לא זוכרת אם זה היה בארבע לפנות בוקר או אולי בארבע ועשרים.
זה היה כשישנתי חזק.
שעות השינה הטובות שלי הן לפנות בוקר. אני שונאת לקום מוקדם.
לא תמיד זה היה כך, רק בעשרים השנים האחרונות.
פעם, כשהייתי צעירה הייתי מתעוררת בערך בשעות אלה וכל היום השתרע לפני ולא ידעתי מה לעשות.
השבב רטט, חשבתי שהוא מודיע לי שהגיעה שעת היקיצה הרגילה – תשע בבוקר.
אבל השעה הייתה ארבע, או אולי ארבע ועשרים.
דפקו בדלת. צעקו.
ידעתי. הם באו לקחת אותי.
מישהו הלשין עלי. מישהו מהשכנים.
זה בטח השכן עם הכלב שלא מפסיק לנבוח או זה ממול שבניו משחקים כדורסל.
אני חולה במיסופוניה ואולי גם בהיפראקוזיס, שונאת רעש.
אחד מהם בטח הלשין לשלטונות ודיווח: כאן גרה זקנה אחת.
הם לא ידעו שאני מחביאה את בעלי שלא יקחו אותו חס וחלילה.
זה לא בדיוק שאני כל כך אוהבת אותו אבל יש בי חיבה עמוקה אליו למרות שהוא כמעט כל מה שאני לא אוהבת.
מזמן כבר החבאתי אותו, אמרתי לו שהנאצים יבואו לחפש אותנו.
הוא כבר קצת מבולבל.
אז הם לא יכלו לדעת שיש עוד מישהו בבית.
אני מקווה שילדיו יקחו אותו אליהם.
מקווה.
“תפתחי,” צעקו שוב.
לא פתחתי.
הם פרצו את דלת הכניסה.
הוא ישן.
מזלו שהוא כבד שמיעה אחרת היה מתעורר והיו לוקחים גם אותו.
אני צריכה לשמור עליו. שלא כמוני. הוא עדיין יכול ללכת ואולי אפילו לרוץ.
אני חייבת.
לבושים בחליפות מגן עלו במדרגות ונכנסו ישר לחדר השינה שלי.
“תתלבשי,” פקדו עלי.
הכל היה מוכן.
חיכיתי להם שיבואו.
הם עוברים מבית לבית ומוציאים את הזקנים.
“למען הצעירים” הם קראו “למען דור העתיד אנחנו חייבים להקריב אתכם.”
לא הייתי צריכה להתלבש. כבר שבועות שאני ישנה בבגדים, מחכה לבואם.
את זקני הרחוב המקביל פינו כבר לפני שבוע.
עכשיו זה תור זקני הרחוב שלי.
“אל תגעי בשום דבר,” הם אמרו.
“אל תציעי כסף. הכסף שלך נגוע.”
“אבל, אינני חולה,” אמרתי.
“את תהיי,” הם ענו.
“כל הזקנים יחלו בקורונה.
צריך להפטר מכם, אוכלי חיים.
ממילא כבר לא נשאר לך הרבה זמן לחיות.”
ניסיתי לנעול את הנעליים.
“תמהרי, זקנה,” קרא קלגס אחד.
” אני נכה,” אמרתי, “ומתקשה לנעול את הנעליים.”
את רואה זקנה” אמר אחד, “הגיעה שעתך.”
ירדתי רגל רגל במדרגות.
שתקתי.
נשאתי על גבי תיק ובו מעט דברים נחוצים. בעיקר כלי רחצה ותחתונים.
ידעתי לאן ייקחו אותי.
ידיים זרות עטויות בניילונים זרקו אותי למשהו דמוי חללית.
זקנים נוספים היו שם.
זקנים על זקנים וזקנים על זקנות.
“אין צורך בבידוד,” גיחך אחד. “ממילא תמותו בקרוב.”
תצלום: אריאל נשרי
