בתחילת בוקר גשום ראיתי אותו במעלה רחוב בוגרשוב, הלאה מן הים, בצד ימין, יושב על ספסל עץ חוּם. יחד אתי שמה לב אליו אישה נוספת שגרפה מים בנחישות מריצפת הבטון של מספרת כלות אופנתית וחששה פתאום, משהבחינה בו, שתתיז עליו. אך מיד נרגע מבטה, שכן לא היה זה בדיוק אדם, אמרו עיניה, ואם יטפטפו עליו כמה טיפות אולי יהיה בכך כדי לסלקו.
אני ראיתי אותו מבעד לזגוגית של מונית. כמו סיפור. תחילה את ידיו הרושמות בלהיטות דבר-מה בפנקס.
קינאה ריתקה את עינַי; מה יש לו לרשום שם בשעת בוקר כזו, במהירות, בשטף המטיח את האותיות זו בזו ומצמידן בחוזקה כאילו היו המון אדם על מדרגות נעות? אולי דִמיין לו ממש עכשיו אצבעונית נמלטת מקרפד על גל מים אדיר המאיים להטביעה, הקצף הסבוני הדלוח של סלון הכלות אינו אלא געש מסחרר של נחל במפנה הערוץ, תמונות נשים שתסרוקתיהן מוקפדות ותכשיטי פנינה שזורים בהן מזכירות במהופך את גסותו של האדון הירוק ומסמנות ממה כדאי לברוח ולאן יש להפנות באומץ את המבט…
אך אז ראיתי את שתי הנוצות, זו הלבנה וזו החומה. הן נתלו מכובע הצמר שחבש על אוזניו. פנים חיוורות, ארוכות מעט, רישוּמיוֹת, בגדים חוּמים של חורף, גבות מוגבהות, מבט תוהה מופנה לצפון-מערב… לולא נוצות היונה או האווז הללו (מניִן לו נוצות של אווז כאן? אבל הן גדולות מכדי להיות של יונה), לולא הנוצות היה נראה כקלישאה של סופר ותיק ומכובד, אם כי קצת דהוי ומרוחק מן הבריות, הממתין למישהו שנועד לציירו… הבטתי בו באריכות, במשך כל הרמזור, מוגנת מפני הקור, קרבַי צוהלים על ההזדמנות; הנה, כך ארמה את חוסר יכולתי לברוא לאחרונה, ומתוך מיטב המציאות אוכל לרשום אותו, פרט אחר פרט, כבדיה.
