האח והידד. אני צריך כנראה לשמוח שהמשטרה שחררה אותי, שאחי סלח לי ושזהבה והאנשים שלה – לא שיערתי שכל כך הרבה אנשים מסייעים לה – זהבה הבינה שאני באמת בחור תמים, לא פושע ולא גנב. כלומר, אולי עובר קצת על החוק, אך אף פעם לא בכוונה לפגוע במישהו. ואם במקרה יוצא לי לפגוע בחוק או במישהו, אני משתדל להתנצל. ואם אני שוכח להתנצל – מה אפשר לעשות במקרה כזה? הבן אדם שכח.
אני אתחיל מההתחלה. ואני קצת מתלבט מאיפה בדיוק להתחיל. אני מכיר את זהבה שבוע בדיוק, כך שכדאי אולי ללכת עוד קצת אחורה בזמן, למשל שבועיים. זה היה יום שישי אחרי הצהריים. אני ישבתי בבית ופיצחתי גרעינים. למחרת, יום שבת, לא קרה שום דבר מעניין. אפשר להגיד שבזבזתי את הזמן. לפני שבוע צלצל אלי אחי, אריה, ואמר שיש לו ג’וב בשבילי.
שמחתי. אריה יודע שאני זקוק לעבודה.
“דב,” אמר לי אריה, “אני רוצה לספר לך על זהבה.”
“זהבה פרידמן-חיוּת, שהיתה איתנו בבית ספר?”
“לא. אתה לא מכיר את הזהבה הזאת. אתה שומע?”
“כן.”
“דב, אתה לא חייב לענות. זאת שאלה רטורית.”
“אוקיי.”
אחי נאנח. “זהבה שאני מדבר עליה נולדה באמריקה בשם גולדה. בילדותה היא כונתה גולדי וכשעלתה לישראל שינתה את שמה לזהבה. היא אם לשישה ילדים ואשת איש. אני מכיר את אחיה, זאביק.”
“זאביק שהיה תמיד הולך עם כל התחתונים בחוץ והחולצה מקומטת?”
“לא.”
“ברוך השם. אף פעם לא אהבתי אותו.”
“גם אני לא. אתה שומע?”
לא עניתי. זאת שאלה רטורית.
“הלו?” אמר אחי אריה.
“אני כאן.”
“יפה מאוד. אז אתה שומע?”
לא עניתי.
“הלו?”, אמר אחי אריה.
“אז מה זאביק וזהבה רוצים?”
“תשמע. זהבה אמרה לזאביק למצוא מישהו פשוט, הדיוט כמו שאומרים, שמוכן לעמוד הרבה שעות בשמש בלי לשאול יותר מדי שאלות ולהרוויח המון המון כסף.”
“אני יכול!”
“אני יודע, לכן חשבתי עליך.”
וכאן סיפר לי אחי אריה סיפור פתלתל, שלא לגמרי הבנתי, על זאביק, אחיה של זהבה.
מסתבר שזאביק החליט להקדיש את זמנו לתנועת חב”ד הידועה. הוא התנדב לעמוד בדוכן שבו מניחים תפילין ומקיימים מצוות במטרה להושיע את עם ישראל ולקרב את הגאולה. לא פשוט לעמוד בדוכן כזה. לעתים השמש קופחת ולעתים הרוח נושבת. חום וקור, רעב וצמא. ובעיקר, מכיוון שלא נשא אשה ולא נולדו לו ילדים נשלח זאביק לעמוד בדוכן שהוצב הרחק הרחק, בקצה הארץ, ליד מלונות ים המלח. באים התיירים לנפוש ולטפל בפגעי העור? שיטפלו גם בפגעי הנפש! מלח על הפצעים? תפילין על הזרוע! ים המוות? עם ישראל חי!
זאביק יצא פעמיים בשבוע השכם בבוקר מירושלים לים המלח כדי לעמוד על משמרתו בדוכן. ובאחד הימים פסע כמה צעדים מהדוכן והתיישב על קפל קרקע כדי לאכול את כריך הבוקר. ובעודו יושב פשפשה ידו באדמה, חפרה וחפרה והנה גוש כתום-צהוב. זהב! זאביק התפלא כל כך עד שפיסת כריך נתקעה בגרונו והוא החל להשתעל ולהשתעל, כמעט נחנק. החרחור היה כה חזק עד שאנשים שעמדו על שפת הכביש שמעו את הקולות ומיהרו להצילו. עד ששכך השיעול כבר ראו את פיסת הזהב שבידו והבינו כולם כי יש זהב בצדי הכביש והחלו לדבר בהתרגשות.
