ז’ן-פול כהן, עולה חדש מצרפת, נכנס לראיון עבודה בחברת ריסוס נגד ג’וקים. ז’ן-פול נמצא כבר כמה חודשים בארץ ועדיין לא מצא עבודה. הוא חייב לעשות הכל כדי להתקבל.
המראיינת, ציונה, כבת חמישים, נוהגת לנשוף בזוויות פיה כדי להעיף שערות סוררות שמצמצמות לה את שדה הראיה.
ציונה: שמך? שמך בבקשה? איך קוראים לך?
ז’ן פול: ז’ן פול כהן, עולה חדש בא מצורפַת, טוב למות בעד ארצנו, בבקשה תודה.
ציונה: מה מתוך זה שם פרטי?
ז’ן פול: ההתחלה בבקשה תודה.
ציונה: [רושמת] אני מבינה, ז’נפו, מ-ב-י-נ-ה, כן?
שמע, ז’נפו, אתה יודע מה אנחנו עושים כאן? אנחנו מרססים, מ-ר-ס-ס-י-ם, ז’נפו, הורגים וקוטלים ג’וקים ות-י-ק-נ-י-ם, ז’נפו. הלקוח מזמין, ואנחנו – פססס פססס פססס, הורגים אותם.
[ז’ן פול מנענע בראשו בהבנה.]
ציונה: זה חשוב שתדע, ז’נפו, כי יש אנשים שלא מוכנים לעבוד בזה. אתה צמחוני, ז’נפו?
ז’ן פול: אני מחפש עבודה, לא צמחונים, בבקשה תודה. אני רוצה לעזור לכל בני האדם, אני רוצה עולם טוב יותר, רוצה להרוג את כל הז’וקים!
[ציונה נראית מרוצה. היא מחליטה להקשות עליו.]
ציונה: ז’נפו, אתה יודע שזאת עבודה קשה. קליינטים לא קלים.
ז’ן פול: הז’וקים?
ציונה: לא, לא, לא, ז’נפו, הקליינטים, הלקוחות, האנשים, הם הולכים, חוזרים, צועקים – בלגן, ואתה פססס פססס כל הזמן.
ז’ן פול: לא בעיה, בעזרת השם, יהיה בסדר אחי, מסתדרים, בבקשה תודה.
[שקט. לא ברור אם ציונה בוחנת עדיין את ז’ן פול, או שמחשבה חדשה הסיחה את דעתה. הפאוזה ארוכה מדי וז’ן פול נשבר.]
ז’ן פול: פרדון, אבל אני רוצה לשאול. פרדון, פרדון, פרדון, אבל בקשר לשיער שלך, בבקשה תודה.
ציונה: שלי?
ז’ן פול: האם האם אמרו לך פעם שהשיער שלך נפלא? פשוט נפלא?
ציונה: השיער?
ז’ן פול: זה פשוט המקצוע שלי, בבקשה תודה. שנתיים לימודים ועוד שנה סטאז’, ולעולם לא ראיתי שיער כמו שלך.
ציונה: אתה ספר, ז’נפו? ספר מפאריז?
ז’ן פול: ברור, מצורפַת. ספר של כלבים.
ציונה: של כלבים?
ז’ן פול: הכל הכל! את יודעת – תספורת פרקטית לקיץ ולחורף, בדיקת אוזניים, גזירת ציפורניים, הברשה נעימה, טיפול בפרעושים וקרציות, וכמובן שמפו.
ציונה: שמפו, ז’נפו?
ז’ן פול: כמובן, תמיד. אז אני יכול להתחיל עם הז’וקים בבקשה תודה?
ציונה: רגע, ז’נפו. מה התחלת להגיד על השיער?
ז’ן פול: נפלא, נפלא, נפלא. ואני ראיתי הרבה שיער. אין טפילים, אין לכלוך, מבריק. נפלא, נפלא.
ציונה: ואתה מפאריז, כן?
ז’ן פול: מצורפַת. כן?
[ציונה פולטת אנחה חרישית. ז’ן פולט אנחה חרישית. ראשיהם מתקרבים זה לזה. ז’ן פול מרגיש שהמערכה עדיין לא הסתיימה.]
ז’ן פול: אוח, אוח, מה שאני ראיתי בחיים המקצועיים שלי.
ציונה: כן, אני מבינה.
ז’ן פול: אוח, אוח, בצורפַת נראה לך הכל זוהר? ממש לא, אבל ממש לא.
ציונה: כן, אני מבינה.
ז’ן פול: וגם הציפורניים שלך. את עושה לבד?
ציונה: הציפורניים? או, כן, בעצמי.
ז’ן פול: אוח, סליחה סליחה סליחה, אבל אני חייב.
[ז’ן פול מוציא מכיסו פצירה קטנה ומתקן ציפורן סוררת בידה של ציונה. היא מתמסרת לטיפול.]
ז’ן פול: איזה יופי.
ציונה: כן.
[ז’ן פול מוציא מכיסו מברשת קטנה ומתחיל לסרק תלתלים סוררים בשיערה של ציונה. הוא לא מרחם גם בקטעים הקשים. הוא קושר סרט צבעוני לראשה של ציונה. כשהוא מסיים, הוא טופח בחוזקה על ישבנה.]
ז’ן פול: זהו! C’est tout! מוכנה! מושלמת!
[נראה שהקסם תם. ציונה מתעשתת.]
ציונה: תשמע, ז’נפו, רד למטה ותחפש את אריק או שמוליק. הם מסתובבים שם כל היום. תפוס אותם ותכנס לעניינים.
ז’ן פול: הז’וקים?
ציונה: לא, ז’נפו, אנשים. אריק או שמוליק, תמצא אותם ותגיד שאני שלחתי אותך.
ז’ן פול: אני אמצא, ואני אגיד!
ציונה: אני מקווה מאוד. אתה זוכר? עכשיו אתה מחפש אריק, לא ג’וק.
ז’ן פול: אל תדאגי. אני מוצא את מי שצריך, והורג את מי שצריך אחר.
ציונה: אני מקווה מאוד. זה חשוב בעסק כמו שלנו. בהצלחה.
[ז’ן פול קם בהתרגשות, מצדיע לה ויוצא מהחדר.]
תצלום: אריאל נשרי
