1. שכחתי כמה עמוקה היתה התהום בין הגגות שביניהם קפצנו כדי להגיע לתצפית טובה על העוברים ושבים, חבויים מעל בית הקפה שבמרכז המסחרי ושומעים את כל הסודות הלא מעניינים של השכונה.
2. שכחתי איך במשך חודשים ארוכים נכנסתי בחשש לבית הספר, הולך צמוד לקירות, כי הבנים היו מסתערים על כל מי שנכנס ומועכים את אשכיו בכוח.
3. שכחתי כמה רציתי לרדוף אחרי בנות ולברוח מבנות ושוב לרדוף, ולהתקרב ולהריח את הריח המשכר, וכשהצלחתי פעם אחת לגעת בבת נשמע הצלצול לסוף ההפסקה.
4. שכחתי איך היינו נכנסים לסופרמרקט החדש וגונבים שוקולד, ולפעמים כשגנבנו יותר מדי הייתי נכנס שוב ומחזיר שוקולד, ומתלבט מול המדף אם החזרתי יותר מדי.
5. שכחתי איך השָרַת של בית הספר תפס אותי עם חבר וסיפר לנו שהוא ניצול שואה, והרים את חולצתו כדי שנראה מה עשו לו הנאצים ואני קפאתי כי פחדתי ממה שבא אחרי שגבר זר מתפשט בפני ילד, וכלום לא בא, מלבד צלקת ענקית.
6. שכחתי איך היינו מטפסים על גדרות, ובכל פעם מישהו היה מגביה אותן ומוסיף גדר על גדר, ואנחנו היינו מטפסים לגבהים עצומים כדי לעבור, ורק הקטנים שבינינו הצליחו להעביר את ראשם בין הברזלים ולא טיפסו.
7. שכחתי שלכמה ילדים בכיתה היו הורים בצבא-קבע, ואף פעם לא ראיתי את ההורים במדים – ראיתי רק את תחתוני הענק ואת הגופיות הלבנות שקיבלו והעבירו לילדיהם, וכך דמיינתי אז את הצבא.
8. שכחתי איך כשרצינו להרגיש עשירים קנינו כיכר לחם והלכנו לגבעה הקטנה שליד המרכז המסחרי, דחפנו את היד פנימה ואכלנו את הרך, כרסמנו את הקשה ולא הצלחנו לגמור הכל.
9. שכחתי כמה רציתי שצמחים יצמחו בשבילי, ואחרי הרבה מחשבה זרעתי בגינה שמחוץ לחלון את הפירות הכדוריים האדומים מאחד השיחים, ובמשך כמה ימים חיכיתי שהם יצמחו ויצאתי להסתכל עליהם, ואז היה משהו ושכחתי מהם, וכעבור שנה נזכרתי והם לא היו שם, ועד היום אני לא יודע אם הם צמחו.
10. שכחתי איך אבי קנה לי כדורגל חדש ואחרי ששיחקנו בו קצת היינו חייבים לבדוק מה קורה אם זורקים אותו מהקומה הרביעית, וכשזרקנו לכיוון מגרש החניה הוא פגע בשמשה של מכונית ואנחנו פחדנו לרדת למטה וכשירדנו הוא כבר לא היה שם.
11. שכחתי שהיתה לנו שכנה מפחידה, שעמדה כל היום בחדר המדרגות, עישנה והשקיפה על מי שנכנס, וסיפרו עליה שאין לה בעל, ושלבן שלה אין ביצים.
12. שכחתי איך הגיעו נערים והציקו לי במגרש החניה, ואני נכנסתי הביתה והחבר החדש והשחצן של אמי היה שם, ואני הייתי מבוהל ואמרתי שהציקו לי, והוא אמר למה שלא תלך משם פשוט, ואני חשבתי שאת זה כבר עשיתי, והשאלה היא אחרת.
13. שכחתי איך כשלמדנו לכתוב, החבר שלי היה מתבלבל בין האות ג לאות ז, ואיך התלבטתי אם להגיד לו או לא, ובעודי מתלבט הגענו בוקר אחד לבית הספר ועל כל הקירות היה כתוב בטוש לא מחיק “בן גונה”.
14. שכחתי שהיינו מטפסים על גדרות אבן ומחליקים למטה על עמודי תאורה גבוהים, וכשהתחיל להיות חשוך והתאורה נדלקה הזכרנו זה לזה שצריך להחליק בלי להסתכל על האור, כי הוא מסנוור, ולא חשבנו להזהר מהחשמל.
