1. אברום על הספה
לאט, כמו גולם שמנסה לברוח מקוריו, ניסה אברום לשנות את הגורל שנגזר עליו. הוא לא רצה להפוך לאדם לא נדרש, לא עובד, לא איש רעים להתרועע, אדם שנדחק לביתו ואיש לא רוצה בקרבתו, אדם שנדחה בלי שום סיבה, פשוט כי יש מספיק כמוהו טוב שהוא קיים וחבל שלא צריך אותו. אברום לא רצה ובכל זאת הלך ונדחק לשולי השוליים של העולם, ושום דבר מזה לא היה אישי.
מה אני רוצה בעצם, חשב אברום, אני רוצה שיסתכלו עלי, קצת תשומת לב שלא צריך להתאמץ כדי להשיג אותה, משהו שיגיע מעצמו, בלי שאצטרך לרדוף אחרי אנשים, בלי להתחנף למי שאולי יעסיק אותי או סתם ירצה לצאת איתי לפאב. כמה מאמץ צריך כדי שמישהו יתייחס, וכמה הסוואות, שלא יירתעו ויפסיקו לדבר איתי.
אברום ישב בביתו והרהר איך נפלו גיבורים, איך התנפצו חלומות. לרגע התעוררה סקרנותו: איך יתנפצו חלונות? הוא קם ולקח ממדף הספרים את פסלון הפלסטיק הקטן, השליך אותו מהחלון ומדד כמה זמן עובר מגובה הקומה השלישית ועד שנשמעה ההתנפצות על המדרכה. מעט מאוד.
הכל טוב, הכל טוב, לחש לעצמו. כך גם אמר לאמו ולאביו שהתקשרו מפעם לפעם. כך אמר לאחותו הגדולה שצלצלה אליו פעמיים בשבוע בדאגה שהלכה וגדלה. הכל טוב, הרבה הזדמנויות נפתחות בפניי, ממש עכשיו סיימתי כמה שיחות עם אנשים חשובים. אני רק צריך לבחור. הוא עבר את כל שלבי האבל על ההחמצה, בלי שיידע מה החמיץ, ובלי שיוכל לשנות את מסלולו. העולם הפך לטרגדיה יוונית שעלילתה קלושה ומשעממת. שוב ושוב קם מהספה בהחלטה שהפעם זה זה, ותמיד גילה שהעולם מסתדר בלעדיו והתיישב בחזרה.
2. אברום בבית קפה ואחותו הגדולה איתו
“בסוף יהיה טוב, זאת רק תקופה כזאת, אמנם קצת ארוכה, אבל בסוף הכל יסתדר. תהיה עבודה נחמדה. יהיו עוד המון חברים, אמצא מישהי נחמדה,” אמר אברום לאחותו, כדי לחסוך משניהם את מה שרצתה להגיד לו.
“אני באמת מאמינה בזה,” אמרה האחות, “וגם אבא ואמא חושבים.”
“נפלא, גם אני,” אמר אברום, “ויותר מזה, אני מתאמץ מאוד שזה יקרה. יש המון דברים שאני מנסה, המון הזדמנויות. הייתי מפרט אם היה לנו זמן.”
“אני יודעת שאתה צוחק עלי, אברום,” אמרה האחות, “אני מכירה את המונולוג הזה שלך. ואני יודעת שבעיקר, ואת זה גם אבא ואמא אמרו, אתה מאוכזב מעצמך. זאת הנקודה, וכאן אתה טועה. אל תוותר.”
“בדיוק!” ענה אברום, “עלית על הנקודה וכרגיל את מבטאת בצורה ברורה מחשבות שאצלי בראש הן עדיין עמומות. אני מאוכזב מעצמי. וגם כאן יש לי בשורות טובות: אני עובד על עצמי, והאכזבה הולכת ופוחתת. אני החלטתי לתפוס את עצמי בשערות ולמשוך למעלה. לא לוותר. למשוך ולמשוך עד שאצא מהבור שאליו נכנסתי. עד גיל 41 אגיע לירח!”
