מתוך: פרוייקט הכתיבה על פי באך
על פי סיציליאנו (2), מתוך סונטה לחליל ב-E מז’ור, BWV 1031
פה, בקצה בית הקפה,
איש שיש לו טיפה רגש-אנושי:
הוא דואג לאטמוספירה,
הוא מאכיל חתולים בלילות ומספר להם שטויות כשהם אוכלים.
פה, בקצה בית הקפה,
לא תדעו כשבו תבחינו. הוא נראה כְּ-מו אחד בלי רגש
שעוסק רק בעצמו: מה יש לי? מה עוד אוּכל לקחת מאחר? מה
יש לקנות? מה במבצע? מה
זה אמר ומה ההוא אמר
ולא חושב לרגע על האינדיאנים ביערות הגשם, אי שם.
פה, בקצה בית הקפה,
המלצרית לא עוברת, וצריך להתאמץ שעות שהיא תפנה את מבטה, היא
רק חושבת על עצמה, היא
לא חושבת על גורי כלבלבים שאיש לא מאמץ מן הכלובים.
לא יאמן איך אפשר להתקע בפינה שעות.
