הציבור חייגו. תפקידה של הקופסה (בה סבתי הביאה לי עוגיות ביתיות) ושל האינפורמציה המודפסת עליה במשימה שלי עוד לא ברור, ומתמצה כנראה באפשרות של אסקפיזם זול בנקודה על ציר הזמן שדי מצריכה זאת.

ברגעים אלו ממש תמי ממשיכה לקבץ מן האורחים במחלקה דברי-מתיקה בכמויות חולניות; אני תוהה האם כדאי להפסיק לאפשר לה את זה, והאם היא רק מעמידה פני תמימה כדי להביך אותי, או שהיא באמת רוצה שאבהיר לה כיצד עובדים יחסי-מין. הודיה, לעומת זאת, מצליחה ליצור הפוגות קומיות בלי לשים לב. אתמול היא אמרה ללינוי "אמן שתהיי שמנה ונמוכה, כמו אישה בהריון" – ומיד התפתחה ביניהן תגרה. נאלצתי להרגיע את הרוחות בטרם שתיהן היו מוצאות עצמן בחדרי הבידוד, אבל בתוך תוכי המשכתי להשתעשע בקללה הנאיבית הזאת. גם עליי בטח מביטים מהצד וצוחקים, ואולי אף הייתי רואה בכך מחמאה לו הדבר היה מאפשר לי גם את הפריווילגיה של הכרה בהשקפותיי ובזכויותיי הבסיסיות. נו טוב – המאושפזות האחרות לפחות לא רואות בי כזה אדם פגום. לינוי אמרה לי בלילה, "אפשר לקרוא לך אסף? תחזיקי לי את היד, ואני אקרא לך אסף… תגונני עליי כמוהו, מכל הבחורים האחרים. איך שאני רוצה אותו וסקס איתו, אחרי סטלות כל הלילה". ואני רק חיבקתי אותה חיבוק עמוק וקשוב, נותן אבל לא מקבל. אין בי די חום כדי לשמור גם לאחרות – רק מגננות וטינה כללית כלפי העולם אליו נפלטתי – ונדמה שהיא נהנית מהמצב.

בסך הכל, הן כולן בנות נחמדות – כך לפחות אני מנסה לחשוב – קבוצה של ילדות בנפשן, בשלל משקלים, גוונים ודפוסי התבטאות, שנפלו במורד מחילת הארנב. ואני, הרי, כלל אינני טובה מהן: היה צורך רק במורכבות משונה שנכנסתי אליה בעקבות תלונה במשטרה, כדי להפוך אותי למין מוגן, כמתוך הכרה בתבוסתי החוזרת כנגד עקרונות החזקים מאיתני הטבע. מילים קשות מהסביבה, מכות מההורים בילדות, בגידה באמון, בדידות, הדחקה, רובים ומלחמות – כל אלו הקצינו את מצבי (ואולי גם את מצב יקיריי?) לכדי סופר-פוזיציה בין חיים ומוות, כמו חתול עם פצצה של מאתיים קילוטון איתו בקופסה. היה זה רק עניין של זמן עד שהענקים שעקבו אחריי בכסותן של דרכי-מבע מפוקסלות יחליטו לומר שלום, וימהרו להצביע עליי בהאשמה, כמי שמיהרה לחרוץ את גורלו של אחר בהסכם מרושל של שפה ורגולציה. אוף! הכל כל כך אלים במציאות הזאת. האם כל זה משחק סביבי? האם עדיין מצותתים לי? אולי אימי צודקת ואלו רעיונות טיפשיים שאין טעם להגות בהם. כל הסימבוליקה של המילים והשמות מבלבלת לחינם. זה לא באמת משנה מה יש לכולנו בקופסה, אה ויטגנשטיין?

2

יש עורמה, קריצות והתגרויות קטנות בחיי היום יום ובתכנים מן הטלוויזיה. בשעה שלאחרים זה עוזר, אני חווה זאת כמכוון אליי ונעה בין גיחוך מההסוואה המתוחכמת לחלחלה. כשזרקתי תפוחים על הטלוויזיה (שהייתה מוגנת בפלסטיק ממילא!) במחאה על הניסיון למלא לנו את הראש במסרים עוינים ולהרדים את תודעתנו בעזרת פלייליסט רפטטיבי, האחיות והשומר תפסו אותי, הפשילו לי את המכנסיים ונתנו לי זריקה בתחת. כמובן שאמרתי להם שאני לא מסכימה לכך, אך מה היא הסכמה לעומת הזכות לצפות בקליפ קריפטי של סטטיק ובן-אל? לפחות הצלחתי להירדם לאחר מכן.

בשעות הביקור, חברה מבחוץ הביאה לי את "המצב האנושי" כדי שאקרא בשארית זמני כאן, ואני תוהה אם מדובר במסר שהעבירה דרך הענקים, אך בינתיים אני מוצאת את עניין הקריאה מעט מאתגר. תמי הקיאה שוב; להודיה לא נותנים להחזיק סידור תפילה בבידוד; לינוי בוכה וצועקת מתוך שינה; אני תחת מתקפה. אני לא רוצה לחוות עוד את הבלאגן המיואש הזה, ובכל זאת מנסה לנחם אחרות בעזרת הכלום-אמונה שיש לי כלפי עצמי, לעודד בשטחיות, וזה מה שסביר להניח שאקבל בחזרה. אלו פשרות של אהבת אנוש ללא גבולות מוגדרים.