15. שכחתי איך הזמינו אותי לקרב אבנים בין השכונה שלנו לשכונה שלידינו, ואני התחבאתי מאחורי סלע, והחשיכה ירדה במהירות, ושמעתי אבנים מתנפצות סביבי, ויכולתי לראות רק את הרסיסים והם היו גדולים, ולא ידעתי לאיזה כיוון אני צריך ללכת כדי לא להיות שם, ולכן נשארתי עד שהאבנים הפסיקו לנחות, ועוד קצת.
16. שכחתי איך פעם לכל שם היו שני מבוגרים – לשתי המזכירות בבית הספר קראו נחמה, לשתי המורות למלאכה קראו רחל, ובכל פעם שנתקלתי בשם בודד חיפשתי את התאום שלו.
17. שכחתי שהיינו הולכים לחצר האחורית, המוזנחת, של בית הספר, וקוטפים את ראשי השיבולים, ובשיעור מתכופפים ומנסים לדחוף אותם לקצה המכנסיים של מי שישב לפנינו, ליד הגרביים, ואם הצלחנו, והקורבן היה קם והולך, השיבולת היתה מטפסת במעלה מכנסיו ואי אפשר היה להפטר ממנה אלא בהורדת המכנסיים ופלייה איטית של חלקי השיבולת.
18. שכחתי שהיינו מרוקנים את העטים שלנו והופכים אותם למכונות יריה של עיסת נייר, והיינו מכוונים לעורף, ובאחד הימים גילינו שהילדים הגדולים השתמשו בצינורות ולא בעטים, ושהגדולים עוד יותר היו ממטירים חתיכות מתכת מסוכנות מראש הגבעה, בלי שיכולנו לראות אותם, ופחדנו כי הם היו מכוונים לעיניים.
19. שכחתי שהיינו משקרים למבוגרים בלי נקיפות מצפון, כי הם היו עולם אחר, ולא סיפרנו להם שלא תמיד הלכנו לבית הספר, וששכבנו לפעמים פשוטי ידיים על הכביש החם ושצללנו לתוך פחי הניירות הגדולים בחיפוש אחר עיתונים עם תמונות עירום.
20. שכחתי איך היינו מפוצצים בועות זפת על גג המבנה הקטן של פחי הזבל, וכשלא נותרו בועות הצטערנו כל כך עד שקילפנו את כל הזפת והשארנו את הגג חשוף.
21. שכחתי איך לא הייתי בטוח אם האחרים רואים אותי ושמים לב, כי הייתי ילד, וחשבתי שלילד אין מקום עדיין במרחב.
22. שכחתי איך כעסתי על אמי שהפסיקה להחזיק את האופניים כשלימדה אותי לרכוב, ואיך כעסתי על עצמי שגיליתי את זה כשהייתי רחוק ממנה, וגם אם הייתי נוזף בה היא לא היתה יכולה לשמוע.
23. שכחתי איך היינו אוהבים ללכת לבית הקברות שליד הבית, עם העצים הגבוהים והדשא המטופח, ואני לא הבנתי למה כל האנשים מתו דווקא שם, במגרש אחד מלבני, מסודרים בשורות וטורים.
24. שכחתי איך היינו מקצרים את הדרך, ואיך גילינו שחסמו את הקיצור בגדר תייל, ואנחנו ניסינו להזיז אותה ולזחול מתחתיה, ואני נתקעתי עד שהצלחתי לזחול לאחור, ומאז הלכנו דרך הסיבוב הארוך.
25. שכחתי איך החברים של הוריי היו נוהגים לנעוץ בי מבט ממושך ולהגיד אם אני דומה יותר ולמי, ותמיד הסתבר שהייתי דומה, אם כי לא תמיד לאותו הורה, ואני הרגשתי שמשהו כאן לא בסדר.
26. שכחתי איך הגעתי לכיתה בבוקר וילדה אמרה שנפל לי פתק מהשולחן, ואני התעקשתי שלא, והיא התעקשה שכן עד שלקחתי את הפתק וגיליתי שכתוב בו שהיא רוצה שנהיה חברים, ומרוב בהלה התחמקתי ממנה עד סוף השנה והפסדתי אולי את האהבה הראשונה שעליה מדברים בסרטים.
