בהמשך למנחה המוזיקלית שכתב באך למלך פרידריך השני
רקע קצר לפני שמתחילים:
אני לפני חודש ומשהו הייתי בחנות-מכולת של משפחה. חחח לא קוראים לה מכולת בוריס. אנחנו “עין הפנינה” ואנשים יודעים אצלנו, תגיד “עין הפנינה” הם יכוונו אותך אלינו. סבתא שלי אהבה פנינים. מלאכותיות כן? כסף לא היה רק כסף לפלסטיק. אז מן הסתם קראנו לחנות-מכולת על שמה.
שומעים אני בקיצור הייתי בחנות-מכולת ונכנס איש עצבני משהו עם משקפי שמש ושאל אותי “אתה בוריס?” אמרתי כן. אני לא מסתיר כלום. “עין הפנינה” זה לא שם שלי אישית. מותר לשים על חנות-מכולת איזה שלט שרוצים כל עוד לא כותבים “קוקה קולה חנות מפעל” למשל.
“כן, אני בוריס, מה אפשר לעזור?” לא הראיתי כלפי חוץ את התלבטות הפנימית. אני שחקן פוקר טוב מאוד. שום שריר לא זז בפנים שלי.
“המנהיג מגיע עוד חמש דקות,” אמר לי איש העצבני, “המנהיג-מנהיג שאתה רואה כל יום בטלוויזיה. הוא בא לקנות לעצמו אוכל רגיל בחנות מכולת רגילה. אתה תתנהג כרגיל. אל תתחנף יותר מדי, אני אומר לך מניסיון שזה לא עובד עליו. הוא בא, לוקח משהו ממדף, משלם והולך. קח ממנו בדיוק את כסף שאתה לוקח מכל בן אדם רגיל שנכנס אליך. יהיו מצלמות. אחר כך, כשמצלמות ילכו, אתה יכול להחזיר לי את כסף. בכל זאת קיבלת פרסום בחינם.”
אני שתקתי. מה יש לי להתווכח כשהכל נקבע בטח כבר כמה שנים מראש. בתאריך זה וזה יבוא מנהיג לחנות-מכולת “עין הפנינה” ויקנה משהו מבוריס. בכל יומנים של שירותי בטחון כתוב כבר כמה שנים “בוריס, תאריך כלשהו”. שלושה חיילים של מודיעין כבר בדקו אותי מכל כיוונים. אולי האקרים פרצו למחשבים שלי. בהחלט יכול להיות. בזמן אחרון אינטרנט נחלש.
“אתה איתי, בוריס?” שאל איש העצבני, “אני סומך עליך שתטפל במנהיג שלנו כמו שמטפלים בכל אחד אחר. שום דבר מיוחד. ועוד משהו: תעשה מבטא כבד.”
“מבטא?”
“אתה רוסי, נכון? אני סתם שואל. ראיתי את תעודת-לידה שלך. מנהיג שלנו רוצה להראות שאין לנו שום בעיה עם רוסים. אנחנו אוהבים רוסים והם אוהבים אותנו. אנחנו מקבלים את זר ואחר. תעשה מבטא ממש חזק. אם אתה לא מבין מילה או שתיים אל תפחד לשאול. ספסיבה, בוריס? ספסיבה? אנחנו רוצים שתהיה אותנטי.”
“ספסיבה, במבטא אני טוב.”
“יופי, בוריס. תיישר קצת את הגב שלא יצלמו אותך עומד עקום. ותחייך רגע. לא, עזוב, אל תפתח את פה. אתה לא פוטוגני שם. מוכן? תזכור – לא סתם בחרנו בך. היו לנו הרבה מועמדים אחרים. שלוש, שתיים, אחת – היכון לכניסת מנהיג!”
מנהיג שלנו נכנס ואחריו נדחקו הרבה אנשים אחרים. הוא נגע בקוטג’ ובלבן, ליטף לחמים, טעם מזיתים. הוא היה ממש אחד מעם, משלנו. הוא בחר בסוף בגבינה צהובה פשוטה והגיע איתה לקופה.
