“But ah! thought kills me, that I am not thought,
To leap large lengths of miles when thou art gone”
(W. Shakespeare, Sonnet XLIV)
אֲנִי דּוֹמֶה לַמְמָאֵן לְהִתְנַחֵם עַל חֲתוּלוֹ –
זֶה הֶעָנֹג, הַנְּסִיכִי שֶׁבַּחַיּוֹת,
בְּעוֹד נִדּוֹן הוּא לִתְחוּמֵי בֵּיבָר תָּפֵל שֶׁכָּל-כֻּלּוֹ
הוֹמֶה חַיּוֹת מְגֻשָּׁמוֹת, אֱוִילִיּוֹת.
חֲתַלתְּוּלָה שֶׁאָז הִגַּשְׁתִּי כְּמִנְחַת פְּרֵדָה מָרָה,
תְּחִנָּה סִיאָמִית אַחֲרוֹנָה – וְאָז אֵלֵךְ,
וְתַרְעֻמְתָּהּ (עוֹדִי שׁוֹמֵעַ) מוּל הַדֶּלֶת הַסְּגוּרָה
עַל אַחֲרִית אַהֲבָתֵנוּ בְּחַדְרֵךְ.
הַיּוֹם, מִקֵּץ דְּלָתוֹת הַרְבֵּה וְהֶעְדֵּר וְטַלְטֵלָה,
מַה לִּי לָשֵׂאת קוֹלִי כְּמוֹתָהּ בִּיְלָלָה:
הֵן בְּעוֹלָם שֶׁרַק נָתַן אֶת שֶׁבִּקַּשְׁתִּי – נְדוּדִים –
גַּעְגּוּעַי וּמֶרְחַקֵּךְ הָיוּ לִי בַּיִת יְחִידִי.
מתוך דומסטיקה, עם עובד, 2002
