פארק, שוטר ואשה יפה

“All I need to make a comedy is a park, a policeman and a pretty girl”

Charlie Chaplin, Limelight

הפארק הוא מגרש משחקים לא גדול במיוחד בקצה הפחות נעים של העיר. השוטר – גוייס למשימה סודית שמטרתה להפיל ארגון פשע מקומי. הבחורה היפה היא אני, בתו של ארגון הפשיעה ומעורבת במידה מסוימת בפעילות.

אני יושבת בפארק אחת לשבוע, בימי שני. בקצה השביל ניצב ספסל מבודד ומוצל. שם אני יכולה להפגש עם שותפים עסקיים כדי לבחון אם עמדו בחובות שלהם. במהלך אחד המפגשים ראיתי את השוטר. הוא טייל עם הכלב שלו. בשבוע שלאחר מכן ראיתי אותו שוב. ביקשתי שיבררו עליו. הוא שוטר, אמרו לי, פוטר מהשירות בגלל שהואשם במשהו. מעניין.

כעבור עוד שבוע, כשחלף על פני הספסל עם הכלב קראתי לו.

“שוטר! מה אתה רוצה?”

“הייתי שוטר. אני רוצה לעבוד אצל אביך. אני רוצה להצטרף לארגון שלכם.”

“התקבלת!”

“כל כך פשוט?”

“אתה מוצא חן בעיניי.”

“תודה.”

“שמע. אני רוצה שתעקוב אחרי אבא שלי. אני אסדר לך עבודה אצלו.”

“אפשר עוד פרטים?”

“אין פרטים. אתה מפחד?”

“לא. אני אעקוב אחריו.”

“סגרנו. לך. מישהו ידבר איתך בהמשך היום.”

צלצלתי לאבא. סיפרתי לו על השוטר. ביקשתי שישתף פעולה. “הוא רוצה להפיל אותנו. תעשה שהוא יחשוב שאני אומללה. שאתה מתאכזר אלי. שאתה רוצה לנשל אותי. שאתה מתכנן משהו גדול בקרוב.”

למפגש הבא על הספסל השוטר הגיע בלי הכלב שלו. הוא נראה נרגש וסיפר דברים נוראיים על התוכניות של אבא.

“אני יודעת,” קטעתי אותו.

“את יודעת? אז למה ביקשת ממני לעקוב אחריו?”

“כי יש משהו שלא ראית. אתה מכיר את שומר הראש שלו, גבוה ושרירי כזה?”

“רפיק?”

“כן, זה שם בדוי. הוא רוסי. קוראים לו ולאדי. אבא שלי לא מוכן שנהיה בני זוג.”

“אני מבין.”

“מה אתה מבין?”

“האמת? לא הרבה.”

“אתה רוצה להפיל את הארגון של אבא שלי? גם אני רוצה. הוא מעצבן אותי.”

“אוקיי, ומה את מציעה לעשות?”

“כמה אתה מקבל מהמשטרה?”

“אני לא יודע איך לענות על זה. פוטרתי.”

“אתה חושב שאתה אדם מוסרי?”

“אה, כן.”

“אז אני אשלש את המחיר. אני אתן לך פי שלושה ממה שאתה מרוויח במשטרה אם תפיל את אבא שלי.”

“על מה חשבת?”

“פשוט. אני אתן לך אקדח ותהרוג אותו.”

“לא נראה לי.”

“אתה נמשך לכוח? אתה נמשך אלי?”

“אני מעדיף לא לענות על השאלה הזאת.”

“אז אתה נמשך אלי. אם היינו בני זוג ומישהו היה מנסה לפגוע בי היית מגן עלי?”

“זה לא המצב.”

קמתי ונתתי לו חיבוק גדול ונשיקה.

“את לא הוגנת.”

תפסתי את ראשו מתחת לבית השחי שלי וליטפתי אותו בכוח ובמהירות, כמו שמלטפים בטן של כלבלב.

“את מכאיבה לי.”

“האהבה כואבת.”

“את לא באמת אוהבת אותי.”

“עכשיו אני כן.”

“מה את רוצה?”

“לא מסבירים לחיילים פשוטים. לא מסבירים לשוטרים סמויים. היום בערב מישהו יעבור אצלך ויתן לך את האקדח.”

שחררתי את השוטר ודחפתי אותו, שילך.

צלצלתי לאבא וסיפרתי שהשוטר יגיע מחר עם אקדח. ביקשתי שיעצרו אותו אבל לא יפגעו בו.

למחרת הביא רפיק את השוטר למשרד שלי, כבול באזיקונים.

“מצטער,” אמר השוטר, “נכשלתי.”

“רק הפסדת במשחק הראשון,” אמרתי.

“זה הכל משחק בשבילך?”

“ברור.”

“תשחררו אותי.”

רפיק גזר את האזיקונים.

“לך לכלב שלך,” אמרתי. “הוא מתגעגע לסיבובים איתך.”

