דנה חפץ
סופרת, פילוסופית, ביבליותרפיסטית ועורכת. ילידת 1965. ד"ר לפילוסופיה מאוניברסיטת בן־גוריון, בעלת תואר שני בספרות מאוניברסיטת תל־אביב ותואר שני בביבליותרפיה מסמינר הקיבוצים, ועורכת דין חברתית לשעבר. פירסמה סיפורים ושירים במגוון כתבי עת, ושני קבצי סיפורים קצרים - דולפינים בקרית גת (ספרא והקיבוץ המאוחד, 2015) זכה בפרס אס"י (איגוד הסופרים הישראלי) ופרס שרת התרבות לספר ביכורים, וזיכה אותה במילגת פרדס לסופרים מטעם הספריה הלאומית; ולאחרונה הקובץ השתדלות נוספת (פרדס, תש"פ). ספרה הפילוסופי, חסד חילוני (רסלינג, 2009), תורגם לאנגלית (Brill-Rodopi, 2017).

מלחמה. שלום.

(א)  קיץ 2014

בזמנים הרחוקים ההם היו האלים נוהגים להטיח זה בזה מרמלדות אפויות למחצה, מתגלגלים מצחוק לראות אותן ניטחות בפיצוץ עז של אדום וסגול וירוק ומג'נטה וטורקיז וקובלט וזהב – צבעים אחרים לא אהבו – ונוזלות על האדמה והשמים והים. ימים ארוכים בער העולם בלהט הצבעים המתהפכים, ומרוב אימה השתתק הכל ורק צחוקם המשולח של האלים התגלגל מעל ראשיהם של בני התמותה. לא היה מפלט מהיפעה המופרזת הזו, בשום מקום. ליתר דיוק: רק מקום אחד, זעיר וסודי, יכול היה לשמש כמקום מסתור פרטי, ורק לאדם אחד: תוככי בטנו. איש לא דיבר על כך, ואפילו באשדות התקשורת ששטפו אז על ראשינו נטולי המגן לא נרמז דבר. אבל איכשהו, כולם ידעו: מעולם לא נאפו, נמכרו ונקנו, ובעיקר חוסלו באישוני ליל כל כך הרבה עוגות גבינה.

(ב)  קיפאון

ברדיו אמרו סערה מתקרבת. הזהירו מנפילות עצים וקווי מתח. דיברו על אגירת מלאי חירום. הוציאו הנחיות לגבי זקנים, נשים הרות, תינוקות ולבקנים. אבל כאן האוויר עומד, נוקשה ועיקש; לו הייתה ציפור נקלעת הנה, לא היו כנפיה מצליחות להניע אותו; כמו אבן היה הגוף הקטן מוטח אל האספלט. רק המחשבות, צי דבורים זועם, מסתחררות ומחרישות אוזניים: לא לא לא לא לא. ורק הבהוב קטן, נחלש והולך, נאחז בעיקשות לא מובנת: עדיין לא.

(יש מדרגות שאי אפשר עוד לעלות בהן. אולי מאז ומעולם אי אפשר היה. ויש מקום שלעולם לא יהיה שלך. ויש סירוב ששוב ושוב תוטח אליו. ויש אינאונים שתמיד יקרא לך באופן שלא תוכל לסרב. וישנו הכאב.)

(ג) משא ומתן

בלילות המפויסים, כשהיה הגמד עוצם את עיניו, היו מראות רכים נוהרים אל מתחת לשמורותיו העצומות ורועים באחו חלומותיו התכול. אי שם שטפו נחלים צלולים. עצים גבוהים, גדושי פרי, הנידו ענפים ברוח חרישית, ותחתם חוללו נערות ארוכות שיער בשמלות בהירות וצחקו בצליל פעמונים מתוק. ומתקה עוד יותר הידיעה שלו היה הגמד עצמו מופיע על אחת הגבעות הללו, היו הנערות מקבלות אותו בפשטות חמה, מידית, כאילו הכירו אותו כל ימיהן. ולא מפליא הדבר, שכן הוא מצידו הכירן כל ימיו; וגם אם בתקופות מסוימות רחקו ממנו הרי תמיד ידע שהחמדה שניתנה לא תילקח ממנו, כי שלו המתן הזה, עצם מעצמו.