זאביק רצה לשמור לעצמו את יתרון הראשוניות ולכן הסתער על ערימת העפר שכבר חפר בה, וגילה גוש זהב שני, גדול עוד יותר מהראשון. שני גושים! די והותר ליום אחד. זאביק שב וחזר לביתו. כלומר, לביתה של אחותו זהבה, שם הוא גר בחדרון קטן עד שיסתדר בחיים. כלומר, לנצח. אלא שכעת, עם שני גושי זהב, האם עתיד חדש הפציע עבור האח?
“ומה זה קשור אלי?”
“לא קשור. רק סיפרתי לך את מה שזהבה סיפרה לי. היא רוצה לפגוש אותך. עכשיו. רד למטה, אני מגיע עוד חמש דקות לאסוף אותך בטנדר.”
נסענו לזהבה. כדאי אולי להזכיר שלבעלה קוראים צבי. וכך יצא שכאשר הגענו אליה כדי לדבר על ההזדמנות העסקית, היינו ארבע חיות – צבי, זאביק, אריה ודב – ועוד שישה ילדים שאת שמותיהם לא גילו לי. משום מה קיוויתי שיהיו להם שמות של פרחים.
“שלום לך, גברת זהבה,” פתחתי ואמרתי. “שפע וברכה לך, לבני ביתך, לילדייך שיחיו ויזכו למצוות, לחופה וקידושין במהירה בימינו ואִמרו אמן.”
איש לא אמר אמן. זהבה הסתכלה עלי כאילו אני קוף שהחל לדבר. השתיקה הפריעה לי ולכן המשכתי.
“וברצוני לברך בזאת את אחיך היקר, גבר שבגברים, מהר שלל חש בז, הראשון למצוא שני מטילי זהב בערבות ים המלח. אם ירצה השם, תמצא זאביק גם כלה מזהב ותחיה איתה באושר ועושר.”
זהבה הסתכלה בכעס על אחי אריה. “אתה סיפרת לו?” היה לה מבטא אמריקאי כבד.
“אסור?”
“אתה לא רואה שהוא אידיוט?” היא אמרה אִידִיוֹט, כמו שמבטאים באנגלית. “הוא עוד יתחיל לדבר.”
“אל תדאגי,” הבטיח אריה אחי, “הוא שוכח מהר.”
“שוכח מה?” שאלתי.
פניה של זהבה התרככו. “אוקיי, טֶדִי-בֶּר,” היא אמרה. “הבנתי שאתה איש עסקים מצליח ומבין עניין.”
“איש עסקים? אני?”
“אתה, דב. אתה תצליח מאוד בעסקי המזון.”
“מזון אני אוהב.”
“או, אתה רואה? בעזרת השם בקרוב יגיעו אליך שפע וברכה.”
“אמן.”
אריה אחי, זאביק וצבי המהמו גם הם אמן. הילדים לעסו את ארוחת הערב שלהם בדומייה.
“דב, אני רוצה שתעזור לי להקים עסק,” המשיכה זהבה. “אתה תסע עם זאביק לים המלח. שמעתי שעומדים להגיע לשם אלפי אנשים. אלפֵי! אתה שומע? אפשר להרוויח המון כסף אם רק תמכור להם שתיה וכיבוד קל. דוכן ועוד דוכן ועוד דוכן. אוקיי? אנחנו נעזור לך.”
הסכמתי. למחרת הגעתי מוקדם אל זאביק ויחד נסענו לים המלח כדי לעשות סיבוב היכרות ראשוני עם השטח. למען האמת קצת התאכזבתי. הדרך היתה ארוכה מדי והמזגן באוטובוס היה מסריח.
“יכול להיות יותר גרוע, נשמה.” עודד אותי זאביק. ובאמת, כמו שאומרים, המצב הדרדר. הגענו לאיזור המלונות ולא ראינו איש. הכבישים היו ריקים. הנוף היה חום ודומם.
“איפה אלפי האנשים שמחפשים זהב?” שאלתי את זאביק, “למה הם לא פה? בשביל מי נקים דוכן ועוד דוכן ועוד דוכן?”.
“מוקדם, נשמה,” ענה לי זאביק. “קודם נמצא את הזהב ואז יבואו. אל תדאג.”.
הלכנו לבקר בדוכן של חב”ד. חברו של זאביק בירך אותנו לשלום. “כאן,” אמר זאביק, “כאן זהבה רוצה שתמכור אוכל ושתיה.”
הסתכלתי סביב ולא ראיתי שום דבר מיוחד. “למה כאן?” שאלתי.
“למה לא?” שאל זאביק.
“אתה עונה לי בשאלה?” שאלתי.
“אתה הוא השואל.” שאל זאביק.
“עכשיו אני הוא. קודם אתה היית הוא. אתה מוכן בכל זאת לענות לי – למה דווקא כאן?” שאלתי.
“בוודאי,” אמר זאביק. “זה פשוט. כי כאן אני אוכל את הכריכים שלי.” לא המשכתי לשאול. שתקתי והבטתי אל ים המלח שבמרחק.