“אתה שוב צוחק עלי, אברום,” נאנחה האחות, “אתה יודע שהקשיחות הזאת שלך מפריעה. אני רוצה לעזור לך ואתה לא נותן לי.”
“בדיוק להיפך,” ענה אברום, “הבוקר אמרתי לעצמי – אני חייב לתת לאחותי הגדולה לעזור. אני חייב להוריד את השריון, גם אם בניתי אותו במשך שנים, אני חייב להוריד אותו, להניח על הכסא ולתת לאחותי את המושכות, שתוביל אותי.”
“זה לא מה שהתכוונתי, אני לא רוצה מושכות,” האחות נעה באי נוחות, “אני רוצה שתבין שאפשר לצאת מהמצב הזה, אם רק תיתן לנו.”
“למה הכוונה – תיתן לנו?” שאל אברום, “את ואבא ואמא מתכננים עוד משהו? לא הספיק לכם?”
“עזוב, אין לי כוח לעוד שיחה כזאת,” אמרה האחות וקמה ממקומה, “אני הולכת. תוכל לשלם על הקפה שלי?”
3. אברום מציל את השכנה ועוזר לבעלה
למחרת בבוקר נשבה רוח נעימה לתוך הבית. אברום ישב על הספה בסלון וצפה בטלוויזיה. בשעה עשר ושלושים נשמעו מבחוץ צעקות לא נעימות. אברום הגביר את עוצמת הקול של הטלוויזיה, כדי שיוכל לשמוע. הצעקות התגברו. אברום קם במטרה לסגור את החלון, שיהיה שקט. במקרה הציץ וראה את השכנה מקומה 2 שוכבת בתנוחה מוזרה על המדרכה שלפני הבניין. הוא מיהר לרדת למטה, בגופיה לבנה ורוכסן פתוח. השכנה זעקה מכאב. כנראה נפלה ועיקמה את הקרסול. אברום עזר לה לקום ולקח אותה לדירתה. הוא הושיב אותה על כסא והציע שיביא כוס מים.
“אתה כל כך חזק,” אמרה השכנה בהערצה.
“נכון,” אמר אברום, “לא סתם הצעתי שאשא כוס מלאה במים מהמטבח ועד אליך.”
“אתה גם מצחיק,” חייכה השכנה ופניה קרנו, “לא ידעתי שאתה כזה.”
אברום לא ענה והביא את כוס המים. כשהתכוון ללכת בעלה של השכנה נכנס לדירה בסערה.
“תודה לך, אברום היקר, שעזרת לאשתי!” הריע השכן, “ולא פחות תודה שבזכותך זכיתי בלוטו!”
אברום החליט להיות מנומס ולחכות להסבר.
“אתה זוכר שלפני כמה ימים ראית אותי בחניה ואמרת לי כמה מספרים? מילאתי איתם טופס לוטו ועכשיו גיליתי שזכיתי! לא פרס ראשון, ובכל זאת – בזכותך!”
השכנים התחבקו וחייכו אליו בעיניים כלות. “אתה יחיד ומיוחד במינך, אברום!” אמרה השכנה שהתאוששה בינתיים מהפציעה והלכה להכין לעצמה כוס תה, “אני ממש שמחה שאנחנו שכנים.”
אברום יצא זועף וחזר לדירתו. השכנים דיברו כמו שחקנים גרועים בסרט סוג ד’. ברור מה קרה. שוב הוריו מנסים להשפיע על חייו בדרכים עקלקלות, מאחורי הקלעים. כבר כשהיה ילד חשד בכך. לפעמים המציאות שסביבו פעלה בצורה חלקה מדי, היתה יותר מדי לטובתו. הוא הצליח במקומות שבהם היה אמור להכשל. ולהוריו היה תמיד החיוך המסתורי הזה, כאילו אמרו – הנה, הצלחת סוף סוף. תמשיך מכאן. שוב ושוב ידע שללא עזרתם היה נכשל, ומעולם לא הצליח להוכיח שעזרו לו.
הוא צלצל לאחותו. “כמה שילמת לשכנים כדי שיגרמו לי להרגיש טוב?”