“מצחיק מאוד.”

“ממש קומדיה.” ביקשתי מרפיק שיצחק.

“ככה סתם, בלי סיבה?”

“נו, תצחק. כמה פעמים צריך לבקש?”

רפיק צחק. השוטר הלך.

באותו לילה, לפנות בוקר, פשטו שוטרים על הבית שבו גרנו אבא, אני ורפיק. הם היו לחוצים ולא נתנו לי להתארגן. זרקו לי מעיל על הכתפיים ושלפו אותי החוצה אל הקור בבגדי השינה שלי. ליד פנס הרחוב חיכה לי השוטר.

“אם תגיד שאתה מצטער אני אסלח לך.”

“מצטער.”

“סלחתי.”

השמעתי צעקה חזקה. יחידת הצלפים שלנו, שהסתתרה בבית שממול, נכנסה לפעולה והחלה לירות על השוטרים. תוך שניות נפלו כולם על הרצפה, מדממים ונאנקים אך לא מתים. כולם, מלבד השוטר.

“תוכל להוריד לי את האזיקים?” שאלתי בחיוך.

“יש לי ברירה?”

“אף פעם לא היתה לך ברירה.”

האזיקים הוסרו. החזקתי את ראשו של השוטר מתחת לבית השחי וליטפתי את שערו בפראות. “אולי תחייך?” אמרתי, “בסוף הכל יסתדר. אני מבטיחה.”

“את לא יכולה להכריח אותי לחייך.”

“כולם מסתכלים. כולם מחכים.” עשיתי סימן קטן בידי ועשרה צלפים הציצו מאחורי גדר השיחים ונופפו לנו לשלום. השוטר חייך אליהם ואלי.

טפחתי על שכמו והנחתי לו לטפל בפצועים. אספתי את אבא ואת רפיק ועברנו לבית החלופי שלנו.

למחרת בבוקר נצפה השוטר במצלמות האבטחה שלנו. רפיק קרא לי. “הוא לא מסכים ללכת. הוא עומד בכניסה הראשית ומתעקש לדבר איתך.”

שרקתי לכלב שלי, קשרתי את הרצועה לצווארו ויצאתי איתו אל השוטר.

“תכירו,” אמרתי.

“מצחיק,” אמר השוטר. נראה כאילו נעלב ממני.

“נעלבת? זה לא מקצועי.”

“רציתי להגיד לך משהו.”

“תן לי לנחש. גורם בכיר בממשלה צלצל לבוס שלך והכריח אתכם להפסיק את החקירה.”

“אני לא יכול להגיב.”

“אבל אתה כועס, ואתה לא תעצור ותמשיך לחקור כי משהו פה מסריח, ולא אכפת לך על עצמך ועל המשפחה הלא-מתפקדת שלך. אתה תמשיך עד שתפיל אותנו.”

“כן. הייתי מנסח את זה קצת אחרת.”

“חמוד מצידך להתחלף איתי.”

“למה הכוונה?”

“בהתחלה אתה היית המערכת ואני הייתי הכאוס. ועכשיו אני המערכת ואתה הכאוס.”

“אני עדיין המערכת, לפחות איך שהיא צריכה להיות.”

“אני המערכת וככה היא צריכה להיות.”

“זאת הדיעה שלך.”

“זאת הדיעה של המערכת.”

“טוב, אני הולך. רק רציתי להגיד לך את זה. עוד נפגש.”

“אל תלך. אני מחבבת אותך. אני רוצה אותך כאן איתי.”

קראתי לרפיק. “שים אותו עם שאר השוטרים שאני מחבבת.”

“אני לא חושב שנשאר שם מקום.”

“שיצטופפו.”

השוטר הסתכל עלי ועל רפיק ונראה מפוחד. “צוחקים איתך,” אמרתי לו, “יש המון מקום. נכון רפיק?”

“נכון. בוא, אני אקח אותך.”

“ואם אני אתנגד?”

“למה שתתנגד?” התפלאתי, “המערכת רוצה שתלך עם רפיק, אתה תפגוש עוד שוטרים שיכולים להיות חברים שלך, תוכלו לבלות ביחד, נאכיל ונשקה אותך, נלטף אותך מדי פעם. איזו סיבה יש לך להתנגד?”

“השתגעתם לגמרי.”

“אתה בטוח?” התקרבתי עוד קצת אל השוטר והוא נסוג לאחור, “אל תפחד, אני רק רוצה ללטף אותך.”

השוטר ניסה להתחמק. רפיק תפס את ידיו של השוטר ואני הכנסתי את ראשו מתחת לבית השחי וגירדתי בכוח את שערותיו.

“כזה חמוד.” שחררתי אותו והשניים התרחקו לתוך המתחם. מוזיקת ג’ז עליזה ניגנה ברקע. אבא כנראה התעורר.

“אתה תתרגל,” שמעתי את רפיק אומר, “כולם מתרגלים בסוף.”

---

תצלום: ליאב עציון