“נשמה,” זאביק המשיך. “אני צריך להתחיל את המשמרת כאן בדוכן ואני נאלץ לנטוש אותך. תבדוק כאן את השטח אם אתה רוצה, ואז כדאי לך ללכת לתחנת האוטובוס הקטנה שם ממול, אתה רואה? כך תוכל לחזור לביתך ולהתכונן לשבוע הבא.”
מה יש לי לבדוק את השטח? סתם שטח. “אפשר למצוא כאן זהב?” שאלתי בחיוך.
“מוקדם מדי,” ענה זאביק בפנים רציניים, “בקושי בוקר. תגיד, נשמה, כמה זמן יקח לך לארגן דוכן קטן, שיכול להאכיל ולהשקות מאה-מאתיים אנשים ביום? יכול להיות כבר מחר-מחרתיים?”. הבטחתי לו שיכול להיות והחלטתי ללכת כמה צעדים הצידה כדי להטיל את צרכיי לפני הנסיעה הארוכה.
הלכתי אולי עשרה צעדים עד שנפלתי על תלולית עפר. אולי הסתנוורתי מהשמש שזרחה מעל הים. התיישבתי על האדמה והנה משהו מנצנץ מתוך התלולית. גוש זהב. לא להאמין.
“מצאתי! מצאתי!” צעקתי לכל הכיוונים. זאביק הגיע בריצה. “אידיוט!” הוא אמר ומיהר לתלולית סמוכה כדי להוציא ממנה את הגוש השני. אך כמובן שאי אפשר לעצור רכבת שיצאה מתחנתה. משום מקום החלו להופיע אנשים. עוד ועוד. בתוך דקות פשטו על השטח כמה עשרות מחפשים. עובדי המלונות נטשו את משמרותיהם ובאו. שני טרקטורים החלו לחשף את השטח. מכל העברים נשמעו הקריאות “מצאת? מצאת?”.
צלצלתי לאחי ואמרתי לו שיבוא עם טנדר מלא בכיבוד ושתיה קלה. הוא הופתע אך הגיע במהירות ובתוך שעה חיסלנו הכל. זה היה משהו. אחי טפח על שכמי ואני טפחתי על שכמו. זאביק התקרב ושנינו טפחנו על שכמו והוא החזיר לנו וטפח על שכמנו. קראנו לחבר מחב”ד שיתקרב אלינו ושלושתנו טפחנו על שכמו. הוא לא החזיר לנו טפיחה. היינו מרוצים מעצמנו והחלטנו שעשינו את היומית שלנו. נכנסנו לטנדר ונסענו לביתה של זהבה, לחלק את השלל.
צבי פתח את הדלת. נכנסנו וראינו את ששת הילדים יושבים לשולחן ואוכלים בדומייה.
“שלום גברת זהבה ואדון צבי,” אמרתי. “למען האמת לא האמנתי שיש זהב בארץ ישראל, מונח כך סתם בעפר. אולי באמת קורים ניסים.” הרמתי את שקית הפלסטיק הגדולה שהחזקתי בידי, ושפכתי על השולחן את כל המזומנים ששילמו לנו.
“וכפי שסיכמנו, זהבה,” המשכתי, “קחי חצי ממה שהרווחנו היום. טיפ עסקי מדהים נתת לי. עכשיו, בנוגע לעתיד – “
זהבה הרימה את ידה כדי להשתיק אותי. בעלה ספר את הכסף והדיבורים שלי בלבלו אותו. חיכינו בדומייה עד שהוא סיים, רשם את המספר ובדק אותו פעמיים.
“בנוגע לעתיד,” אמרתי, “כלומר החל ממחר, נצטרך לקנות מלאי, וזה עולה כסף. אז אם אתם בביזנס, ואתם בביזנס, כמובן, תעזרו לי בבקשה בעלויות.”
“הוא אידיוט,” אמרה זהבה, “אני אסביר לו לאט?”
“אני אסביר לו,” אמר אחי אריה ופנה אלי: “נכון הזהב? זאביק היה צריך למצוא אותו. לא אתה, וגם לא היום. מחר או מחרתיים.”
“מחר או מחרתיים!” שאגה עלי זהבה, “כשחמישה טנדרים נוסעים מירושלים!”
היא סובבה את פניה בייאוש והסתכלה על הילדים האוכלים.
“אני מציע שתלכו עכשיו,” אמר צבי, בעלה.
יצאנו בשקט. “אל תדאג,” אמר לי אריה אחי, “עד מחר היא תרגע ונחזור לביזנס.”
דיברנו אצלו בסלון עד אמצע הלילה ונרדמתי על הספה.