“אני לא משלמת לאף אחד, אברום,” הופתעה האחות, “אתה פאראנואיד. חששתי שזה יקרה לך, עם כל הלחצים. אני אדבר עם אבא ואמא.”
“דברי עם מי שאת רוצה. אני לא אשחק את המשחק שלך. שימי לב: אם אני רואה עוד מישהו מוטל על המדרכה אני ממשיך הלאה ולא נוגע בו. ראי הוזהרת. וגם בענייני הלוטו – אני לא אומר יותר שום מספר לאף אחד.”
אברום ניתק את השיחה בכעס. הפעם הם הגזימו.
4. אברום מציל חתול רחוב אחד, שני הומלסים, שלושה חובשים, ארבעה סטודנטים וזהו
למחרת בבוקר יצא אברום מוקדם מביתו, כדי שלא ייאלץ לטפל שוב בשכנים נופלים או זכיות בלוטו. זה פשוט מגוחך, חשב לעצמו, שאני צריך לברוח מהבית בגלל דברים כאלה. הוא הלך לכיוון מרכז העיר. בכיכר שמסמנת את קצה השכונה, על עץ לא גבוה במיוחד, ילל חתול. כנראה נתקע שם. איש לא היה בסביבה. חתול, חשב אברום, מה הוא אשם בשגעון שתקף את אחותי. גם אם העלתה אותו לשם כדי לגרום לי להרגיש גיבור, הרי מישהו צריך להוריד אותו. אברום טיפס על העץ ודיבר בְּרכּות אל החתול עד שלבסוף הצליח לשאת אותו למטה. כשירדו גילה אברום חבורה של תלמידי בית ספר שצפו בחילוץ. התלמידים מחאו לו כפיים בהתרגשות. אברום נופף להם בתודה – בכל זאת הם ילדים, גם הם לא אשמים שנשלחו להריע – והמשיך הלאה. הרחוב גלש לתוך צומת. הרמזור היה אדום ואברום המתין בסבלנות. שני אנשים שנראו כהומלסים חלפו על פניו והתפרצו לכביש. מתוך אינסטינקט וללא מחשבה תפס אברום בבגדיהם ומשך אותם לאחור חלקיק שניה לפני שנדרסו על ידי אוטובוס.
אפילו חיי אדם לא נחשבים בעיניה, זעם אברום על אחותו, היא יצאה מדעת, מוכנה להקריב אנשים, משלמת להומלסים מסכנים כדי שיגרמו לי לצאת מהטרגדיה שלי. מה אני עושה איתה?
ההומלסים ניסו להודות לאברום אך הוא התעלם מהם ומיהר הלאה. במרחק של כמה צעדים משם, בבית קפה שכונתי, ישבו שלושה חובשי מד”א, כנראה בהפסקה. בתיזמון מדהים נגסו שלושתם יחד בכריכים שלהם, הקדימו קנה לוושט והחלו להחנק. מי יציל את החובשים? אברום, רותח מזעם על אחותו ועל הוריו ועל העולם, היה האדם היחיד ששם לב לסכנה. הוא רץ אליהם, רוטן ומקלל, ועשה מה שצריך לעשות כדי שחתיכות הלחם יעופו בזו אחר זו החוצה: חתיכה, חתיכה, חתיכה. החובשים התאוששו במהירות. כל יושבי בית הקפה נעמדו והחלו למחוא כפיים בהתרגשות ולהריע לאברום.
נו, באמת. אברום ברח משם. הוא לא הספיק לעבור שני רחובות, והנה ראה עשן שחור יוצא מהדירה שבקומה השניה. שוב היה לבד ברחוב, ושוב רק הוא ראה את העשן, ושוב אי אפשר היה לבזבז זמן.
הוא נאנח ומיד רץ במעלה המדרגות, פרץ לדירה הבוערת ושלף ממנה בזה אחר זה ארבעה צעירים מעולפים, כנראה סטודנטים שהיו שותפים לדירה ונחנקו מהעשן. עוד הוא פורק את הצעיר האחרון על המדרכה, והנה הגיעו שלושת החובשים שהציל קודם, ומעט אחריהם כמה מכוניות לכיבוי אש.