“בחירה מצויינת, אדוני,” אמרתי וכדי להיות בסדר מייד הוספתי: “ספסיבה, ספסיבה, גוספודין.”
“יש לי שאלה אליך,” אמר מנהיג, “אתה טיפוס עממי, נכון? נניח שאני לוקח גבינה צהובה פשוטה כזאת, ואיתה את זה ואת זה ואת זה – [מנהיג שלף ממדפים קמח, שקית בוטנים וחבילת מסטיקים] – איזה תבשיל מדהים אפשר לרקוח מכל חומרים אלה?”
“שאלה לא פשוטה, גוספודין,” אמרתי במבטא כבד, “אני יכול לחשוב עליה ולחזור אליך?”
מנהיג הסכים. הוא לחץ את ידי בחום ומצלמות תקתקו. הוא יצא והלך לכיוון מספרה של עוזי. איש העצבני נכנס שוב. “אתה מחזיר לי עשר שקל ותשעים אגורות?” הוא אמר.
כאן מסתיים רקע ומתחיל סיפור שרציתי לספר:
בעצם עוד קצת רקע על דברים שקרו לפני סיפור:
אני הרגשתי מחוייבות אישית וגם לאומית. נכון שטלוויזיה בחנות-מכולת היתה פתוחה עד ערב, ואחר כך גם בבית השתקתי את אנט וז’נט, תאומות שלי, כדי לראות אם מראים אותי מוכר למנהיג ולא הראו. בכל זאת אני חושב שאמשיך לבחור במנהיג למרות שהבטיחו שיראו ולמרות שהפסדתי עשר שקל תשעים. נכון שמנהיג אחראי על מדינה וכל מה שקורה בה, כולל חנות-מכולת שלנו. אבל ידוע שתקשורת אצלנו מתנגדת למנהיג והם לא ירצו להראות צד חיובי שלו.
ולכן בכל זאת הרגשתי מחוייבות, כי מנהיג שלנו סומך עלי. בלילה אמרתי לאשתי שאני לא אישן ולא אנום יותר עד שאכין תבשיל עממי לפי בקשה של מנהיג.
“אם חיילים יכולים לחיות בזבל ולשמור עלינו שם למעלה, אם ממשלה יכולה לשבת שבועות בלי הפסקה ולהגן עלינו גם אני צריך לתת את חלקי! מנהיג ביקש תבשיל מדהים מגבינה צהובה, קמח, בוטנים ומסטיקים? מנהיג יקבל!”
“ספסיבה,” אמרה לי אשה בקול עייף, “אני רק מודיעה לך שמנהיג לא יפגוש אותך יותר בחיים. אתה תכין תבשיל ולא יהיה למי לתת. יש חוק ידוע – מנהיג לא נכנס לאותה חנות-מכולת פעמיים.”
כעסתי מאוד ולא עניתי לה. ואז כן עניתי לה: “מן הסתם מנהיג יודע מה הוא מבקש. מן הסתם שירות בטחון לא סתם בחר ב”עין הפנינה”. מן הסתם יש קובץ סודי במרתף של ממשלה וכתוב בו שפקידה תמר או שם אחר תצלצל לבוריס בתאריך זה וזה ותבדוק תבשיל מדהים.”
אשה שתקה, אולי נרדמה. גם אני שתקתי. ואז החלטתי לא לשתוק יותר: “מזמן רציתי להגיד לך שדברים לא קורים מעצמם. יש סיבות ויש פקידים שיודעים את הסיבות. ועכשיו אני הולך לחנות-מכולת ומביא מצרכים ועובד בלי הפסקה ולילה טוב ונדבר מחר.”
יצאתי לחנות-מכולת והבאתי מצרכים. כל לילה עבדתי על תבשיל. חיפשתי גם באינטרנט ואם להגיד את אמת גם כתבתי שאלות בכל מיני אתרים. וכדי שלא ידעו אויבים על מה אני עובד לא כתבתי בדיוק מה מצרכים. לא כתבתי למשל “חבילת מסטיקים”, רק מרכיבים אחרים.