27. שכחתי את המכנסיים שתפרו לי, עם ארבעה כיסים בכל צד, ואת המכנסיים הקצרים הצמודים מדי למעלה (איש לא הבין אז במיניות), ואת החולצות הצהובות של סטיב אוסטין ומכבי תל אביב בכדורסל.
28. שכחתי איך לא הבינו שאפשר לשבת בבתי קפה גם אם יש קפה בבית, ושנחמד להסתובב ברחובות גם כשאין מטרה מיוחדת.
29. שכחתי איך הייתי משחק עם ארגזי תחמושת ריקים ועם תיקים צבאיים שנשארו אצלנו במחסן מימי המלחמה, ובאחד הימים לקחנו את כל הציוד הצבאי וזרקנו אותו.
30. שכחתי איך קצה השכונה היה המקום שבו כלבים משוטטים נבחו עלינו בשעות הדמדומים, וגם אם ידענו שהשכונה היא שלנו, פחדנו והחלטנו לוותר להם על הרחוב.
31. שכחתי איך המורה לונה בחרה בי לתחרות זיהוי פרחים, ולא הכרתי אף פרח וגם לא ראיתי כלום מרחוק, והתחרות נערכה במעבדת המדעים, והקרינו בה שקף של צמח, ואני לא ראיתי כלום, ורק ידעתי להגיד “תורמוס”, ולכן אמרתי תורמוס על כל שקף עד שצדקתי וקיבלתי נקודות ופרס.
32. שכחתי איך המורה להתעמלות לקח אותנו פעם להדוף כדור ברזל בחצר החרבה שמאחורי אולם הספורט, ומשום מה לבש בגד צמוד, כמעט כמו של מתאבקים, ואני חשבתי שזה נורא מצחיק וכשהגיע תורי להדוף נפסלתי.
33. שכחתי איך לא היו כמעט חתולי רחוב, אולי כי הכלבים המשוטטים היו רבים מדי.
34. שכחתי איך נכנסנו לבית של הילד שגר בקומה העליונה, ועל שולחן האוכל היה מונח כינור, ולי לא היו כלי נגינה בבית וחשבתי כמה הכינור יפה, והילד התחיל לייבב ואמר כינור, אמא שלי מכריחה אותי ללמוד כינור וכולנו שתקנו.
35. שכחתי איך אחד הילדים התיישב על המעקה שמעל המדרגות ואמר שנמאס לו והוא קופץ, וכולנו הסתכלנו וחיכינו לראות מה קורה ורק חבר שלי ניגש אליו ואמר שלא כדאי ובלי להשתמש בכוח הוריד את הילד מהמעקה, ואני – אני לא יודע למה – לא דיברתי מאז עם החבר שלי.
36. שכחתי שילדה אחת היתה מדהימה בחמש אבנים, והידיים שלה היו מקפצות כמו קסם, ושנה קודם, בגן, היא התפשטה לפני הבנים ונתנה להם לגעת בה, ואני רק הסתכלתי מרחוק גם כשהתפשטה וגם כששיחקה בחמש אבנים.
37. שכחתי כמה רציתי שלא ייראו אותי לפעמים, וחשבתי שאם אתרכז מספיק אוכל ללכת ברחוב ולהיות שקוף, ואף פעם לא בדקתי אם זה עובד.
38. שכחתי כמה הופתעתי כשחבר הראה לי את הטייפ החדש שאביו קנה, ואת הקסטה שעליה הוא מקליט מהרדיו, ועל הקסטה הוא הקליט רק פרסומות ולא שירים, ואני חשבתי שאולי הוא צודק, הפרסומות היו טובות.
39. שכחתי שנכנסנו לבית של חבר והוא לקח אותנו לחדר של אחותו הגדולה, והראה לנו מה יש לה במגירות, ואז לקח שתי חזיות שנראו לי ענקיות, הלך לחדר שלו וזרק אותן מהחלון, ועד היום אני לא יודע למה.
40. שכחתי איך שמרנו המון אוספים מתחת למיטה, והיו לי שקית ענקית מלאה גרעיני מישמיש, והמון ניירות מכתבים צבעוניים, וגולות בכמה גדלים, ואלבומים עם קלפים של שחקני כדורגל ושחקני קולנוע, ויום אחד זרקתי הכל בלי לחשוב יותר מדי, ומאז הצטערתי, בעיקר על המישמיש.
[מחווה לג’ו בריינארד.]
תצלום: ליאב עציון