אחד חתול, שני הומלסים, שלושה חובשים, ארבעה סטודנטים. מה יקרה עכשיו? משהו עם המספר חמש. אולי חמישה כלבים שהרצועות שלהם הסתבכו? חמישה זבובים שנתקעו בקורי עכביש? אברום גיחך לעצמו במרירות והתיישב על ספסל מבודד בקצה הפארק העירוני. הכפפות הוסרו, חשב לעצמו. ההורים שלו יצאו מדעתם. אי אפשר לסמוך יותר על אף אחד.
דבר לא אירע יותר באותו היום. אברום חזר לביתו, התיישב על הספה, וקולה השקט של הטלוויזיה השתלט על העולם. אברום החליט שאין לו כוח לצלצל לאחותו לכעוס עליה. הוא נרדם ועל פניו חיוך.
5. אברום זוכה באותות ובפרסים יוקרתיים ומקבל פניות מרגשות מרחבי העולם
למחרת נפתחו שערי הגיהנום. הטלפון צלצל.
“אברום?” שאל קול נשי, “אני מדברת ממנהל החינוך בעירייה. בעקבות אי סדרים עשינו סדר, והסתבר שבעבר היית צריך לקבל את פרס התלמיד המצטיין של העיר, פרס האזרח הנאמן ובקרוב את פרס האזרח הוותיק. בשבוע הבא נערוך טקס ונעניק לך את הפרסים. מוטב מאוחר מלעולם לא. לא?”
“אברום?” שאל קול נשי אחר כעבור כמה דקות, “מדברים מהיחידה שלך בצבא. אנחנו שולחים לך את אות החייל המצטיין, צל”ש על התמדה יוצאת דופן בשנים הקשות שלאחר מכן, וכמו כן כמה אותות צבעוניים וגדולים שתוכל לתלות על החולצה, כמו בצבא הרוסי. מצטערת על העיכוב הקל.”
זה מוגזם. אברום החליט לכבות את הטלפון. מיד נשמעה דפיקה בדלת. השכנה מקומה 2 הגישה לו את הטלפון שלה – “ביקשו לדבר איתך.”
“Avroom?” שאל קול נשי בנימה רשמית ובאנגלית, ” כבוד גדול הוא לי לדבר איתך! נכנסת לרשימה המצומצמת של המועמדים לפרס נובל לשלום. קיבלנו המלצות רבות על המעשים הנפלאים שעשית לאורך השנים והתרגשנו מאוד. בדרך כלל אנחנו לא מדברים עם מועמדים, אך הפעם לא יכולתי להתאפק. ברור לי שאתה תבּחר. אין אדם ראוי ממך! “
אברום החזיר לשכנה את הטלפון. הוא ישב ובהה בקיר שמולו. לבסוף החליט לפתוח את המחשב. תיבת המייל שלו היתה מלאה במאות פניות. מכל העולם שלחו לו זכיות בפרסים, באותות ומופתים. הוא זכה בדוקטורט לשם כבוד משתי אוניברסיטאות במזרח אירופה. עיתונים פרסמו עליו כתבות פרופיל. אחד העורכים כתב “זכיתי לראות את אברום פעם אחת, בחטף, מאחורי הגב, ואנצור את הרגע הזה לעד.” מתחת לחלון ביתו התארגנו בספונטניות מאות אנשים, חלקם נשאו שלטים, ושרו את שירי תהילתו. השכנים יצאו למרפסות והצטרפו לשירה הספונטנית, האוהבת, המעריצה: “אב-רום, אב-רום, אב-רום!”.
6. אברום מבקש מאחותו והוריו שיפסיקו
“אפשר די?” אברום ישב אצל הוריו, ואחותו הצטרפה בשיחת טלפון, “אני מודה לכם מאוד על המאמץ. בהחלט עודדתם את האגו שלי. אני מרגיש שעשיתי משהו, שהחיים שלי עד כה לא עברו ככה סתם, שאני גדול מהחיים. ואני אשמח אם זה ייפסק. תודה רבה.”
“תמיד היית חשדן,” אמר אביו, “כשהיית קטן חשבנו שאתה פאראנואיד.”