בבוקר מוקדם אשה רצה בבהלה למטבח.
“מצטער באמת,” אמרתי לה, “נפלה לי ערימת צלחות מידיים ונשברה על רצפה. לא התכוונתי להעיר אותך. שימי לב ותסתכלי על רצפה – זה צלחות שאמא שלך קנתה לנו פעם. אלה שלא אהבת.”
“אם כך הכל בסדר,” חייכה אלי אשה, “ואפילו תודה ששברת. ואני רוצה גם לומר שאני מעריכה מאוד את כוח רצון שלך ושאתה כמו חיילים שומר על מנהיג שלנו.”
“ואני רציתי להתנצל על דברים אישיים לכאורה שנאמרו כאן אתמול, הכל היה מאהבת מולדת.”
התחבקנו ונתתי לה לטעום מתבשיל מדהים. ברוח התפייסות אשה התאמצה ואמרה שתבשיל-מדהים הוא באמת מדהים. התחבקנו שוב. היא הלכה לעבודה ואני התלבשתי יפה ונסעתי לירושלים.
כאן באמת מסתיים רקע ומתחיל סיפור שרציתי לספר:
בכניסה בירושלים יש בדיקה בטחונית.
“זה בסדר,” אמרתי למאבטחים, “זה תבשיל שהכנתי לפי בקשה מיוחדת של מנהיג. וזאת הצעת הגשה: המסתי מסטיקים על מצע של בוטנים וגבינה צהובה ופיזרתי קמח. אם מנהיג רוצה גיוון, חשבתי גם על הצעות אחרות. זה ביני לבינו.”
מאבטח ראשי לא היה בטוח מה נוהל להכנסת מִנחה למנהיג. הוא דיבר בקשר ואני ישבתי ליד מכונת שיקוף ושמעתי איך מפקד שלו שואל מפקד אחר מה עושים.
“תזכיר לי מה זה?” פנה אלי מאבטח, “מבקשים ממני בַּקשר לתאר את מִנחה שלך.”
“תבשיל מדהים, תבשיל עממי, בקשה מיוחדת ממנהיג,” עניתי. “תגיד למפקד לרדת למרתף ולחפש את קובץ על בוריס מ”עין הפנינה”. אני כבר כמה שנים נמצא אצלכם בבדיקות. תשאל פקידה תמר או שם אחר.”
“תוכל לבדוק אם תמר הזמינה תבשיל רוסי?” סיכם מאבטח את דברים שלי למפקד שלו.
“תמר מקומה ראשונה או תמר מאגף ההוא?” שאל מפקד בקשר.
מאבטח הסתכל עלי וחיכה לתשובה.
“לא יודע קומה,” אמרתי, “היה גם איש העצבני. תגיד לו בוריס, ספסיבה, גוספודין אבל במבטא כבד.”
מאבטח דיבר בקשר: “כנראה תמר מאגף ההוא. הוא דיבר כנראה עם אלי, עצבני הזה. שאני אקרא לו לכניסה?”
“אלי במשימה סודית בחו”ל. קח את מנחה ותשלח את בחור לדרכו. תגיד לו שנטפל בזה.”
מאבטח פנה אלי. “תודה, בוריס, תניח מנחה כאן ואנחנו נטפל בה.”
נפרדתי בצער מתבשיל וחזרתי לחנות-מכולת. בערב, באמצע סגירה של חנות מכולת הגיעה אשתי.
“אני גאה בך, בוריס,” היא אמרה.
“ואני גאה בך, אשתי,” אמרתי, “אם תרצי אני אכין גם לך תבשיל מדהים.” ברוח התפייסות היא הסכימה. התחבקנו, לקחתי את מצרכים הדרושים והלכנו הביתה.
תצלום: רונית פורת