אלא שאז היה מתעורר. ככל שנאבק להישאר שם, היה מושלך אל האור האלים של בקרי-ברזל פעורי עיניים, נטולי עפעפיים ושותקים. וקולות המציאות (ברדיו, בטלויזיה, בפני האנשים סביבו) היו צועקים את הנבצרות, עד שמישהו היה מבחין במבט שבעיניו (בסופר, בתור בדואר או בקופת חולים) ושואל במתיקות שוחרת-טוב ובלתי נסבלת: אולי, בכל זאת, תנסה שוב?

(ד)  התנתקות

רק עכשיו, אחרי שנים בהן היה תלוי על קולב בין שמלותיה הצבעוניות של אמו המתה שעדיין הדיפו לפעמים את ריח גופה, יחשף הפצע לאור. בבת אחת. יגרר החוצה, יפרש על הגג בין דודי שמש המקולקלים שכבר שנים אינם מספקים מה שנועדו לו ורק מחמת עצלות או שכחה אינם מושלכים למטה, מפונים על ידי עובדי עיריה אדישים. שם, מתכווץ מאלימותם של האויר הבוער והאור המסמא, ישכב ויבקש את נפשו למות. אבל פצעים לא מתים, לכל היותר נקברים קרוב או רחוק יותר מפני השטח, מועדים תמיד להיפלט עם כל מגע לא זהיר. ופצע שנגרר מתוך ארון שמלות שוב לא יוכל לשוב אל האפלה המבורכת. לכל היותר: לאזור כוחות, להיעמד, לדדות, ואם לא אז לזחול, אל המעקה. משם אפשר להמריא. כמובן: אל ההתרסקות המכוערת אל האספלט המחוספס שלמטה, רק לשם. אבל בדרך, להרף, תלטף רוח קלה וחומלת את עורו הדווי של הפצע, ועינו תוכל לקלוט בחלון דירה בקומה השישית מראה ילדה משחקת בכדור כתום. ואחר כך רעש. ואחר כך שקט.

(ה) שלום (התחלה של)

ביום שנמאס לה כבר בהחלט ולגמרי החליטה לנקות את האינטרנט. רק לחשוב איזה השפעה יש לכל הטינופת שמסתובבת שם, השפעה בטווח הארוך וגם הקצר, על המוח והלב ואפילו הכבד והטחול והמעי הדק והגס, בעיקר הגס. בזעם פתחה את המחשב והתיזה את הפסוורד שלה – שידעו שזו היא, כבר לא היה אכפת לה – ועשתה לוג אין וצללה פנימה. ומיד, בלי לחשוב פעמיים, לקחה את מטאטא הנוצות הישן של סבתא שלה  (כלומר את מה שנשאר אחרי כל הנוצות שנתלשו ממנו עם השנים, בעיקר לצורך תחפושת האינדיאני המסורתית) והתחילה לטאטא החוצה את כל הזבל, דברים גרועים במיוחד לכדה בפינצטה ושמה בתוך קופסת ברזל שקנתה לפני שנים בשוק הפשפשים, כּוּל כָּלְבְּ בִּיגִ'י יוֹמוֹ כמו שהייתה אמה אומרת, וסגרה חזק את המכסה. שלושים יום ושלושים לילה עבדה ככה, בלי שינה ובלי אוכל. שלושים יום ולילה. 

ויהי אור.

(ו)  נ.ב.

כי משהו נוסק מעבר לכל הכאבים, לפעמים עד קצה גבולו של הבלתי נסבל, עד להתרה הממריאה שאף פעם אין בה די ולעולם אינה הופכת למובנת מאליה, והיא אולי הדבר היחיד שילווה תמיד ועד הסוף: הנגיעה שבין אדם לאדם.


תצלום: אריאל נשרי