“הפסיכיאטר שלל את זה,” מיהרה האם להתערב.
“אתה זוכר שלקחנו אותך לפסיכיאטר?” שאל האב, “הדוד המצחיק עם השפם והשיניים הבולטות, היית בכיתה ג’? אמרנו לך שהוא האח האבוד של אמא.”
אברום נאנח. תמיד חשד בדוד עם השפם.
“אבל הפעם זה לא אנחנו,” האם הפרה את השקט, “אנחנו לא מעורבים במה שקורה לך.”
“אז רק את?” אברום שאל את אחותו, “השתגעת? מה את שולחת אלי את כל העולם?”
האחות צחקה. “אברום,” היא אמרה, “נראה לך שאני יכולה להרים משהו כזה? כידוע לך, אני רק מורה בבית ספר יסודי.”
“אתם יותר מדי זחוחים, יותר מדי נהנים מהמצב,” רטן אברום, “אני לא מאמין לכם. אתם מעורבים בזה איך שהוא. בבקשה תפסיקו. זה לא עוזר.”
“אברום,” ענתה האם, “אני מבטיחה לך שאם היינו יכולים להפסיק היינו מפסיקים. פשוט, לפעמים יש צירופי מקרים, הסטטיסטיקה מתחילה לפעול, האקלים משתנה, גלי ענק מופיעים בים, אנשים הופכים ככה סתם למיליארדרים. אז עכשיו אתה הופך למרכז העולם. זה קורה. ואני כל כך גאה בך. תמיד ידעתי שזה יקרה לך.”
“אני הולך,” אברום קם על רגליו, “תעשו מה שאתם רוצים. אני לא משתף אתכם יותר פעולה. אל תצלצלו אלי בזמן הקרוב.”
7. אברום מסייע לנשיא ארצות הברית ומדבר עם חייזרים
הטלפון צלצל וצלצל ואברום לא ענה. מישהו צלצל באינטרקום ואברום לא ענה. מישהו הכה בחוזקה על הדלת ואברום המשיך לשבת בנחת על הספה ולהתעללם. מסוק שחור חג מעל הבניין וממנו השתלשלו חיילי קומנדו אמריקאים היישר לתוך מרפסתו של אברום.
“Avroom?” שאל אחד מהם והושיט טלפון מוצפן, “The president of the US of A!”
לאברום לא היתה ברירה. הוא לקח את המכשיר.
“Yes?”, אברום דיבר בחשש, כי ארבעה חיילים חמושים ושריריים נעצו בו מבטים, “Mister president – this is Avroom talking.”
הנשיא דיבר בלהט – על הברית החשובה שבין העמים, על המחוייבות הנצחית, על החלטתו לבקר את אברום ממש בקרוב.
“Yes, Mister president” אמר אברום.
הנשיא המשיך וביקש להתייעץ עם אברום. הוא שמע עליו דברים מדהימים, על הפרסים שזכה בהם, על יכולת המחשבה החריפה שלו. והיו לנשיא הרבה שאלות – בנושא האקלים, ההגירה הלא חוקית, מדיניות הגרעין, אפילו הפוליטיקה התוך-אמריקאית. אברום ענה מדי פעם Yes, והנשיא אהב את מה ששמע. “אב-רום, אב-רום, אב-רום!” אמר הנשיא בסיום השיחה את הסיסמה שהתפשטה במהירות. “אב-רום!” קראו החיילים שהקיפו את אברום.
השיחה הסתיימה. החיילים טיפסו בחזרה אל המסוק ונעלמו. אברום צנח על הספה. הוא הדליק את הטלוויזיה והנה מהדורת חדשות מיוחדת. בכל העולם, בבתים וברחובות, במכוניות ובמטוסים החלה להשמע הסיסמה המהפנטת “אב-רום, אב-רום, אב-רום!”. המילים הטובות התפשטו במהירות. נאס”א ורשויות חלל ממדינות שונות בעולם החליטו לשדר לחלל את הפסוק, בכל התדרים ולכל הכיוונים.