אני תוהה עד כמה הביולוגיה שלנו משחקת תפקיד בקלות הדעת בה מתייחסים למשברים שלנו, עת שאנו נושאות היסטוריה כבדה של דורות קודמים (ועתיד כבד לא פחות של אלו הבאים) במערכת רבייה שהגישה אליה לא מאובטחת דיה. נוצר מצב בו אנשים מאמינים שהדבר הנסתר הזה הוא שהופך אותך להתגשמות האלוהות ובו בזמן לנשאיות של כל הרע שבעולם. ולמה לעזאזל זה קרוב כל כך לאיבר ממנו אנו נפטרות מפסולת? זו עוד פרצה באבולוציה שמראה עד כמה אנחנו רחוקים מלהיות זן נעלה. צריכה להזכיר זאת לרופאים בהזדמנות.

בכל מקרה, קצת תרופות ולילות לבנים של אינטרוספקציה, מלווים ברגשות תיעוב ואשמה שמתחלפים ביניהם, ואני מצליחה לטעון שאני בסדר. לפעמים נדמה שאני רק larva מפגרת שלא מתמיינת; נותנת סימנים שיש לי צורך בערבות מן החברה, במעין חוזה מודע ושקוף, וחומקת בחזרה לסבכי חשדנותי. האם יבוא יום ואהפוך ליצור שלם ואוטונומי ששורד בתנאי קיצון? לא, כבר הוחתמתי. אולי הרבה לפני ששמתי לב לכך. בגלל זה קשרתי את נפשי במאבק בכם, ענקים לטנטים.

3

מרגישה קצת טיפשה מהרגיל. האם באמת "מויינו" מילדות מה להיות? ואיך שוברים את הלופ בו קובעתי כמשוגעת? אני שוטה גמורה. חודשיים שבכיתי למי מהאחים שרק רצה להקשיב, אמרתי שטויות אובדניות במקום לדבר על קשיי השינה ועל הפחד שנגזר עליי להיתפס כמצורעת בכל אשר אפנה. עד כמה אירוע הדומינו האקזיסטנציאלי הזה היה חשוף? עד כמה הוא פומבי כרגע?

הרי הרגשתי שהייתם שם. בחרתם מילים והתראות. אני עדיין מחכה לחלק בו אומרים שהכל מתיחה, מיון כושל למשטרה, האקר מן העבר עם מסר של תוכחה, תעלול של אלה ממסלול המצטיינים של האוניברסיטה או משהו. אבל אולי זו תתגלה כמתיחה חושפנית – אני בן אדם. פגיע וחסר כוח. שיוצא מדעתו, שנכנס ללופ פרנואידי בגלל חקירה על בן זוג מכה. הכלא התודעתי הוא שלי, וכשאני רצה סביב החצר של בית המשוגעים, אף ענק לא רועד מפחד.

אז מה הבעיה שמשאירה אותי כאן? הבעיה שלי היא לחזור ולתת באנשים אמון. תקראו לזה פרנויה, פוסט טראומה מורכבת או איך שבא לכם, אבל זה כאן וזה הורג אותי. תמיד רציתי להיות חלק ולהיעלם בו בזמן, ולא היו לי הכלים והשכל לכך. חשבתי שאם בני האדם יסלחו זה לזה תוך פירוט מעידותיהם בעבר, ויבנו חוזה חברתי חדש, הכל יימחק – אז חשבתי. לא הצלחתי בעצמי לגמרי לסלוח, להגדיר את עצמי ללא הקונטקסט של שלשלאות העבר מהן חולצתי. פעם הייתי פוצעת את עצמי ומנקזת רגש, כשברקע The crystal ship של הדלתות. הרגשתי שהבולשיט שבי הוא היחיד שיצוף בסוף, ואולי צדקתי. מה מחכה לי שם בחוץ? האם אצא שוב הז'אן דארק ההוזה, ותורי לעלות על המוקד קרב ובא? בחייכם, ענקים מזוינים. בואו נפסיק להיות מציצנים ונדבר. אני כבר מזמן לא רכושנית עם החרא הוורבלי שלי – פעם קיבלתי כסף על כתיבה של פנטזיה של איזה מזוכיסט, וזה לא הרגיש שונה מהיום-יום שלי בשום אופן. אז כן, כולנו רעבים למשהו ומשועבדים לחוסר בו. אבל למה אי אפשר לדבר על המצב שלנו בלי לסמן חריגות כסכנה? למה הפחד הזה מלערער על רעיונות מקובלים מנקר בנו, והופך לארסנל שלם של נשק ביולוגי מהלך? רק רציתי עזרה שמתאימה לי, אבל מזמן כבר אין לי את הקריטריון להבחין בה.

ואתה. פרט לשגעונות ולאלימות, היית חבר די טוב. הערת אותי עם כוס תה בבוקר. צפינו יחד בסדרות. למה זה היה חייב להסתיים ככה? אהבתי אותך, ועיניי פזלו החוצה מהמחילה המשותפת שלנו רק כשהתחלתי לפחד ממך. קצת חבל, אבל שרדנו (לא?) ונתחזק מזה, בסופו של דבר. וכשאצא מפה, ספק אם יהיו מי שיראו בי מנצחת, אבל מי צריך אותם. אני הולכת להפסיק עם הבולשיט ולעצב מחדש את טחנות הרוח אליהן כבלתי את עצמי מרצוני.


תצלום: ליאב עציון