לפנות בוקר ניער אחי את כתפי בתקיפות. “מהר. אתה חייב להתלבש ולהסתלק מפה, יש לי ילדים קטנים, דב. קח את הטנדר שלי וסע רחוק. אני אשתדל להיות איתך בקשר.”
לא הספקתי אפילו לשתות קפה. בתוך חמש דקות הייתי בטנדר, נוסע לשום מקום מוגדר. זהבה צלצלה אלי: “דב, אתה גנב. אתה פושע קטן. אתה כפוי טובה. אל תדאג, אנחנו נמצא אותך, בעזרת השם!”. לא הספקתי להגיב והיא ניתקה.
זאביק צלצל אלי: “דב, נשמה, למה עשית את זה? אתה לא יודע עם מי אתה מסתבך. אם תחזיר – הכל ייסלח לך.”
“להחזיר מה?”
“את גוש הזהב, תמים שלי. את הגוש של זהבה, שלקחת. אתה יודע כמה תכשיטים זהבה היתה צריכה להתיך כדי לייצר אותו? היו שלושה גושים ועכשיו יש רק שניים. דב, במקום שבו משיבי גניבה עומדים גם גנבי זהב גדולים, אממ, לא חשוב.”
זאביק ניתק את השיחה. עצרתי בצד הדרך. הפכתי את כל הכיסים, חיפשתי בתיק. לא מצאתי זהב. ניסיתי לשחזר את צעדיי: הלכתי לצד הדרך, נפלתי על תלולית, משם הכל התערפל.
חזרתי למכונית ופתחתי את הרדיו. קריין סיפר בקול עמוק וחמור שהמשטרה מחפשת אחריי, בחשד שהמצאתי את הבהלה לזהב בים המלח. תיארו אותי כגבר עב כרס ומקריח. אני? הקרחת שלי עוד לא מורגשת. חוצפה של שוטרים.
הטלפון צלצל. זה היה זאביק. “שלום, דב? רציתי לעדכן אותך שמצאתי את הזהב. הוא התגלגל ליד המיטה שלי. הכל בסדר, ברוך השם! זהבה לא כועסת.”
הוא ניתק לפני שיכולתי לענות. צלצלתי לזהבה והיא לא ענתה. צלצלתי לאחי והוא לא ענה.
צלצלתי למשטרה והם ענו. ניתקתי. לפחות אני יודע שהטלפון לא מקולקל.
לאן אפנה? הטנדר משך אותי לים המלח. עד שהגעתי השמש כבר עלתה. פקקים אדירים הפרידו ביני ובין תלולית העפר. איש לא הקשיב להודעת המשטרה. אלפי ואולי אפילו מיליוני מחפשי זהב הגיעו לתלולית שלי כדי לשנות את גורלם.
עצרתי את הטנדר והמשכתי ברגל. כבר מרחוק יכולתי לראות את הדוכן של חב”ד ולצידו אחד, שניים, שלושה… שישה דוכנים של אוכל ושתיה. מרשים מאוד. גבר עב כרס וקרח, והפעם באמת, ניהל את הדוכנים ביד רמה.
“שלום, אדוני,” אמרתי לו. “אתה מטעם זהבה?”
“אתה דב?” הוא שאל אותי. “הזהירו אותי לא לדבר איתך.”
“אני דב,” אמרתי. “ומי אתה? תני לי לנחש איזו חיה אתה.”
“חיה? אני נתן.”
“סתם נתן?”
“סתם נתן, שהולך להיות עשיר כקורח.”
“אתה צריך עזרה?”
“לא. אני מסתדר עם ההצלחה שלי.”
זאביק הגיע מכיוון חב”ד ומשך אותי בידו. “דב, אל תעשה בעיות,” הוא לחש לי. “עדיף שתלך.”
לא היתה שום סיבה שאלך. זאביק צעק: “הוא כאן, המבוקש מספר אחת”.
שני שוטרים הגיחו מאחוריי, עיקמו את ידי לאחור והכניסו אותי לניידת. לא היו להם ראיות נגדי וכעבור יום שוחררתי. יכול להיות שבתנאים מגבילים, לא הקשבתי. אחי אריה הגיע לאסוף אותי עם הטנדר שלו.
“הייתי צריך לנסוע עד ים המלח באוטובוס כדי להחזיר את האוטו,” הוא התלונן. “אבל אני לא מתלונן. אתה אחי.”
המשכנו לנסוע בדומייה. “אתה חושב מה שאני חושב?” שאלתי. בין אחים יש ממש טלפתיה לפעמים.
“מה, שנקים מחר את הדוכנים שלנו מאה מטר במעלה הכביש ונעשה קצת כסף?”
“אה, רעיון טוב,” אמרתי.
“אז מה אתה חשבת?”
“אפשר לקנות מגש פיצה בדרך.”
“גם רעיון.”
המשכנו לנסוע בדומיה.
תצלום: ליאב עציון