זמן לא רב לאחר מכן קלטה את השידורים מושבת חייזרים. מסתבר שלמרות הכל אנחנו לא לבד. “אב-רום אב-רום אב-רום!” בשפת החייזרים משמעותו – בנה חללית, טוס לכדור הארץ ופגוש את אברום. וכך עשו. במהירה התמלאו השמיים באורות מנצנצים, ועל העננים הוקרנה דמותו של מנהיג החייזרים. “אב-רום!” הוא אמר, “אב-רום אב-רום!”.
אברום קיבל את פניהם של החייזרים כשהוא יושב על הספה. הם היו שלושה ונראו כמו גבינה שוויצרית, מלאי חורים. הסתבר שהחורים הם החלק החשוב בגופם. אברום נעץ את אצבעותיו בחורים, כי חשב שכך נהוג אצל החייזרים. בתגובה נעצו אורחיו את אצבעותיהם באוזניו ועיניו וגרמו לו לחבלות רציניות. לאחר יצירת המגע הראשון, החייזרים נפרדו לשלום וחזרו לכוכב שלהם. אברום ביקש מאחותו שתיקח אותו לחדר מיון, כי בעקבות המגע לא ראה ולא שמע דבר. אתם שואלים את עצמכם בוודאי – אם אברום לא ראה ולא שמע, איך ביקש מאחותו שתבוא? מסתבר שבעקבות המגע עם החייזרים הצליח אברום לשדר את מחשבותיו לאחרים.
8. אברום שוכב על השטיח בביתו ובוכה
אברום ירד מהספה אל השטיח, נשכב עליו והחל לבכות. הבכי שלו הוריד דמעות מעיניהם של מיליארדי אנשים בכל העולם. אי אפשר היה לשלוט על הבכי. מעתה והלאה הוא נקרא “בכי אברום”. אנשים שהיו נתקפים בבכי אברום המתינו בסבלנות עד שעבר מעצמו, בדרך כלל בתוך כחצי שעה.
בהמשך הופיעה תסמונת “צחוק אברום”, ואז “אכילה כפייתית אברום”, “תסכול אברום”, “כאב לב אברום” ולבסוף “הטלת שתן אברום” (התבצעה בצורה זהה אצל גברים ונשים). תסמונת “שכיבה על הספה אברום” היתה הנפוצה ביותר. מיליארדי אנשים בכל העולם היו נשכבים בסינכרון מושלם על הספה בסלון וממתינים שזה יעבור. אם לא היתה להם ספה – היו נשכבים על שולחנות ומיטות, או נתקפים בחרדת ספה ומתמוטטים.
“איך הגעתי למצב הזה?” חשבו בבת אחת מיליארדי אנשים, וידעו שזאת לא המחשבה שלהם, אלא “מחשבת אברום”, ועליהם להמתין בסבלנות שתעבור, “מה אפשר לעשות? אני תקוע, תקוע לא פחות ממה שהייתי לפני שכל זה התחיל.”
אחיות גדולות החלו לחשוש מ”זעם אברום” של אחיהם. אמהות ואבות חששו מ”זעם אברום” של ילדיהם. רק יתומים חסרי ילדים ואחים העזו להסתובב ברחוב. שאר האנשים הסתגרו בבתיהם. חלקם קשרו את עצמם בשלשלאות לקיר, כדי שלא יזיקו לאחרים.
אברום לא ידע מה עליו לעשות. הוא השתדל שלא לחשוב על שום דבר, כדי שלא לשתף במחשבתו את כל העולם. היא דיכא בנחרצות כל שביב של מחשבה אובדנית. רק זה היה חסר לו, לחסל את האנושות כולה במחי מחשבה לא זהירה אחת. אברום היה האנושות והאנושות היתה אברום.
“די, מספיק,” חשבו האברומים כאיש אחד, “אני לא יכול יותר. אני הולך לדבר שוב עם ההורים.”
האברומים קמו והלכו לחפש את הוריהם. היתומים שבהם מצאו תחליפים. חבטה נשמעה ברחבי כדור הארץ, יש אומרים שסטה ממסלולו, כאשר האברומים התיישבו מול הוריהם או מול תחליף ואמרו, “עכשיו, באמת, אני אפילו לא מבקש שתפסיקו את זה. אני רק רוצה לדעת, רק תגידו לי אם זה אתם, אם אתם אחראים לזה.”
ההורים לא ידעו מה לענות. האברומים נאנחו. “האמת,” אמרו להוריהם, “שאף פעם לא האמנו שייצא מאיתנו משהו. ועכשיו, כשכנראה יצא משהו, אנחנו לא יודעים אם הוא יצא מאיתנו, או מכם, או שאולי שוב לא יצא שום דבר.”
האברומים חזרו לספות והדליקו את הטלוויזיה. האברומים שהיו שדרני טלוויזיה הדליקו טלוויזיה באולפני הטלוויזיה ושידרו את עצמם צופים בעמיתיהם שצופים בעמיתיהם, עד שכל העולם הדהד בצליל אחד, גבוה ומטריד.
9. אברום נותן תקווה לאנושות
המצב היה עדין. לאברום אסור היה לחשוב יותר מדי. עדיף גם שלא יתעטש, לא ירצה לאכול בוטנים ולא ייצא מדירתו. כל מעשה כזה היה עלול לחסל חלק מהאנושות. ביבשות מסוימות החלו להופיע דיווחים שגם קופי אדם, זאבים ותנים הפגינו תסמונות אברום. אברום היה צריך להזהר איפוא שבעתיים. הוא הפסיק להשתמש במזלג וסכין לטובת חיות חסרות ידיים. הוא חיפש בקדחתנות שיטה לחיות לנצח. איש לא יכול לנחש מה יקרה אם ייפצע או יחלה במחלה קשה. האם “תסמונת מוות אברום” תשחרר את האנושות או תמחק אותה?
“אפשר להגיד שאני אדם יוצא דופן,” חשב אברום ואיתו האברומים, “אולי כדאי שאטפח על שכמי. לא בכוח, בעדינות – יש אברומים שרגישים מאוד באיזור השכמות. בעדינות אפשר לטפוח ולומר (לאט, יש אברומים שקשה להם לדבר מהר) שבכל זאת יצא ממני משהו. שהגעתי לאן שהוא, שאני מודל לחיקוי.”
אברום השתתק ומילותיו התגלגלו על פני הרים וגבעות, ימים ומדבריות. מלבד הסינים, שדיברו אברומית בסינית, כל שאר העולם דיבר אברומית בעברית ולא הבין מה אמר. תינוקות בני יומם צרחו את הרגשות המתאימים. עצי אקליפטוס הניעו את ענפיהם לפי הקצב.
לאט, כמו גולם שמנסה לברוח מקוריו, שוב ניסה אברום לשנות את הגורל שנגזר עליו. הוא רצה להיות מיוחד, להרחיק את עצמו מן הקהל, לבדל את עצמו מן האברומים. הוא לא היה בטוח אם תסמונות אברום שלו מגיעות מאברום המקורי, או מהאברומים החדשים. לעתים אברום יושב ומחשבה עלתה במוחו, והוא לא ידע אם הוא הגה אותה, או אולי הוא אחד מהאברומים, והאברום המקורי הוא שחשב אותה.
אברום צלצל לאחותו. “תגידי משהו שאני לא אמרתי,” ביקש ממנה.
“תגיד משהו שאני לא אמרתי,” היא אמרה.
“אני מבקש, זה חשוב לי, אל תצחקי,” ענה.
“אני מבקשת, לי זה חשוב, אתה אל תצחק.”
זה לא היה הדהוד מושלם, צפה מחשבה במוחו של אברום, היא אמרה משהו קצת שונה, יש תקווה.
“זה לא היה הדהוד מושלם!” אמרו מיליארדי אנשים לאחותם, “אמרת משהו שונה, יש תקווה.”
“זה כן היה הדהוד מושלם!” ענו מיליארדי אחיות, “לא אמרנו משהו שונה. אבל תמיד יש תקווה.” “תודה,” אמר אברום וחשב שאולי באמת יש תקווה. ומיד היתה בעולם תקווה.
או תסמונת תקווה.
תצלום: אריאל נשרי
